רש"י על משלי· רש״י
פרק כ · פסוק כא
נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשׁוֹנָה. שֶׁנִּבְהַל לְמַהֵר וְלִטּוֹל תְּחִלָּה, כְּגוֹן בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן שֶׁמִּהֲרוּ לִטּוֹל חֶלְקָם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְדִבְּרוּ בְּבֶהָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ״ (במדבר לב:טז) – עָשׂוּ אֶת הָעִקָּר טָפֵל, שֶׁהִקְדִּימוּ צֹאנָם לְטַפָּם (תנחומא, מטות ז):
וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ. שֶׁגָּלוּ כַּמָּה שָׁנִים קֹדֶם שְׁאָר הַשְּׁבָטִים, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּסֵדֶר עוֹלָם (סדר עולם רבה כב) וּבְמִדְרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא (תנחומא, מסעי י); ״בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְאָחָז וַיָּעַר ה׳ אֶת רוּחַ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְגוֹ׳״ (דברי הימים א ה:כו), וּשְׁאָר שְׁבָטִים גָּלוּ בִּשְׁנַת שֵׁשׁ לְחִזְקִיָּהוּ הִיא הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה (מלכים ב יז:א-ו):