רש"י על משלי· רש״י
פרק יד · פסוק טו
פֶּתִי יַאֲמִין. לְדִבְרֵיהֶם וְנִסָּת אַחֲרֵיהֶם. דָּבָר אַחֵר: בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב, ״שְׂחוֹק לִכְסִיל עֲשׂוֹת זִמָּה״ (משלי י:כג), וְסוֹפוֹ יִכְאַב לֵב. סוּג לֵב – רָשָׁע, כְּמוֹ ״כֶּסֶף סִיגִים״ (משלי כו:כג). סוּג הוּא שֵׁם הַפְּסֹלֶת, סוּג הוּא הַכֶּסֶף הַמְעֻרְבָּב בַּפְּסֹלֶת:
וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב. וּמִמַּעַל לוֹ לָרָשָׁע, יִהְיֶה הַצַּדִּיק:
פֶּתִי יַאֲמִין. לְאַנְשֵׁי רָכִיל:
וְעָרוּם יָבִין לַאֲשׁוּרוֹ. לִפְסִיעוֹתָיו, כְּלוֹמַר: יְצַפֶּה מִלָּרִיב, וְיַמְתִּין עַד יִוָּדַע לוֹ אֶל נָכוֹן (שמואל א כו:ד):