רש"י על משלי· רש״י
פרק יב · פסוק כז
לֹא יַחֲרֹךְ. מְחֻבָּר לַמִּקְרָא שֶׁלְּפָנָיו, כְּלוֹמַר: דֶּרֶךְ רָשָׁע תַּתְעֵהוּ, וְלֹא יַחֲרֹךְ אֶת צֵידוֹ שֶׁל רְמִיָּה שֶׁלּוֹ:
לֹא יַחֲרֹךְ. לֹא יַצְלִיחַ בְּתַרְמִיתוֹ. וּלְפִי שֶׁדִּבֵּר בִּלְשׁוֹן צַיִד, נוֹפֵל בּוֹ לְשׁוֹן חֲרִיכָה, שֶׁהַצַּיָּד הַמַּצְלִיחַ צָד אֶת הָעוֹפוֹת וְחוֹרְכָן בָּאֵשׁ:
וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ. מִקְרָא מְסֹרָס הוּא וְהוֹן אָדָם שֶׁהוּא חָרוּץ יָקָר הוּא, מָמוֹן אָדָם כָּשֵׁר יָקָר הוּא:
חָרוּץ. עוֹשֶׂה אֱמֶת, כְּמוֹ ״יַד חֲרוּצִים תַּעֲשִׁיר״ (משלי י:ד):