רש"י על משלי· רש״י
פרק י · פסוק יב
שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים. אֲפִלּוּ עֲבֵרָה שֶׁנִּתְּנָה לְשִׁכְחָה נִזְכֶּרֶת עַל יְדֵי מַרְבִּית עֲוֹנוֹת; בָּאָה שִׂנְאָה אַחֲרוֹנָה וּמְעוֹרֶרְתָּן. שֶׁכֵּן יְחֶזְקֵאל הוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל עַל עֲבֵרוֹת מִצְרַיִם: ״וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וְגוֹ׳״ (יחזקאל כ:ז) – כַּמָּה שָׁנִים הָיְתָה שִׂנְאָה זוֹ כְּבוּשָׁה וְלֹא הִזְכִּירָהּ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד עַכְשָׁו, שֶׁהִרְבּוּ עֲבֵרוֹת עַל פִּשְׁעֵיהֶם (ויקרא רבה ז:א):
וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה. כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל מֵטִיבִים מַעֲשֵׂיהֶם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַסֶּה עַל פְּשָׁעֵיהֶם: