רש"י על משלי· רש״י
פרק טו · פסוק טו
כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים. וַאֲפִלּוּ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל (סנהדרין ק:): שִׁנּוּי וֶסֶת תְּחִלַּת חֳלִי מֵעַיִם:
וְטוֹב לֵב. מִי שֶׁלִּבּוֹ טוֹב בְּעָשְׁרוֹ:
מִשְׁתֶּה תָמִיד. כָּל שְׁנוֹתָיו דּוֹמוֹת לוֹ יְמֵי מִשְׁתֶּה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁיְּהֵא אָדָם שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ (אבות ד:א). וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ מַה שֶּׁדָּרְשׁוּ בְּחֵלֶק (סנהדרין ק:-קא.):