רש"י על משלי· רש״י
פרק ו · פסוק לה
לֹא יִשָּׂא. פָּנִים, לְכָל מָמוֹן לְכַפֵּר עַל אֲשֶׁר כָּפַר בּוֹ וְנִדְבַּק בַּעֲבוֹדַת גִּלּוּלִים. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (תוספתא בבא קמא ז:יג): לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב, זֶה הַמִּתְגַּנֵּב מֵאַחַר חֲבֵירוֹ הוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתַיִם, סוֹפוֹ שֶׁמִּתְמַנֶּה דַּיָּן וּמוֹרֶה הוֹרָאוֹת שֶׁאֵין שִׁבְעָתַיִם אֶלָּא תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר ״מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם״ (תהלים יב:ז):