רש"י על ישעיהו· רש״י
פרק נז · פסוק טז
כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב. אִם אָבִיא יִסּוּרִין עַל הָאָדָם, אֵין תַּחֲרוּתִי עָלָיו לְאֹרֶךְ יָמִים, וְלֹא קִצְפִּי לָנֶצַח:
כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף. כַּאֲשֶׁר רוּחַ הָאָדָם, שֶׁהוּא מִלְּפָנַי שֶׁנִּתַּן בּוֹ מֵאִתִּי, יַעֲטוֹף יוֹדֶה וְיִכָּנַע עַל מַעֲלוֹ, כְּמוֹ (איכה ב:יט) ״הָעֲטוּפִים בָּרָעָב״, ״בֵּעָטֵף עוֹלֵל״ (שם), וְהַנְּשָׁמוֹת שֶׁאֲנִי עָשִׂיתִי:
כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי. ׳כִּי׳ זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן ׳כַּאֲשֶׁר׳, כְּמוֹ ״כִּי תִרְאֶה״ (שמות כג:ה), ״כִּי תָבוֹא״ (דברים כג:כה). כְּלוֹמַר: כְּשֶׁרוּחוֹ נֶעֱטֶפֶת וְהוּא נִכְנָע, אֲנִי מְבַטֵּל רִיבִי וְקִצְפִּי מֵעָלָיו: