רש"י על ישעיהו· רש״י
פרק נא · פסוק יד
מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ. אֲפִלּוּ נְקָבִין קָשִׁין עָלָיו, וְצָרִיךְ הוּא לְהִפָּתֵחַ בְּהִלּוּךְ הַמֵּעַיִם כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּת לַשַּׁחַת, וְכֵיוָן שֶׁמִּהַר לְהִפָּתֵחַ צָרִיךְ הוּא לִמְזוֹנוֹת רַבִּים, שֶׁאִם יֶחְסַר לַחְמוֹ אַף הוּא יָמוּת:
צֹעֶה. לְשׁוֹן דָּבָר הָעוֹמֵד לִהְיוֹת נִירוֹק, כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר בְּמוֹאָב שֶׁדִּמָּהוּ הַנָּבִיא לְיַיִן (ירמיהו מח:יא) ״הַשֹּׁקֵט אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי״, וְנֶאֱמַר שָׁם ״וְשָׁלַחְתִּי לוֹ צֹעִים וְצֵעֻהוּ וְכֵלָיו יָרִיקוּ״. דָּבָר אַחֵר: מִהַר צֹעֶה – אוֹתוֹ הָאוֹיֵב הַמֵּצִיק, שֶׁהוּא עַכְשָׁיו חֲגוּר מָתְנַיִם, חֲלוּץ כֹּחַ, יְמַהֵר לְהִפָּתֵחַ וְלִהְיוֹת חַלָּשׁ:
צֹעֶה. חוֹגֵר, כְּמוֹ (ישעיהו סג:א) ״צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ״:
וְלֹא יָמוּת. הַמָּסוּר בְּיָדוֹ לַשַּׁחַת, אֲבָל הַלָּשׁוֹן רִאשׁוֹן מִדְּרַשׁ אַגָּדָה הוּא בִּפְסִיקְתָּא רַבָּתִי (פסיקתא רבתי לג:):