רש"י על ישעיהו· רש״י
פרק מה · פסוק ט
הוֹי רָב אֶת יֹצְרוֹ. נִתְנַבֵּא יְשַׁעְיָה עַל חֲבַקּוּק, שֶׁעָתִיד לַעֲמוֹד וְלִקְרוֹא תִּגָּר עַל אֹרֶךְ הַצְלָחָתוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר: ״עַד אָנָה ה׳ שִׁוַּעְתִּי וְגוֹ׳״ (חבקוק א:ב), ״וְתַעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם״ (חבקוק א:יד). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לִישַׁעְיָה: לָמָּה זֶה בָּא לָרִיב אִתִּי, סָבוּר הוּא שֶׁאֵינִי שָׂם עַל לֵב לְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי לְעֵת מְלֹאת אֲשֶׁר ״תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ״ (ויקרא כו:לד)?
אֵין יָדַיִם לוֹ. אֵין מָקוֹם לוֹ: