רש"י על ישעיהו· רש״י
פרק כא · פסוק ה
צָפֹה הַצָּפִית. זְקוֹף הַמְּנוֹרָה, בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (סג יד) צָוְוחִין לִמְנַרְתָּא צָפִיתָא:
אָכוֹל שָׁתֹה. וּמִתּוֹךְ הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה צָעֲקוּ: קוּמוּ הַשָּׂרִים:
מָשְׁחוּ מָגֵן. מָגִנֵּי עוֹר שָׁלוּק הֵן, וּמוֹשְׁחִין אוֹתָן בְּשֶׁמֶן כְּדֵי שֶׁיַּחֲלִיק אֶת הַזַּיִן. וְכָךְ נֶאֱמַר בְּשָׁאוּל (שמואל ב א:כא): ״כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים״, פָּלַט אֶת מְשִׁיחָתוֹ וְלֹא קִבְּלָה, וְנַעֲשָׂה מָגֵן שָׁאוּל כְּאִלּוּ לֹא נִמְשַׁח בְּשֶׁמֶן: