רש"י על ישעיהו· רש״י
פרק יט · פסוק ו
וְהֶאֶזְנִיחוּ. כְּשֶׁהַמַּיִם מִתְמַעֲטִין, הַטִּיט נִכָּר בָּהֶם, וְנַעֲשִׂין רֶפֶשׁ וְנִזְנָחִין:
דָּלְלוּ. בְּמַחְבֶּרֶת ״אִם דַּל הוּא״ (ויקרא יד:כא):
יְאֹרֵי מָצוֹר. יְאוֹרִים עֲמֻקִּים בַּחֲרִיצֵי מְצוֹרֵי עֲיָרוֹת:
קָנֶה וָסוּף, שֶׁהָיוּ גְּדֵלִים שָׁם מֵרֹב מֵימֵיהֶם:
קָמֵלוּ. כְּשֶׁיָּבְשׁוּ הַיְאוֹרִים, עָמְדוּ הַקָּנִים מִלִּגְדּוֹל עוֹד, וְהֵם מִתְיַבְּשִׁים וְנוֹפְלִים. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן קָמֵלוּ: ״לָא יִסְקוּן״, וּבְמָקוֹם אַחֵר תִּרְגֵּם ״הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַל״ (ישעיהו לג:ט): ״נְתַר״. וְאוֹמֵר אֲנִי, שֶׁהוּא לְשׁוֹן ׳קְצִיצָה׳, שֶׁנִּקְצָצִים מֵאֲלֵיהֶן מֵחֲמַת יוֹבְשָׁן וְנוֹפְלִין: