רש"י על ישעיהו· רש״י
פרק ד · פסוק ו
וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל וגו׳ מֵחֹרֶב. לְהָגֵן מִלַּהַט יוֹם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר בָּרְשָׁעִים ״וְלִהַט אוֹתָם הַיּוֹם הַבָּא״ (מלאכי ג:יט), שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיא חַמָּה מִנַּרְתְּקָהּ וּמְקַדְּרָהּ עֲלֵיהֶם:
וּלְמַחְסֶה. לְשׁוֹן כִּסּוּי:
וּלְמִסְתּוֹר. לְהִסָּתֵר בָּהּ:
מִזֶּרֶם. אֵשׁ הַמְּקַלַּחַת מִנְּהַר דִּינוּר עַל הָרְשָׁעִים בַּגֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר ״עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל״ (ירמיהו כג:יט) בְּמַסֶּכֶת חגיגה (חגיגה יג ב):
וּמִמָּטָר. מָטָר הַיּוֹרֵד עַל הָרְשָׁעִים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים״ (תהלים יא:ו):