רש"י על ירמיהו· רש״י
פרק מח · פסוק ט
תְּנוּ צִיץ לְמוֹאָב. תְּנוּ כָנָף לְמוֹאָב. כָּל דְּבָר תְּלַאי הַתּוֹלֶה וּבוֹלֵט מִן הָאָדָם וּמִן הַבְּהֵמָה קָרוּי צִיץ, כְּמוֹ ״וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת״ (במדבר טו:לט), ״וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי״ (יחזקאל ח:ג):
כִּי נָצֹא תֵּצֵא. כִּי בִּמְעוֹפָהּ וְחִפָּזוֹן תֵּצְאוּ בַּגּוֹלָה. וְיִהְיֶה נֵצֵא מִגְּזֵרַת נִצָּהּ, כֵּן חָבְרוּ מְנַחֵם, וְכֵן ״כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ״ (איכה ד:טו), וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם ״אַעֲדוֹ כִּתְרָא מִמּוֹאָב״, תְּנוּ לַאֲחֵרִים צִיץ הַנֵּזֶר אֲשֶׁר לְמוֹאָב: