רש"י על ירמיהו· רש״י
פרק ז · פסוק לא
בָּמוֹת הַתֹּפֶת. הוּא הַמֹּלֶךְ (מלכים ב כג:י), שֶׁהָיָה שֶׁל נְחֹשֶׁת, וּמַסִּיקִין אוֹתוֹ מִתַּחְתָּיו וְיָדָיו פְּשׁוּטוֹת וְנִסָּקוֹת, וְנוֹתְנִין אֶת הַיֶּלֶד עַל יָדָיו וְהוּא נִכְוֶה וְנוֹהֵם, וְהַכּוֹמְרִים הָיוּ מַקִּישִׁין בְּתוּפִּים שֶׁלֹּא יִשְׁמַע הָאָב קוֹל הַבֵּן וְיִכָּמְרוּ רַחֲמָיו (בראשית מג:ל). תֹּפֶת עַל שֵׁם הַתּוֹף:
הִנֹּם. עַל שֵׁם נַהֲמַת הַבֵּן (תנחומא בובר, ואתחנן הוספה ב):
לֹא צִוִּיתִי. בְּמִצְווֹת שֶׁיַּקְרִיבוּ בְּנֵיהֶם לְקָרְבָּן, וְלֹא דִבַּרְתִּי לְאֶחָד מִן הַנְּבִיאִים. וּכְשֶׁדִּבַּרְתִּי לְאַבְרָהָם לִשְׁחוֹט אֶת בְּנוֹ (בראשית כב:ב), לֹא עָלְתָה עַל לִבִּי שֶׁיִּשְׁחוֹט, אֶלָּא לְהוֹדִיעַ צִדְקוֹ: