רש"י על ירמיהו· רש״י
פרק ו · פסוק כט
נָחַר מַפּוּחַ. מָשָׁל הוּא: כְּשֶׁצּוֹרְפִים כֶּסֶף נוֹפְחִין בַּמַּפּוּחַ, וְנוֹתְנִין תָּמִיד עוֹפֶרֶת בְּתוֹךְ הַכּוּר וּמוֹעִיל לִצְרוֹף; אֲבָל אַתֶּם, בָּאתִי לִצְרוֹף אֶתְכֶם – הַמַּפּוּחַ נָחַר וְנֶחְרַךְ מִכֹּחַ הָאֵשׁ, וְתַם הָעוֹפֶרֶת כֻּלּוֹ. נָחַר לְשׁוֹן ״חָרָה אַפּוֹ״ (איוב לב:ב) ״וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב״ (איוב ל:ל) אישר״ש בְּלַעַ״ז:
לַשָּׁוְא. עַל חִנָּם צָרַף הַצּוֹרֵף כִּי לֹא הוֹעִיל:
וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ. מִדַּרְכָּם הָרָעָה; כְּלוֹמַר: יָגְעוּ הַנְּבִיאִים לְהוֹכִיחַ וְלֹא הוֹעִילוּ:
נִתָּקוּ. פּוֹרְצְטְרַאקִי״ץ בְּלַעַ״ז, (נוסח אחר וְרָעִים כְּמוֹ רְשָׁעִים סא״א):