רש"י על ירמיהו· רש״י
פרק ד · פסוק יא
לָעָם הַזֶּה. עַל הָעָם הַזֶּה, כְּשֶׁיִּגְלוּ כֻּלָּם:
צַח שְׁפָיִים. מְכַבֵּד וּמְטַאטֵא אַף אֶת שְׂדוֹת יִבְלֵי הַמַּיִם, לְשִׁיתָם מִדְבָּר. לָשׁוֹן אַחֵר: צַח לְשׁוֹן ״צָמָא״, דִּמְתַרְגְּמִינָן: ״צְחוּתָא״:
דֶּרֶךְ בַּת עַמִּי. אוֹתוֹ רוּחַ בָּא. וְגַם לוֹא לִזְרוֹת מוֹץ מִגֹּרֶן, אהבוניי״ר בְּלַעַז, כְּמוֹ ״וְאֶזְרֵם בְּמִזְרֶה״ (ירמיה טו:ז):
וְלוֹא לְהָבַר. וְלִנְקוֹת תְּבוּאָה הוּא בָּא, כְּלוֹמַר: לֹא לְטוֹבָה כִּי אִם לְרָעָה, לְהַגְלוֹת אֶת אֲנָשִׁים (וְנָשִׁים) טַף וּבְהֵמָה: