רש"י על ירמיהו· רש״י
פרק ד · פסוק טו
כִּי קוֹל מַגִּיד מִדָּן. ״אָרֵי קַל נְבִיָּא מִתְנְבָן עֲלֵיהוֹן דְּגָלוֹן עַל דְּפָלְחוּ לָעֲגָלָה דִּבְדָן וּמְבַשְּׂרָן בְּשׁוֹרָן בַּיְּשָׁן יָתוּן עֲלֵיהוֹן עַל דְּאִשְׁתַּעֲבְדוּ לְצַלְמָא דָּקִים מִיכָה בְּטוּרָא דְּבֵית אֶפְרַיִם״. וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר גָּלוּ הָעֲגָלִים מִיְּמוֹת סַנְחֵרִב, עֲדַיִן עֲווֹנָם קַיָּם. גְּדוֹלָה הִיא עֲבֵרָה שֶׁשּׁוֹבֶרֶת לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ: לְפָנֶיהָ מִיְּמוֹת אַבְרָהָם שֶׁנֶּאֱמַר ״וְיִרְדֹּף עַד דָּן״ (בראשית יד:יד), כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדָן תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁעֲתִידִין בָּנָיו לַעֲבֹד שָׁם עֲבוֹדָה זָרָה; וּלְאַחֲרֶיהָ בְּחֻרְבַּן הַבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי קוֹל מַגִּיד מִדָּן:
וּמַשְׁמִיעַ אָוֶן. אָוֶן שֶׁבֶר: