רש"י על ירמיהו· רש״י
פרק ב · פסוק כב
בַּנֶּתֶר. מִין אֲדָמָה שֶׁחָפִין וְשָׁפִין בָּהּ אֶת הַבְּגָדִים:
בּוֹרִית. נִקָּיוֹן, כְּמוֹ ״וּבַר לֵבָב״ (תהלים כד:ד). וְיֵשׁ לוֹעֲזִים בּוֹרִית – שָׁאבוֹ״ן בְּלַעַז:
נִכְתָּם עֲוֺנֵךְ. ״הָא כְּרוֹשֶׁם כִּתְמָא דְּלָא דָכֵי, כֵּן סַגִּיאוּ חוֹבֵיךְ קֳדָמַי״ (תרגום יונתן):
כֶּתֶם. טָאקָ״א בְּלַעַ״ז:
עֲוֺנֵךְ. עַל עֲוֹן הָעֵגֶל נֶאֱמַר, שֶׁהוּא קַיָּם לְעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם״ (שמות לב:לד) – כָּל פְּקִידוֹת הַבָּאוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, יִהְיֶה מִקְצָת עֲוֹן הָעֵגֶל בָּהֶם (סנהדרין קב.):