רש"י על יחזקאל· רש״י
פרק מא · פסוק טז
נֶגֶד הַסַּף שְׂחִיף עֵץ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״נְסַר שֶׁל אֶרֶז״:
נֶגֶד הַסַּף – נֶגֶד מְזוּזוֹת הַפֶּתַח בְּתוֹךְ חֲלַל עֳבִי הַפֶּתַח חִפָּה בָּעֵץ (סא״א). מָצָאתִי:
סָבִיב סָבִיב. כְּלוֹמַר, מִזֶּה וּמִזֶּה בִּשְׁנֵי צִדֵּי חֲלַל הַפֶּתַח:
וְהָאָרֶץ עַד הַחַלּוֹנוֹת. מִקַּרְקָעִית הַחוֹמָה עָשׂוּי כּוֹתֶל נִסְרֵי אֶרֶז כְּנֶגְדּוֹ, וְעוֹלֶה לְמַעְלָה עַד הַחַלּוֹנוֹת, וְגַם הַחַלּוֹנוֹת מְכֻסּוֹת בּוֹ. מָצָאתִי שֶׁאַף הַחַלּוֹנוֹת הָיוּ אֲטוּמוֹת מִבִּפְנִים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מ:טז) ״וְחַלּוֹנוֹת אֲטֻמוֹת אֶל הַבָּיִת״ (סא״א). וְכָל זֶה מִבִּפְנִים, לְפִי שֶׁהָיוּ טָחִין עָלָיו צִפּוּי זָהָב, שֶׁכָּל הַבַּיִת טוּחַ בְּזָהָב (מידות ד:א), וְאֵין יְכוֹלִין לָטוּחַ זָהָב עַל גַּבֵּי אֲבָנִים: