רש"י על יחזקאל· רש״י
פרק מ · פסוק יח
וְהָרִצְפָה אֶל כֶּתֶף הַשְּׁעָרִים. גֹּבַהּ שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הָיָה מַפְסִיק הָעֲלִיָּה, שֶׁלֹּא הָיְתָה מְסַבֶּבֶת כָּל הֶחָצֵר, וְהִיא לְכִתְפוֹת הַשַּׁעַר מִזֶּה וּמִזֶּה, כְּנֶגֶד גֹּבַהּ הַשְּׁעָרִים:
הָרִצְפָה הַתַּחְתּוֹנָה. נִשְׁתַּנֵּית תֵּיבָה זוֹ מִכָּל תַּחְתּוֹנָה שֶׁבַּמִּקְרָא, שֶׁבְּכָל מָקוֹם הַטַּעַם בְּנוּ״ן, וְזֶה בְּתָי״ו (בנסחנו הטעם בנו״ן, ובפסוק הבא בתי״ו); לָמַדְנוּ, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹנָה זוֹ רִצְפָּה שֶׁתַּחַת אַחֶרֶת, אֶלָּא רִצְפָּה אַחַת הִיא, וְתַחְתִּיתָהּ שֶׁל רִצְפָּה הָיָה לְעֻמַּת גֹּבַהּ הַשַּׁעַר. וְהֵ״א שֶׁל ״תַּחְתּוֹנָה״ כְּהֵ״א שֶׁל ״בֵּיתָה״ (תהלים סח:ז), וְכְהֵ״א שֶׁל ״עֶזְרָתָה״ (תהלים מד:כז) וְשֶׁל ״חֶלְאָתָה״ (יחזקאל כד:ו), שֶׁהֵן יְתֵרוֹת: