רש"י על יחזקאל· רש״י
פרק מ · פסוק ו
וַיָּבֹא אֶל שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִימָה. נִכְנַס לְתוֹךְ הַהֶיקֵּף, וּבָא לוֹ לְשַׁעַר עֶזְרַת נָשִׁים הַמִּזְרָחִי; הִיא נִקְרֵאת חָצֵר הַחִיצוֹנָה בְּכָל הָעִנְיָן הַזֶּה (להלן יז), לְפִי שֶׁהוּא לִפְנֵי עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל:
וַיַּעַל בְּמַעֲלוֹתָו. שֶׁשִּׁפּוּעַ הָהָר הוֹלֵךְ וְעוֹלֶה מִן הַחֵיל הַתַּחְתּוֹן עַד עֶזְרַת נָשִׁים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ (מדות ב:ג): לִפְנִים מִמֶּנּוּ הַחֵיל – עֶשֶׂר אַמּוֹת; וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הָיוּ שָׁם:
סַף הַשַּׁעַר. הִיא מְזוּזַת הַשַּׁעַר:
קָנֶה אֶחָד רֹחַב. שֵׁשׁ אַמּוֹת, וּמְכַסֶּה אֶת כָּל עֳבִי הַחוֹמָה, שֶׁהָיָה קָנֶה אֶחָד, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְמַעְלָה (פס׳ ה):
וְאֵת סַף אֶחָד. מְזוּזָה הַשֵּׁנִית; אַחַת מִצָּפוֹן וְאַחַת מִדָּרוֹם: