רש"י על יחזקאל· רש״י
פרק מ · פסוק ה
וְהִנֵּה חוֹמָה מִחוּץ לַבַּיִת. בִּנְיַן בַּיִת אֶחָד הֶרְאַנִי בִּצְפוֹן הָהָר וְהַחוֹמָה מִחוּץ סָבִיב סָבִיב; כָּךְ מְפֹרָשׁ בְּסוֹף הַסֵּפֶר (יחזקאל מה; מח), שֶׁהָעִיר בַּדָּרוֹם וְהַבַּיִת בַּצָּפוֹן:
שֵׁשׁ אַמּוֹת בָּאַמָּה וָטֹפַח. ״שִׁית אַמִּין בְּאַמְתָּא דְהִיא אַמְתָּא וּפְשַׁךְ״, כֵּן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן; זוֹ הִיא אַמָּה בֵינוֹנִית, בַּת שִׁשָּׁה (מנחות צח.), שֶׁהוּא אַמָּה וְטֹפַח בָּאַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה:
רֹחַב הַבִּנְיָן. עֳבִי הַחוֹמָה:
וְקוֹמָה קָנֶה אֶחָד. וְזֶהוּ הִיא קוֹמָה חִיצוֹנָה, שֶׁהִיא סָבִיב הַר הַבַּיִת, וְהִיא הָיְתָה נְמוּכָה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ (מדות ב:ד): כָּל הַכְּתָלִים שֶׁהָיוּ שָׁם הָיוּ גְבוֹהִים, חוּץ מִכּוֹתֶל מִזְרָחִי, שֶׁהַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה עוֹמֵד בְּהַר הַמִּשְׁחָה וְכוּ׳: