רש"י על יחזקאל· רש״י
פרק לו · פסוק כ
וַיָּבוֹא. לְפִי שֶׁאָמַר ״בֵּית יִשְׂרָאֵל״ בְּרֹאשׁ הַפָּרָשָׁה (פס׳ יז), קָרָא כָּל הַפָּרָשָׁה בִּלְשׁוֹן יָחִיד. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא עִמָּהֶם בַּגּוֹלָה, וְהִטָּה אֹזֶן מָה הָיוּ אוֹמְרִים הַשַּׁבָּאִין: הֲרֵי אֵלּוּ עַם ה׳ וְלֹא הָיָה לוֹ יְכֹלֶת לְהַצִּילָן בְּמִדְרַשׁ אֵיכָה רַבָּתִי:
וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי. הִשְׁפִּילוּ אֶת כְּבוֹדִי. וּמַהוּ הַחִלּוּל? בֶּאֱמֹר אוֹיְבֵיהֶם עֲלֵיהֶם: עַם ה׳ אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ, וְלֹא הָיָה יְכֹלֶת בְּיָדוֹ לְהַצִּיל אֶת עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ: