רש"י על יחזקאל· רש״י
פרק כז · פסוק יז
בְּחִטֵּי מִנִּית. שֵׁם מָקוֹם שֶׁחִטֶּיהָ יָפוֹת, כְּמוֹ ״עַד בּוֹאֲךָ מִנִּית״ (שופטים יא:לג); וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: חִטִּין יָפִין וְגַסִּין הַנִּמְכָּרִים בְּמִנְיָן; וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״בְּחִטֵּי רִיחוּשׁ״, לְשׁוֹן קְבוּצַת מִנְיָנִים הַרְבֵּה, טְרוֹקָ״ס בְּלַעַ״ז, וְחֲבֵירוֹ בִּפְסִיקְתָּא (פסיקתא דרב כהנא כז:ט): מָה הַדַּס רָחוּשׁ בֶּעָלִין, אַף לֵאָה רְחוּשָׁה בְּבָנִים. וְלֹא יָדַעְתִּי מַהוּ. מִפִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן מָצָאתִי שֶׁמָּצָא בְּמִקְרָא תַּרְגּוּם יְרוּשַׁלְמִי בְּחִטֵּי מִנִּית וּפַנַּג ״דְּחוּשְׁלָא וְקַלְמָא״, שַׂעֲרֵי דְּחוּשְׁלָא, שֶׁבַּגְּמָרָא (יומא עט.) אָנוּ שׁוֹנִים: שְׂעוֹרִים קְלוּפִים. וְאוֹמֵר אֲנִי: מִנִּית לְשׁוֹן מָנוֹת, מַאֲכָל מְזֻמָּן. וְאַף לְפִי נִקּוּד דָּגֵשׁ, דַּרְכּוֹ שֶׁל יוֹנָתָן לְתַרְגֵּם הַתֵּיבָה פַּעַם מִשְׁמָעָהּ פַּעַם מִדְרָשָׁהּ, כֵּן תִּרְגֵּם ״וְגַם שֵׁם הָעִיר הֲמוֹנָה״ (יחזקאל לט:טז) – אָנוּ נוֹקְדִים ״שֵׁם״, וְ״הֲמוֹנָה״ לֹא מַפִּיק הֵ״א, וְתִרְגֵּם: ״אַף לְתַמָּן יִתְרְמוּן קְטוּלֵי קַרְתָּא דְּסַגִּיאִין אִיתְרְגוּשְׁתְּהָא״:
וּפַנַּג. רָאִיתִי בְּסֵפֶר יוֹסֵף הַכֹּהֵן (ראה יוסיפון עמוד 155 – 156): עֵץ אֲפַרְסְמוֹן הוּא פַנַּג, וְהָיוּ מְצוּיִין בִּירִיחוֹ; וְעַל שֵׁם רֵיחוֹ הַטּוֹב נִקְרֵאת ׳יְרִיחוֹ׳; ׳בַּאלְצְמָא׳ בְּלַעַ״ז: