רש"י על יחזקאל· רש״י
פרק כז · פסוק ה
בְּרוֹשִׁים מִשְּׂנִיר. לְפִי שֶׁהָיְתָה בְּנוּיָה בַּיָּם וּבַיָּם אָבְדָה, הִמְשִׁילָהּ הַנָּבִיא לִסְפִינָה מְשֻׁבַּחַת שֶׁהִכְבִּידוּ מַשָּׂאָהּ בְּתוֹכָהּ וְטָבְעָה בְּרוּחַ קָדִים:
מִשְּׂנִיר. ״טוּר תַּלְגָּא״ (תרגום אונקלוס לדברים ג:ט):
אֵת כָּל לֻחֹתָיִם. הַלְּוָחִים שֶׁנַּעֲשֵׂית הָאֳנִיָּה מֵהֶם:
אֶרֶז מִלְּבָנוֹן. שֵׁם יַעַר, שֶׁהָאֲרָזִים מְצוּיִין בּוֹ:
תּוֹרֶן. הוּא הָעֵץ הַזָּקוּף וְגָבוֹהַּ הַתָּקוּעַ בַּסְּפִינָה, שֶׁבּוֹ תּוֹלִין הַמִּפְרָשׂ – שֶׁקּוֹרִין ׳בְּוַייל״א׳ בְּלַעַ״ז – וּבוֹ נְקָבִים בְּרֹאשׁוֹ, שֶׁהַחֶבֶל שֶׁמּוֹשְׁכִין בּוֹ הַסְּפִינָה נִכְנָס וְיוֹצֵא בּוֹ; מש״ט בְּלַעַ״ז: