רש"י על יחזקאל· רש״י
פרק טז · פסוק ז
רְבָבָה כְּצֶמַח. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ״ (שמות א:ז):
בַּעֲדִי. לְשׁוֹן ״מִכְלוֹל״ (יחזקאל כג:יב); וּמְנַחֵם פֵּירֵשׁ בַּעֲדִי עֲדָיִים לְשׁוֹן ׳עַד׳, כְּמוֹ ״בִּטְחוּ בַה׳ עֲדֵי עַד״ (ישעיה כו:ד); אַנְגוּק״א אַשִׁיגְל״א בְּלַעַ״ז; אֲבָל דּוֹנָשׁ פָּתַר אוֹתוֹ לְשׁוֹן ״עֲדִי״ (יחזקאל טז:יא), וּמִשְׁקַל עֲדִי עֲדָיִים הוּא מִן עֵשֶׂר שֵׁמוֹת: אֲרִי – ״אֲרָיִים״ (מלכים א י:כ), צְבִי – ״צְבָיִים״ (שמואל ב ב:יח), גְּדִי – ״גְּדָיִים״ (שמואל א י:ג):
נָכוֹנוּ. פוֹרִינְ״ט אַפִייטִיאַ״שׁ בְּלַעַ״ז:
וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ. סִימָנֵי נַעֲרוּת: