רש"י על יחזקאל· רש״י
פרק ט · פסוק ב
שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים. רַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּם בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (נה.): קֶצֶף, אַף, וְחֵמָה, מַשְׁחִית, מְשַׁבֵּר, מְכַלֶּה:
מַפָּצוֹ. שֶׁהוּא מְשַׁבֵּר אֶת הַכֹּל, כְּמוֹ ״וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ״ (תהלים קלז:ט):
וְקֶסֶת הַסּוֹפֵר. פִּנְקָס; הֵם לוּחוֹת שֶׁמְּחֻפִּין בְּשַׁעֲוָה, וְחוֹרְתִין בָּם בְּעֵט:
אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת. הוּא מִזְבַּח אֲבָנִים שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה (מלכים א ח:סד; ט:כה) תַּחַת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה בַּמִּדְבָּר (שמות לח:א-ב):