רש"י על יחזקאל· רש״י
פרק ו · פסוק ט
וְזָכְרוּ פְלִיטֵיכֶם אוֹתִי. אֶת חַסְדִּי וְאֶת רַחֲמִי שֶׁהָיִיתִי מְרַחֵם עֲלֵיהֶם בְּהַעֲוֹתָם לְפָנַי בְּאַרְצָם:
אֲשֶׁר נִשְׁבַּרְתִּי אֶת לִבָּם הַזּוֹנֶה. אֲשֶׁר נִכְנַעְתִּי אֶצְלָם, אַף עַל פִּי שֶׁזּוֹנֶה לִבָּם וְסָר מֵעָלַי, הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ מֵהֶם עַל יְדֵי נְבִיאַי לָשׁוּב אֵלַי וְאֵיטִיב לָהֶם, וְלֹא אָבוּ:
וְנָקֹטּוּ בִּפְנֵיהֶם. מְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם ״רָאִיתִי בוֹגְדִים וָאֶתְקוֹטָטָה״ (תהלים קי״ט, קנח): יִתְקוֹטְטוּ עַל עַצְמָם עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי; וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם: ״וִידַנְקוּן וְאִינוּן יְהוֹן חָזָן״, וְכֵן תִּרְגֵּם ״הַנֶּאֱנָקִים״ (יחזקאל ט, ד): ״דְּמִדַנְקִין״, וּ״בְכִי וַאֲנָקָה״ (מלאכי ב, יג): ״דְּמִדַנְקָן״; ׳דְמוֹנִיר׳ בְּלַעַ״ז: