רש"י על זכריה· רש״י
פרק י · פסוק ב
כִּי הַתְּרָפִים. וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וְהַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר הִטְעוּ אֶת אֲבוֹתֵיכֶם ״לֵאמֹר חָלַמְתִּי״ (ירמיה כג:כה) וְהָיוּ מַחֲזִיקִים יְדֵיהֶם לִמְרֹד בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּבְּרוּ אָוֶן וְהֶבֶל דִּבְּרוּ לֵאמֹר ״שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם״ (ירמיה ו:יד):
עַל כֵּן נָסְעוּ. אֲבָל אֲנִי נָבִיא לָהֶם בֶּאֱמֶת:
יַעֲנוּ. יִתְכַּנְּעוּ, כְּמוֹ ״לֵעָנֹת מִפְּנֵי״ (שמות י:ג) – לְשׁוֹן עֹנִי: