רש"י על הושע· רש״י
פרק ד · פסוק יד
לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם. עוֹד לְבָדְקָן בְּמַיִם הַמָּרִים כְּשֶׁתִּזְנֶינָה לָמָּה? כִּי בַּעֲלֵיהֶם עִם זוֹנוֹת יִפָּרֵדוּ וְכַאֲשֶׁר אֵין הָאִישׁ מְנֻקֶּה מֵעָוֹן אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ (סוטה מז,ב):
יְפָרֵדוּ. תֵּרְגֵּם יוֹנָתָן ״מִסְתַּיְּעָן״, לְשׁוֹן ׳סִיעָה׳, כְּלוֹמַר מִתְחַבְּרִין אַתֶּם לִשְׁתּוֹת יַיִן. וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ אֵצֶל ״עָבְשׁוּ פְרֻדוֹת״ (יואל א:יז), שֶׁהֵם חָבִיּוֹת יַיִן:
וְעָם לֹא יָבִין יִלָּבֵט. אַחֲרֵי שֶׁאֵינְכֶם נוֹתְנִין לֵב לְהָבִין, לְפִיכָךְ תִּתְלַבְּטוּ לִלְקוֹת פֻּרְעָנוּת. לִבּוֹט לְשׁוֹן טֹרַח הַדֶּרֶךְ וְלֵאוּת מַשָּׂא, דילשי״ר בְּלַעַ״ז: