רש"י על דניאל· רש״י
פרק ו · פסוק טו
כְּדִי מִלְּתָא שְׁמַע. כַּאֲשֶׁר שָׁמַע הַדָּבָר:
שַׂגִּיא בְאֵשׁ עֲלוֹהִי. הַרְבֵּה הֵרַע בְּעֵינָיו, שֶׁהָיָה אוֹהֵב אֶת דָּנִיֵּאל וְקָשֶׁה עָלָיו מִיתָתוֹ:
וְעַל דָּנִיֵּאל שָׂם בָּל לְשֵׁיזָבוּתֵהּ. עַל דָּנִיֵּאל שָׂם דְּחוּי לִדְחוֹת הַדָּבָר לְהַצִּילוֹ וְאָמַר לָהֶם: אֵינִי מַאֲמִין לָכֶם:
בָּל. אֵינִי יוֹדֵעַ דֻּגְמָתוֹ, אַךְ עִנְיָנוֹ יוֹרֶה פִּתְרוֹנוֹ:
וְעַד מְעָלֵי שִׁמְשָׁא. וְעַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ הָיָה מִשְׁתַּדֵּל לְהַצִּילוֹ, אֲבָל כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּתוֹ כָּרַע לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בִּרְכָּיו וְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, וְשׁוּב לֹא הָיָה לוֹ פִּתְחוֹן פֶּה לְהַצִּילוֹ: