רש"י על דניאל· רש״י
פרק ד · פסוק טז
אֱדַיִן דָּנִיֵּאל. אֶשְׁתּוֹמַם שָׁתַק:
וְרַעְיוֹנוֹהִי. וּמַחְשְׁבוֹתָיו:
יְבַהֲלוּנֵיהּ. שֶׁהָיָה יָרֵא לִפְתּוֹר לוֹ חֲלוֹם:
מָרִאי. אֲדוֹנִי, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (שבועות לה:): מָרִי חֶלְמָא לְשָׂנְאָךְ קֹדֶשׁ הוּא. תָּלָה עֵינָיו לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: חֲלוֹם זֶה יִתְקַיֵּם עַל שׂוֹנַאֲךָ זֶה. וְאִם תֹּאמַר לִנְבוּכַדְנֶצַּר אָמַר, וַהֲלֹא יִשְׂרָאֵל שׂוֹנְאוֹ, אֶפְשָׁר שֶׁיְּקַלְלֵם?
לְעָרָךְ. לְשׂוֹנְאָךְ, כְּמוֹ ״וַיְהִי עָרֵךְ״ (שמואל א כה):