רש"י על דניאל· רש״י
פרק ב · פסוק ט
דִּי הֵן חֶלְמָא לָא תְהוֹדְעֻנַּנִי. שֶׁאִם הַחֲלוֹם וּפִתְרוֹנוֹ לֹא תוֹדִיעוּנִי, אַחַת הִיא דָתְכֶם לָמוּת:
וּמִלָּה כִדְבָה וּשְׁחִיתָה הִזְדַּמִּנְתּוּן. אוֹ אִם דָּבָר כָּזָב וְנִשְׁחָת תָּכִינוּ עַצְמְכֶם לוֹמַר לְפָנַי:
עַד דִּי עִדָּנָא יִשְׁתַּנֵּא. עַד אֲשֶׁר יִשְׁתַּנֶּה הָעֵת, כְּלוֹמַר: קֹדֶם נְטוֹת צִלְלֵי עֶרֶב (ירמיה ו:ד), שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה מוֹעֵד הַבֹּקֶר:
עַד דִּי עִדָּנָא יִשְׁתַּנֵּא. לְשׁוֹן גְּעָרָה וְגִזּוּם הוּא. כָּךְ יֵעָנֵשׁ, וְהָעֹנֶשׁ כְּבָר פֵּרֵשׁ לְמַעְלָה. וְדוּגְמָתוֹ ״לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן״ (בראשית ד:טו):
לָהֵן. אַךְ הַחֲלוֹם אִמְרוּ לִי מַה חָלַמְתִּי, וְאֵדַע כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהַפִּתְרוֹן תַּגִּידוּ: