רש"י על דברי הימים ב· רש״י
פרק א · פסוק י
וְאֵצְאָה לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְאָבוֹאָה. וְגַם לַמֶּלֶךְ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא לֵב חָכָם לֵידַע לִשְׁפֹּט הָעָם, וַאֲנִי נַעַר וָרָךְ (דברי הימים א כב:ה). אֲפִלּוּ אֶלֶף אֲנָשִׁים חֲכָמִים הָיָה קָשֶׁה לָהֶם לִשְׁפֹּט עַם גָּדוֹל כָּזֶה, אִי אֶפְשָׁר בְּלֹא עֲסָקִים רַבִּים שֶׁבָּאִים לָדוּן וְאֵין לוֹ מִתּוּן לְעַיֵּן בְּדִינָם, שֶׁעוֹד זֶה קוֹבֵל וְאֵינוֹ מַפְסִיק דְּבָרָיו – וְהִנֵּה בָּא אַחֵר וְצוֹעֵק; וּמִי יוּכַל לִפְסֹק אֶלֶף דִּינִין בְּיוֹם אֶחָד אִם לֹא חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ? וְזֶה אֲנִי שׁוֹאֵל, שֶׁתִּתֵּן לִי חָכְמָה וּמַדָּע לִשְׁפֹּט עַמְּךָ זֶה הַגָּדוֹל, כִּי זֶה אֲנִי צָרִיךְ שֶׁתִּתֵּן לִי: