רש"י על איוב· רש״י
פרק לט · פסוק ל
יְעַלְעוּ. וְאֵינָן אֶלָּא כְּפִי מִדַּת בָּלְעוֹ דָּם וּמַיִם, וְנִרְאֶה כְּבוֹלֵעַ הַרְבֵּה, כְּאוֹמֵר ״עַל עַל״. וְכֵן בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים בְּהַשְׁקָאַת סוֹטָה (סוטה כ.): מְעַרְעֲרִין אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ עַל כָּרְחָהּ. וְכֵן ״זַעֲקַת שֶׁבֶר יְעֹעֵרוּ״ (ישעיהו טו:ה) – לְשׁוֹן קְרִיאַת גָּרוֹן דּוֹמֶה לְכָךְ. וּלְפִי הַדֶּרֶךְ דִּבֵּר הַנָּבִיא:
וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּא. לֶאֱכוֹל. וְרַבּוֹתֵינוּ דִּמּוּ כָּל עִנְיָן זֶה בְּאַהֲרֹן, בִּפְסִיקְתָּא דְּ׳אַחֲרֵי מוֹת׳ (פסיקתא רבתי):