רש"י על איוב· רש״י
פרק לט · פסוק א
יַעֲלֵי סָלַע. אֶשְׁטַנְבּוֹ״ק, וְשׂוֹנְאָה אֶת וְלָדָהּ; וְעוֹלָה לְרֹאשׁ סֶלַע גָּבוֹהַּ כְּשֶׁכּוֹרַעַת לֵילֵד, כְּדֵי שֶׁיִּפּוֹל לָאָרֶץ וְיָמוּת. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַמֵּן לוֹ נֶשֶׁר וּמְקַבְּלוֹ בִּכְנָפָיו:
חוֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר. לְשׁוֹן ״חִיל יוֹלֵדָה״ (ירמיהו ו:כד). הָאַיָּלָה – רַחְמָהּ צַר, וְאֵין הַוָּלָד יָכוֹל לָצֵאת; וּבִשְׁעַת לֵידָתָהּ אֲנִי מְזַמֵּן לָהּ דְּרָקוֹן, וּמַכִּישָׁהּ בְּרַחְמָהּ, וְנִפְתָּח. וְאִם מַקְדִּים וּמְאַחֵר רֶגַע, מִיָּד מֵתָה. וּבֵין אוֹתָם רְגָעִים אֵינִי מַחֲלִיף, וּבֵין ׳אִיּוֹב׳ לְ׳אוֹיֵב׳ נִתְחַלֵּף לִי?!