רש"י על איוב· רש״י
פרק כח · פסוק ג
קֵץ שָׂם. הַמָּקוֹם מָתַי תִּהְיֶה הַחֹשֶׁךְ, שֶׁהַשָּׁמַיִם נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ תִּבְלֶה (ישעיהו נא:ו), וּלְכָל תַּכְלִית דָּבָר – הוּא חוֹקֵר לוֹ:
אֶבֶן. אֲשֶׁר מִשָּׁם יָצָא לוֹ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת. אֶבֶן מְקוֹם מוֹצָא פּוּרְעָנוּת. לָכֵן נִקְרָא אֶבֶן בִּמְקוֹם פּוּרְעָנוּת, כְּאָדָם הַנּוֹגֵף אֶת רַגְלָיו בָּאֶבֶן, שֶׁיֵּשׁ לוֹ צַעַר. כָּךְ שָׁמַעְתִּי. כְּמוֹ ״קַו תֹּהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ״ (ישעיהו לד:יא), ״דְּמִן טוּרָא אִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן וְגוֹמֵר״ (דניאל ב:מה):