רש"י על איוב· רש״י
פרק טו · פסוק כט
וְלֹא יָקוּם חֵילוֹ. לֹא יִתְקַיֵּם לְיָמִים רַבִּים:
וְלֹא יִטֶּה. לֹא יִנְטֶה מְלִיצָתוֹ; כְּמוֹ ״וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע״ (שמואל א ח:ג), שֶׁפֵּירוּשׁוֹ: ׳וַיִּנְטוּ׳ הֵם עַצְמָם; אַף כָּאן לֹא יִנְטֶה מִן הַשָּׁמַיִם לָאָרֶץ. מִנְלָם. מַתַּת תַּאֲוָתָם וְזִמּוּן מַחֲשַׁבְתָּם, וְהוּא כִּשְׁתֵּי תֵיבוֹת: מִן לָהֶם:
מִן. הֲכָנָתָם, כְּמוֹ ״וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ״ (דניאל א:ה). וְדוֹמֶה לוֹ ״הַפְּצִירָה פִים״ בִּשְׁתֵּי תֵיבוֹת (שמואל א יג:כא), וְכֵן ״אֶרְאֶלָּם״ (ישעיה לג:ז) – תַּרְגּוּם יוֹנָתָן: ״אִתְגְּלִי לְהוֹן״. זֶה נִרְאֶה בְּעֵינַי, וּמְנַחֵם מְסַיְּעֵנִי. דָּבָר אַחֵר: מִנְלָם. לְשׁוֹן ״כַּנְּלֹתְךָ לִבְגֹּד״ (ישעיה לג:א), וְהַנּוּ״ן שֶׁבּוֹ יְסוֹד נוֹפֵל. לְשׁוֹן תַּכְלִית: לֹא יִטֶּה לָאָרֶץ. לִהְיוֹת בְּטֵלָה, גְּזֵרַת חָרוּץ: