רש"י על איוב· רש״י
פרק ח · פסוק יט
הֵן הוּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ. שֶׁל רָשָׁע, שֶׁכָּל מְשׂוֹשׂוֹ וְגַם הַצְלָחָתוֹ, לְלֹא תִּקְוָה תָּשׁוּב:
וּמֵעָפָר אַחֵר יִצְמָחוּ. בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ עַד הֵנָּה שָׁחִים עַד עָפָר, יִצְמָחוּ:
אַחֵר. אָדָם אַחֵר יִצְמַח לְקַבֵּל גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל זֶה, כְּשֵׁם שֶׁמָּצִינוּ ״וְלַחוֹטֵא נָתַן עִנְיָן וְגוֹ׳״ (קהלת ב:כו). עַל כֵּן דַּע עַל עַצְמְךָ: אִם רָשָׁע הָיִיתָ, אֵין תְּקוּמָה לְמַפַּלְתְּךָ, וְאִם תָּם הָיִיתָ וְכוּ׳: