רש"י על איוב· רש״י
פרק ז · פסוק ד
אִם שָׁכַבְתִּי. בַּלַּיְלָה, צָפִיתִי וְאָמַרְתִּי וְגוֹ׳:
וּמִדַּד עָרֶב. מָתַי יָאִיר, וְיָבֹא עֵת קִימָה וְעֵת מִידוּד הַנֶּשֶׁף – לְשׁוֹן ״וַתִּדַּד שְׁנָתִי״ (בראשית לא:מ), וְהַמֵּ״ם הוּא עִקָּר נוֹפֵל, כְּמוֹ ״מַאֲמַר״ (אסתר א:טו), ״מִשְׁמָר״ (בראשית מב:יז):
וְשָׂבַעְתִּי נְדוּדִים. וְאֶשְׂבַּע נְדוּדִים עַל מִטָּתִי בַּיּוֹם עַד נָשֶׁף, לְפִי שֶׁלֹּא הָיִיתִי יָכוֹל לִישֹׁן מִפְּנֵי יִסּוּרִים עַד נֶשֶׁף שֶׁל יוֹם, לְפִי שֶׁלָּבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה: