רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון
שיר השירים - פרק ב · יז
(שה"ש ב, יז):
עד שיפוח היום ונסו הצללים
סב דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים
על הרי בתר. (איכה ב, י):
ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון
העלו עפר על ראשם חגרו שקים
הורידו לארץ ראשן בתולת ירושלם.
אז"ל במס' (שבת טו, א): מ' שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות, מאי למימרא שלא דנו דיני נפשות. וזהו 'ישבו לארץ' חוץ מלשכת הגזית, ו"ידמו' שלא דנו כנז'. ואז 'העלו עפר על ראשם'. אז"ל (איכ"ר ב, יד): התחילו להזכיר זכותו של אברהם שאמר: ואנכי עפר ואפר (בראשית יח, כז). היה בהיותו מדבר עם ה' ית' בענין סדום, והנה אז הושיב הב"ה את אברהם ב"ד למטה כנגד ב"ד של מעלה, וזהו וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב (שם א). ישב כתיב, בקש לעמוד א"ל הקב"ה שב ואתה סימן לבניך שאני עומד והן יושבי' וכו'. והנה כשראו כי לסיבת העוונות ידמו זקני בת ציון כמ"ש, התחילו להזכיר זכותו של אברהם שהיה הראשון שהושיבו הב"ה בדין כמ"ש, ואז באותה שעה אמר ואנכי עפר ואפר. גם חגרו שקים, התחילו להזכיר זכותו של יעקב שנאמר וישם שק במתניו (בראשית לז, לד). וזה לפי שאמרו במדרש (ב"ר פד, כ): יעקב תפס את השק ואינו זז מבניו וכו'. ובמקום אחר אמרו: ואינו נוהג אלא בגדולי'. ולכן בראותם כי שחה לעפר נפשם חגרו שקים כנז' כדי לנהג עצמם בגדולה, ומ"מ לא הועיל להם ועי"ז הורידו לארץ ראשם בתולות ירושלים, כי כאשר זקנים משער שבתו אז ג"כ בחורים מנגינתם, וכאשר נתבטלו הבחורים אז בושו בתולות וחפו ראשם, וזהו הורידו לארץ ראשם בתולות ירושלם. והנה אעפ"י שבטלו ד' מיתות ב"ד דין ד' מיתות לא בטלו כמשארז"ל (סנהדרין לז, ב). גם אז"ל בענין דיני ממונות (גיטין פח, ב): אנן שליחותייהו דרבנן קמאי עבדינן. ואפשר שזכותו של אברהם היא שעמדה לאבותינו ולנו, וזה רמוז במשז"ל בילקוט ובב"ר (מד, טו): ויקח לו את כל אלה (בראשית טו, י). ר' יהודה ור' נחמיה. ר"י אומר שרי א"ה הראה לו, ור' נחמיה אומר שרי ישראל הראה לו. על דעתיה דר"י קתדרין דדין לקבל קתדרין דדין, על דעתיה דר' נחמיה ששם היתה סנהדרי גדולה יושבת וחותכת דיניהם של ישראל עכ"ל. אפשר לפרש כוונת ר"י היא לומר שה' הראה לאברהם שרי האומות, ובכל דור ודור הראה לו שיהיו עומדים חכמי' בישראל לעמוד כנגד האומות, וזהו קתדרין דדין, פי' של ישראל לקבל קתדרין דדין שהם של א"ה, והוא ע"ד משאז"ל (חגיגה ה, ב) על אבדה עצה מבני' נסרחה חכמתם (ירמיה מט, ז). פי' כאשר אבדה חכמה מבנים אלו ישראל ח"ו, אז ג"כ נסרחה חכמתם של א"ה, כי גם זה לעומת זה עשה האלקי' להגן על ישראל. ועל דעתיה דר' נחמיה ששם היתה סנהדרי גדולה וכו', וזהו ג"כ איש בתרו לקראת רעהו, שאפי' בגלות אין לך דור שאין בו כאברהם וכו'. פי' דומה אליו במקצת ולא בכל, אבל שליחותייהו דסנהדרין קא עבדי, וזהו ג"כ ע"ד מ"ש (ר"ה כה, ב): יפתח בדורו כשמואל בדורו וכו'. והנה אז"ל (ילקוט שה"ש רמז תתקפ"ו): עד שיפוח היום, מדבר באברהם [שנאמר והוא יושב פתח האהל כחום היום] וכו'. ולפי דרכנו יאמר אעפ"י שישבו לארץ וכו' ובטלו הסנהדרין כמ"ש, מ"מ עד שיפוח היום שיבוא אותו היום שכתוב בו: כי הנה היום בא וכו' (מלאכי ג, יט). וע"ז אז"ל (תנחומא פ' וירא, ג): זה יום הדין. אי נמי אותו היום אשר נאמר עליו: היום אם בקולו תשמעו (תהלים צה, ז). ואז באותו היום ונסו הצללים של א"ה, וכ"ז יהיה בזכותו של אברהם אשר עליו נאמר והוא יושב פתח האהל כחום היום. הנה עד אותו היום סוב דמה לך דודי, שזה יאמר על הת"ח הנקראי' דודים, כמ"ש (שהש"ר א, יח) על כי טובים דודיך מיין. וכמדבר עם כל א' מהם, ובפרט אם הוא איש מיוחד מנהיג לבני דורו או מדינתו, סוב דמה לך דודי לצבי כמשז"ל מה צבי זה מביט לאחוריו וכו', אף אתה תביט אחריך וצא בעקבות הרועים, בשליחותייהו דרבנן קמאי, וזה 'על הרי בתר' כמ"ש ויתן איש בתרו לקראת רעהו (בראשית טו, י). כמ"ש שמעו הרים את ריב ה' (מיכה ו, ב). וגם בדברי רז"ל במקומות רבים.
אי נמי ישבו לארץ וכו' על דרך מ"ש בפ' טבעו בארץ וכו'. כי התורה נתלבשה בלבוש נכרי גשמי וזהו ג"כ ישבו לארץ, קנו התישבות וישבו לארץ, ולא הלכו בגדולות ובנפלאות להשכיל ברוחניות ובסתרי תורה רק ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון, וזה היתה סיבה מפני כי העלו עפר על ראשם, כי הם בעצמם הגבירו כח החומריות עליהם לסיבת שהיו נוטים אחרי החומר, וזה בפרט ע"י העוונות עי"ז חשך אור השכל, וכמ"ש מהר"ש ן' גבירול: אתה אור ועיני כל נפש זכה יראוך, ועוצם העוונים ממך יעלימוך וכו'. וע"ז חגרו שקים, נתנו כח אל השק שהוא עשו וארבע מאות איש עמו כמנין ש"ק, וגם הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלם, אותם הבתולות שהם הת"ח אשר עליהם נאמר ותירוש ינובב בתולות (זכריה ט, יז). אשר בתחלה היו הולכים בגלוי הראש, ואמרו (סנהדרין קד, ב): כל מקום שהולכי' נעשים שרים לאדוניהם. וכמ"ש (איכ"ר א, ד) על רבתי בגוים, רבתי בדעות. עתה הורידו לארץ ראשן וירדו למטה. אי נמי יאמר על דרך מ"ש פעמים רבות מ"ש מהר"א אזולאי בהקדמתו לס' חסד לאברהם, כי רצו קצת מחכמי ישראל לפרש התורה עפ"י הקדמות הפלוסופיא, וזה וזה לא עלה בידם כי לא באלה חלק יעקב, באופן כי נתרחקו מן הפנימית ואל החצונית לא באו וכו' ע"ש. וזהו נתינת טעם למה ישבו לארץ כמ"ש, וגם ידמו זקני בת ציון, כי במקצת דברים הודו חכמי ישראל לא"ה, הגם כי בזה יפה פי' הרמ"ע ז"ל (מאמר אם כל חי, ח"א פי"ב): כי חלילה להם לחכמי ישראל להודות לדברים, אלא שלא רצו לגלות להם טעם הדבר ולפיכך הודו. מ"מ לפי פשוטו ידמו זקני בת ציון ולא מצאו תשובה, הוא מפני כי העלו על עפר, כי ראש דבריהם והעיקר אשר בנו דרושיהם הכל היה מן העפר, ולכן ג"כ הכל שב אל העפר והורידו לארץ ראשם בתולות ירושלם כמ"ש ולא ידעו מה להשיב, ולזה אמר עד שיפוח היום על דרך משאז"ל (מגילה כח, ב): דשמעתא בעיא צלותא כיומא דאסתנא. וכאשר יאיר היום אז ונסו הצללים אשר הנה הם חוצצים על השכל ומחשיכים אותו, אז סוב דמה לך דודי וכו'. והעיקר כי הארת היום הנה הוא ע"י אור השמש המאיר מלמעלה למטה, שהוא עומד בשמים ומאיר לארץ ולדרים עליה, והנה בשמות רבה (כח, א) על פ' ומשה עלה אל האלקי' (שמות יט, ג). אמרו שלא שלטה בריה מלמעלה כשם ששלט משה עכ"ל. והענין כי הרבה צפו במרכבה ולא ראו רק מן הדברי' הגשמיים, רצו לצפות ולהבין אפי' באלקיות על דרך ומבשרי אחזה אלוק (איוב יט, כו). וצפו מלמטה למעלה ולא ראו יען לפי האמת יפול בהם הטעות, אבל משה היה להפך כי בעלותו אל האלקים ראה בעיניו את כל הדברים הרוחניים אשר רוח אלקי' מתגלה בהם, וממנו הבין הדברים הגשמיים המסתעפים מהם, וזהו שלא שלטה בריה מלמעלה. ואח"כ ירד למטה כשם ששלט משה, וזו היתה ג"כ חכמתו של שלמה המלך ע"ה, כמ"ש מהר"א לאניאדו בס' כלי יקר ע"ש. והנה בהיות ישראל תלמידיו של מרע"ה הולכים בעקבות הרועים ללמוד ע"פ סדר הקדמותיו אשר הנה הם הלכה למשה מסיני, יבינו תחלה בנסתרות ומהם ירדו מלמעלה למטה בדרך אמת, דרך הקדש יקרא לה, וזהו עד שיפוח היום להאיר מלמעלה למטה, ואז ינוסו הצללים המעכבים להבין הדברים כתקונן. ואז סוב דמה לך דודי שהוא הת"ח יסוב לאחוריו, ודמה לך לצבי שבעת שהוא בורח מתהפך לאחוריו, אף אתה בהיותך יורד מלמעלה למטה אל תביט לפניך במה שהוא למטה, רק חזור לאחוריך למעלה, שהם ההקדמות המסורות לך מלמעלה הלכה למשה מסיני כמ"ש, ועי"ז ג"כ תהיה דומה לעופר האילים שהוא חזק לא ימוט, ותתחזק במלחמתה של תורה על הרי בתר, למעלה מכל החלוקים אשר יעלו על לב איש, כי עפ"י הקדמותיה ויסדותיה של תורה אשר ניתנו מרועה א' יתורץ ויתישב הכל. וכמ"ש הכתוב וכל הדבר הקשה יביאון אל משה (שמות יח, כו). והוא דרך רמז. ועפ"י דרך זה שאמרנו נוכל ג"כ לומר ישבו לארץ ומתעסקי' בעסקי הארץ, זה רץ לשדהו וכו' ואינם עוסקי' בתורה רק ידמו זקני בת ציון, ולכן מדה כנגד מדה העלו עפר על ראשם וכו' על דרך (אבות ג, ה): כל הפורק ממנו עול תורה נותני' עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. והנה כנגד זה אמר עד שיפוח היום על דרך מ"ש (סנהדרין צט, א־ב): זמר בכל יום. ועי"ז ונסו הצללי' ואז סוב דמה לך דודי לצבי. או להיות חוזר על הראשונות ובזה יהיה דומה לעופר האיילי' על הרי בתר, כמ"ש (סנהדרין מב, א): במי אתה מוצא מלחמתה של תורה, במי שיש בידו חבילות של משנה. גם אפשר לומר על דרך שפי' מהר"ש אלקבאץ בפ' עד שיפוח היום וכו' סוב דמה לך דודי לצבי. במיעוט שינה. או לעופר האיילים, ברוב הזכירה על הרי בתר. כלומר שתמיד יחזור על למודו וכו' עד שתפרד הנפש וכו' ע"ש עכ"ל. וזה כנגד ידמו זקני בת ציון שהיו שותקי' ולא היו חוזרים על למודם, אמר עתה עד שיפוח היום וכו' סוב דמה לך כמ"ש. ולפי הדרך שפי' ז"ל על פ' ישבו לארץ וכו'. על ענין נבוכדנצר הרשע שהושיב הסנהדרין לארץ וכו' עד וגררום. יאמר עד שיפוח היום כמ"ש במדרש (ילקוט שה"ש רמז תתקפ"ו): עד שאכניס פיחה בלילן של מלכיות, בלילן של בבל. ואז יתקיים ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה. דהנה במדרש חזית אומר לא כבר הכנסתי פיחה בלילן של מצרים שהיו ד' מאות שנה ועשית ר"י. ונסו הצללי' לא כבר העברתי בהם שני צללים קשים, צל טיט ולבנים וכו'. ולפי דרך זה נוכל לומר משאז"ל כי בערמה עשו המצריים והתחילו הם בעצמם לבנות ערי מסכנות, ובני ישראל מעצמם הלכו גם הם ואח"כ נשמטו המצריים א' א' ונשארו בני ישראל לבדם ואז וימררו את חייהם, ובני לוי נשמרו מזה ולא רצו ללכת אם מפני שהכירו וידעו ערמת המצריים, וגם מפני שלא רצו להבטל מתלמוד תורה שלהם, וזהו כי שמרו אמרתך ותורתך, ובריתך ינצורו זו ברית מילה כפשוטו וזה היה במצרים, וזכות התורה הועיל שלא נשתעבדו בהם כמשאז"ל, ועתה יאמר ישבו לארץ מעצמם, ישבו לארץ לעשות מלאכה בטיט ולבנים ובכל עבודת הארץ, וגם ידמו שתקו ולא היו עוסקי' בתורה, זקני בת ציון בשערים המצויינים. ובזה העלו עפר על ראשם שהיו מלוכלכים בטיט ולבנים, חגרו שקים כמ"ש הכתוב: ויפץ העם וכו' לקושש קש לתבן (שמות ה, יב). ושק וקש הכל א'. וכמ"ש ג"כ בתיקונים. ואם נפרש 'העלו עפר' התחילו להזכיר זכותו של אברהם וכו' כמשז"ל. אפשר לומר כי בתוך השעבוד הזכירו זכותו של אברהם אשר אליו נאמר כי גר יהיה זרעך. גם חגרו שקים התחילו להזכיר זכותו של יעקב שנאמר וישם שק במתניו. וידוע כי זה נאמר במכירת יוסף אשר בסיבתו נתגלגלו הדברים וירדו למצרים, ואח"כ הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלים שהיו שוקעים אותם בבנין, ובפרט כנראה ממעשה בתו של מתושלח, שיצא העובר ממנה ונתערב עם הלבנה, כמשז"ל (ילקוט פ' שמות, רמז קע"ו) על פ' ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כד, י). ועל זה אמר עד שיפוח היום במצרים כמ"ש במדרש, ונסו הצללי' של טיט ולבנים. סוב דמה לך דודי לצבי סוף שאני מהפך מדת הדין למדת הרחמים וממהר בגאולתכם כדם הצבי וכדם האיל. אפשר שמפרש דרך רמז 'דמה' לשון דם מדת הדין נהפך לדודי שהוא מדת הרחמים, וזה היה על הרי בתר, בזכות התנאים שהתנתי עם אאע"ה בברית בין הבתרים.
אי נמי אמרו בלקוטי': עבר אדם על מ"ע גורם שתרד המלכות דמלכות דעשייה לג' ראשונות דקליפה, עבר על ל"ת יורדת לג' אמצעיות, ונה"י דידה לג' ראשונות דקליפה, עבר על כריתות ומיתות ב"ד יורדת לג' אחרונות, עבר על חלול ה' ח"ו יורדת המלכות למלכות של קליפה, וכן ג"כ לעולם עד"ז יורדים כל המדרגות וכל העולמות עד כי מלכות דמלכות דאצילות יורדת בבריאה וכו' ע"ד הנז'. ולזה אמר ישבו לארץ וכו' זקני בת ציון הם הניצוצות דמלכות שיורדים למטה ע"ד מ"ש מהר"א גלאנטי שהם י' ניצוצות המלכות המתפשטי' בבריאה ע"כ. וקראם 'זקני' לפי שהיו מימים קדמוניות וגם שבאו לה מצד הזקני' שהם או"א, כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ. ואמר עתה 'ישבו לארץ' וירדו למטה ואח"כ ג"כ ידמו זקני בת ציון, פי' בתחלה יזכו לארץ שיורדת המלכות בג' עליונות של מטה ממנה מלכות דעשיה בג' ראשונות של קליפה. והנה הג' ראשונות הם טומאה קלה וקרובים אל הקדש, ולכן אעפ"י שיורדת המלכות שם מ"מ יש לה קצת התישבות להיותה קרובה אל הקדושה וזהו 'ישבו לארץ', ואמר 'ישבו' לשון רבים רמז לב' בחינות עגולא ורבועא, פנימי וחצון, כמ"ש בפ' הקודם. אח"כ ע"י העון ידמו וכו' שירדה המלכות לג' אמצעיות ונה"י דידה לג' ראשונות ואז ידמו זקני בת ציון יען השפתים שלה הנה הם בגלות, וזה דומה למה שנאמר כי כבד פה וכבד לשון אנכי. ואמרו בזוהר (ח"ב כ"ה ע"ב): בגין דדבורא דיליה בגלותא הוה. אח"כ 'העלו עפר' שהוא כח הדין כמ"ש מהר"א גלאנטי בשם הזוהר 'על ראשם', ועי"ז 'חגרו שקים' שירדו המלכות לנה"י ונה"י דידה בחג"ת וחג"ת דידה ששם מקום החגורה לבשו שקים שהוא ג' ראשונות דקליפה בסוד 'ארבע מאות איש עמו' כמנין ש"ק כידוע, אח"כ ירדה המלכות למלכות דקליפה וכו' ואז הורידו לארץ עיפתה כמ"ש, 'ראשן' שהם ג' ראשונות ג"כ בתולות ירושלם, והנה התיקון לזה הוא להמשיך אור לובן העליון ע"י התשובה ולהמשיך מימי החסד ועי"ז 'ישקני' יטהרני וישובו כל הדברים לקדמותן, וזהו 'עד שיפוח היום' שהוא החסד העליון ועי"ז ונסו הצללים. והנה כנגד ד' בחינות שאמרנו יש ד' חלוקי כפרה שאז"ל. והנה עבר על מ"ע וירדה המלכות לג' ראשונות ואז ישבו לארץ כמ"ש, אם עשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו וחוזרת המלכות לקדמותה, וזהו עד שיפוח היום כמו שמביא ראיה בגמ' (יומא פו, א) מפ' שובו בנים שובבים ארפא וכו'. והנה עיקר הרפואה הוא ע"י האי חרגא דיומא דמסי (נדרים ח, ב). וגם ע"ד האמת הנה הרפואה מצד הת"ת בקבלתו מן הכתר. וידוע כי הת"ת נקרא 'יום' וזהו עד שיפוח היום, והנה עבר על ל"ת ואז יורדת המלכות לג' אמצעיות ואז ידמו זקני בת ציון כמ"ש, ואז אם עשה תשובה תולה עד שיבא יוה"ך ויכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר. וזה 'עד שיפוח היום' שהוא יוה"ך שמתגלה אור אימא עלאה. עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה תשובה וי"ה תולין ויסורין ממרקין. וירדה המלכות לנה"י ואז חגרו שקים אם עשה תשובה, תשובה ויה"כ תולים ויסורי' ממרקים ועי"ז יורד אור מאו"א בסוד יסור יסרני י"ה. וזהו עד שיפוח היום כמשאז"ל במדרש (שהש"ר ב, לו): אמר ר' ברכיה עד שארתיח היום, באש עברתי אפיח עליך וכו' (יחזקאל כא, לו). ואז אין מיתוק הדין אלא בשרשו ע"י יסורין ועי"ז ונסו הצללים אלו צללי יגון ואנחה. וסוף שאני מהפך מדה"ד לרחמי' וכו' כמ"ש במדרש. אבל כל מי שיש בידו חלול ה' והוריד המלכות למלכות ואז הורידו לארץ ראשן אז אין כח בתשובה לתלות וכו', אלא הכל תולים ומיתה ממרקת וזהו 'עד שיפוח היום' זה יום הדין כמשז"ל, 'ונסו הצללים' כמ"ש בזוהר, ואז סוב דמה לך דודי לצבי וכו', פי' כי בכל אלו התליות שאמרנו לעולם הקדושה הנה היא מצמצמת עצמה שלא יהנו ממנה החצונים וזהו ודמה לך לצבי, גם ודמה לך לצבי שמהפך לאחוריו ועינו למעלה, וגם או לעופר האיילים לשון חוזק, והכל הוא 'על הרי בתר' לשון ויבתר וכו' (בראשית טו, י). שירידתה שם הנה היא להבדיל בין קדש שהם ישראל, לחול שהם א"ה, כידוע סוד שכינה בגלות מה היא.
אי נמי הנה בזו"ן יש כמה מיני חסדי' וגבורות, וז"א נבנה מן החסדים ונוק' מן הגבורות. הנה בס' עץ חיים ש"ב ח"ג פ"ט כתוב ז"ל: כי אותם החו"ג שקבלו זו"ן בפעם ראשונה היתה לצורך גופא לבד, ונתפשטו החסדים בגופא דזעיר והגבורות בגופא דנוק', אך לא להוציא תולדות, ומשם ואילך צריכים לחזור ולקבל מוחין חדשים בכל זווג וזווג מלמעלה להמציא נבראים חדשים, ונמצא כי בהזדווג ז"א עם נוק' צריך שיעלו שם בסוד מ"נ תחלה עד או"א, ואז או"א מעלין מ"נ לא"א, וכן על זה הדרך עד רום המעלות, ואז גורם שישפעו משם מ"ד שהוא שם מ"ה החדש, כי גם הוא כולל חו"ג וכו' עד ונותני' אותו בסוד מוחין חדשים לבניהם זו"ן וכו'. וכלל הענין ג"כ כי אפי' ההוא רוחא קדמאה דשביק בה בעלה הנה היא מעלה מ"נ, ועי"ז יורדים מ"ד ע"ש כל הדרוש. והנה כשיש מי שיעלה מ"נ אז יורדים מ"ד ואם אין מי שיעלה מ"נ הנה הגבורות הנז' שעשו בה בחי' 'כלי' יושבות לעצמם, וזהו 'ישבו לארץ' במלכות הנקראת ארץ, ישבו ולא עלו לז"א הנקרא שמים, וגם 'ידמו' שתקו ולא אמרו דבר כמ"ש הכתוב ישב בדד וידום. והנה ישבו לארץ ידמו אלו הגבורות שהם זקני בת ציון היושבים ראשונה במלכות מימי קדם, ונקראו 'זקני בת ציון' לגבי החדשות הבאות בכל יום בעת הזווג, והנה כיון שאין מי שיעלה מ"נ כמ"ש לכן 'ישבו לארץ' וכו' ובזה 'העלו עפר על ראשם' שהוא סוד הדין מן העפר אשר בקרקע המשכן. גם אפשר לומר העלו עפר על ראשם חגרו שקים ע"ד מ"ש שהקליפה רוצה היא להתקן בסוד השערות, אך לא נעשה עצתם רק חגרו במקום החגורה שהוא ז"א, שם חגרו שקים ולא בראש. וקרוב לזה פי' מהר"א גלאנטי. הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלם כמ"ש לעיל, ואמר 'בתולות ירושלים' לרמוז כי אפי' שירדה הקדושה למטה מ"מ הנה תרעין דילה סתומות לבל יהנו ממנה החצוני', וגם הנה הם נקראי' בשמם ושמם הראשון עליהם, ועדיין הם נקראי' 'בנות ירושלם', ובפרט המלכיות הנה הם נקראי' 'בתולות', דתרעין דילה סתומות כמ"ש למעלה, והנה המלכות דמלכות היא היורדת למטה. ואפשר שלזה אמר בנות ירושלם שהוא שם ב"ן שבמלכות של כל א' [מ]העולמות. גם אפשר לומר 'בנות ירושלם' על שם ב"ן שהוא ההוא רוחא קדמאה כמ"ש, והנה כנגד זה אמר עד שיפוח היום, פי' שיבא הרוח מצד החסד, וזה כי ידוע כי הגבורות נק' לילה, וכמ"ש על ולחשך קרא לילה. והיא ג"כ מדת המלכות הנקראת לילה, גם ידוע כי בתחלה כשיצאו בסוד נפש בלבד אז היתה מיתת המלכים, אמנם אח"כ כשמלך הדר, סוד הרוח, והוא יסוד מצד הת"ת אז נתקיימו וכמבואר בדרוש. וזהו עד שיפוח היום שיבא שם מ"ה החדש שהוא מדת יום, אז יהיה מיתוק הדין, בסוד ונתתי רוחי בכם וחייתם (יחזקאל לז, יד).
אי נמי כמ"ש באידרא (זח"ג קל"ד ע"ב) ז"ל: ובההוא זמנא דאתער עתיק יומין בתקונין דלעילא, ההוא אתקרי יום א', דביה זמין לאוקיר דיקניה, הה"ד יום אחד הוא יודע לה' (זכריה יד, ז). הוא בלחודוי וכו' עכ"ל. והנה בכל יום ידוע שמתעוררים מ"נ ע"י מעשה הצדיקי', ואם אין מי שיעלה מ"נ אז ח"ו אין זווג, וזה עד ביאת המשיח כי אז תתעורר המלכות מאיליה ע"י שימשך אליה הארת החוטם העליון אשר יש נוק' דפרדשקא, והיא המלכות דעתיק יומין ע"כ. וזהו שאומר אח"כ דתנינן באתר דאית יום אית לילה, דלית יום בלא לילה, פי' כל הזווגים הוא ע"י התעוררות מ"ד ומ"נ שהם מצד זו"ן שהם יום ולילה. וכן למטה ע"י עליית נשמת הזכרים והנקבות הם מעוררים מ"נ לזו"ן. אבל לעתיד לבא אז יהיה יום א', פי' שהכל נקרא יום. א"נ יום א' שכולל י"ג תיקוני' כמנין אח"ד. והרמז על החוטם דאריך שהוא ת"ת ויש בו נוק' דפרדשקא שהוא המלכות, ויש בו הארת וא"ו במילוי אלפי"ן כמנין וזה היום הנק' יום אחד. גם נק' 'הוא' אם מפני שכולל י"ב תקונין כמנין הו"א, וגם מפני שהוא נעלם, ועל ידו יודע לה' בסוד וידע אדם (בראשית ד, כה). שיתיחד הת"ת עם המלכות. וז"ש עד שיפוח היום, פי' שיתגלה הארת הרוח מן היום הנז' דמיניה אריק רוחא למלכותא דלתתא. גם אמרו דזמין לאשראה על מלכא משיחא. ואפשר שלזה רמזו רז"ל בילקוט (שה"ש, רמז תתקפ"ו) שאמרו: עד שיפוח היום, זה יום הדין. וידוע כי על אותו היום נאמר: כי הנה היום בא בוער 'כתנור' (מלאכי ג, יט). בגימט' תרע"ו. שהוא כמנין תרע"א וה' אותיות. וידוע כי במלכות של עתיק יש שם אדנ"י במלואו שעולה תרע"א ועם ה' של שם הרי תרע"ו, וכשיתגלה הארת היום הנקרא הוא יודע לה' ויתעלה מ"נ ותזדווג עם ז"א בבי"א. וזהו ג"כ שאחז"ל בילקוט (שה"ש רמז תתקפ"ו): עד שיופיע הקב"ה מלכותו בעה"ז. והנה הקב"ה יצדק לפעמים אפי' באריך ובעתיק, וכאשר יופיע מלכותו שהוא נוק' דפרדשקא הנז', בעה"ז שהוא המלכות דאצילות הנקרא ע"ה, ואז באותו זמן ונסו הצללי', אלו צללי המלכיות שהם הקליפות העושים צל על המלכיות שבכל העולמות, והם נאחזים ויונקים מק"כ צירופי אלקים העולים כמנין צ"ל. והנה אמר הכתוב עד שיפוח היום ונסו הצללים כמ"ש, הנה עד אותו זמן בין דא לדא סוב דמה לך לצבי מלשון דהוה צבי. והנה הוא חפץ בטובותינו. א"נ ודמה לך לצבי הוא הצדיק שהשכינה מתלבשת בו, וכפי כוונתו ותאותו להתדבק בשכינה כן תאות השכינה להתדבק בצדיקים, וזהו ודמה לך לצבי שהשכינה הנה היא דומה אל הצדיק, ואמר סוב ודמה לך דודי כי כן אמרו כי השכינה הנה סובבת בכל יום אם ימצא צדיק להתלבש בו מתלבש בתוכו, ואם לאו חוזרת לקן ציפור. והנה 'צבי' כבר ביארנו לעיל שעולה כמנין ק"ב, והוא סוד ק"ב טוב כמ"ש בפ' דומה דודי לצבי (פ' ט) ע"ש. וכל מה שביארנו שם שייך ג"כ כאן. או לעופר האיילים, הנה מלת 'לעופר' כאשר נוסיף ו' הנה הוא בגימט' שכינה עם הכולל, גם מלת 'האילים' בגימט' צ"ו כמנין א"ל אדנ"י שהוא במלכות, ומתלבש בעשיה כדי להכניע הקליפות, בסוד ומלכותו בכל משלה. וזהו על הרי בתר. והכוונה כי עד שיפוח היום וכו', סוב דמה לך דודי וכו' כדי להגן על ישראל, כי כאשר יפוח היום אז אין צריך כי אור קטן אינו נרגש לפני אור גדול אשר תגלה ותראה עלינו אכי"ר.