רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון
שיר השירים - פרק א · י"ב
שיר השירים:
עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו.
איכה:
לוא אליכם כל עברי דרך
הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאבי
אשר עולל לי אשר הוגה ה' ביום חרון אפו.
כנגד מה שאמר המקונן, לא אליכם כל עוברי דרך. הקדים ואמר: "עד שהמלך במסבו" וכו'. ופי' פסוק לא אליכם כל עוברי דרך, נראה שהולך ע"ד מ"ש בזוהר פ' שמות (ח"ב ב' ע"ב) על פ' בני ציון היקרים (איכה ד, ב). ז"ל: מאן דרגיל למסבל צערא, ומאן דלא רגיל למסבל צערא, ואתי צערא לתרוייהו, ממאן צערא שלימתא יתיר, הוי אומר ממאן דלא רגיל למסבל צערא עכ"ל. עוד אמרו במדרש (סנהדרין צח, ב): משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפים לאור, א"ל התרנגול לעטלף אני הנני נהנה מן האור, אבל אתה שאין אתה נהנה, וכן ישראל אומרי' למה זה לכם יום ה' חשך ולא אור (עמוס ה, יח). עוד ארז"ל (שהש"ר א, כה): מכל מה שאמר להם משה לישראל לא נצטערו, וכיון שאמר להם משה לישראל מפי ה', כי לא אעלה בקרבך (שמות לג, ג), מיד וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו (שם ד). וזה מפני כי להוטים היו ישראל אחרי השכינה, וזהו שאומר אחרי שאמר ידו פרש צר, כל עמה נאנחים מבקשים לחמה של תורה, אמר לא אליכם כל עוברי דרך, אין אני מדברת עם הרשעים עוברי דרך שהם אינם מרגישים בצער הזה, יען לעולם הנה שרוים בחשך, ורשעים בחשך ידמו, כעוללים לא ראו אורה של תורה ואינם מכירים מעלתה, אבל מ"מ הביטו וראו אם יש לכם עינים לראות תראו, אם יש מכאוב כמכאובי אשר עולל ה' דוקא, כי הנני מרגשת בדבר על חסרון לחמה של תורה, ונוסף על זה אשר הוגה ה' והסתיר פניו ממני, ויהיה מלשון כאשר הוגה מן המסילה שפי' לשון הסרה, וכן ה' סר מעלי. כאומרו כי לא אעלה בקרבך. וזה היה ביום חרון אפו, וזה גרם אלי כל הצער הזה, כי מלבד היות הדבר הזה קשה עלי מכל הצרות שבעולם, עם זה היה גרמה לכמה אבות נזיקין שעברו עליו בנפשי ברוחי ונשמתי, ובפרט לחמה של תורה כי אז נגזר על ישראל שילמדו תורה מתוך צער ודוחק ומתוך שכחה ג"כ, והנה אני בדוחקא מצטערת ומרגשת בדברים אלה, ובפרט במכאובי הידוע שהוא סלוק שכינה, לא אליכם כל עוברי דרך, שאין אתם מכירים ערך התורה, ונר מצוה ותורה אור של שכינתו ית', ומ"מ הביטו וראו כמ"ש. והנה יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר מה לך כי נזעקת, ואת עושה עצמך היותך מרגשת בסלוק שכינה והעדר אור התורה יותר מאחרי', והלא גם על עוברי דרך עבר כוס זה, ויותר שיש להם עונש בגהינם וכיוצא, כמשז"ל (איכ"ר א, מ): שמדברת עם הרשעי' הנקראי' עוברי דרך. ולזה השיב בשיר השירים ואמר, עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. והכוונה לא אליכם רשעים של גהינם, ובפרט א"ה הגיע הצער הזה של סילוק שכינה, אלא אלי בפרט, כי הלא בעוד שהמלך הב"ה במסבו היה מסב במקומו ומשרה שכינתו בבית המקדש וכיוצא, נרדי דווקא ולא שלכם, היה נותן ריח טוב לפניו, וגם אל כל העולם כלו, באופן כי אני הייתי נהנית מזיו שכינתו ית' ולא אתם, ולפי דרכנו שהוא נחמה למה שאומר באיכה כמ"ש בהקדמה. אפשר לומר כי אחרי שאמר היש מכאוב כמכאובי וכו' אשר הוגה ה' וכו' שהוא סלוק שכינה כמ"ש, הקדים ואמר אעפ"י כן לית אנא מובדא סברי מן בריי, ומובטחת אני יחזור ויאיר ה' פניו אלי, וזה כאשר נפרש משרז"ל במדרש (שהש"ר א, נה) על פ' זה, עד שהמלך במסבו ז"ל: ר' מאיר ור' יהודה. ר' מאיר אומר עד שהמלך מלכי המלכים במסבו ברקיע, נתנו ישראל ריח רע ואמרו לעגל אלה אלקיך ישראל, אמר ליה ר' יהודה דייך מאיר, אין דורשין שיר השירים לגנאי [אלא לשבח], שלא ניתן שיר השירי' אלא לשבחן של ישראל, ומהו עד שהמלך במסבו, עד שמלך מלכי המלכים במסבו ברקיע, נתנו ישראל ריח טוב לפני הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. היא דעתיה דר' מאיר למימר סיירי נתן ריחו, אלא מסתותא (נ"א מסורת) עלתה בידינו מן הגולה ושנו בה שקפץ להם מעשה העגל והקדים להם מעשה המשכן עכ"ל. ונוכל לומר כי כוונת ר' מאיר היא לומר כי במעשה העגל אעפ"י שחטאו ישראל ונסתלקה שכינה מהם, ואמר כי לא אעלה בקרבך. הקדים להם מעשה המשכן כדי שעי"ז ישרה שכינתו בתוכם, וא"כ הוא גם אם לעתיד יחטאו ויבואו לידי מדה זו ח"ו כמו שאירע בעוה"ר, לא יבצר ממנו ית' מזימה להקדים להם רפואה למכה, וכבר הקדים להם הרבה מצוות למען בהם יחיו בגוים, וגם ע"י יזכו להחזיר שכינתו ית' לציון ועינינו רואות אכי"ר. אבל ר' יהודה א"ל אין דורשין וכו' ובזה יש גנאי לישראל להזכיר עוונותיהם וזה כפשוטו, ואפי' אם נאמר שהבין דברי ר' מאיר כמ"ש במדרש אח"כ, מ"מ אין בו שבח לישראל רק אליו ית' שהקדים להם מעשה המשכן, ולפי' פי' הכתוב על שאמרו ישראל נעשה ונשמע. והכוונה כמשז"ל על פ' מי הקדימני ואשלם (איוב מא, ג). (במד"ר יד, ב, פ' נשא): מדבר באברהם שמעצמו הכיר להב"ה וכו'. וכוונת המדרש לפרש מי שהקדימני מבלי צוויו ית', ואשלם לבניו וכו', ע"ש דף קע"ג כי האריך בזה, וא"כ כיון שישראל הקדימו נעשה לנשמע, דין הוא שישלם להם. ועוד מלבד זה, הנה אז באותה שעה נבחרו ישראל מכל האומות, שבדקן הב"ה ומצאן כלן בעלי מומין וישראל דבקו בה' אלקיהם. וזהו עד שהמלך, מלך מלכי המלכים ברקיע, שעדיין לא השרה שכינתו למטה, נתנו ישראל ריח טוב לפני הר סיני, והכירו מעלתו ית' ובטחו בדבריו לאמר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ועי"ז וירד ה' על הר סיני, והשרה שכינתו בתוכם. וא"כ הוא אעפ"י שסילק שכינתו מתוכנו וחרב בית קדשנו ותפארתנו, מ"מ הנה אל ישועת ה' נבטח ונגילה ונשמחה בישועתו. ר' אליעזר ור' עקיבא ור' נחמיה ור' ברכיה וכו'. אפשר לומר כי כוונת ר' אליעזר הוא לומר, אמת כן הוא כדברי ר' יהודה, כי תומת ישרים תנחם לפני הר סיני, וכן יהיה ג"כ לעתיד לבא, אבל לאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא וגלוי וידוע שרצוני לעשות רצונך אלא ששאור שבעסה מעכב (ברכות יז, א). לזה הוסיף לומר: עד שמלך מלכי המלכי' הקב"ה ברקיע, כבר הר סיני מיתמר באור, שנאמר וההר בוער באש. וזה כפי מה שפי' מהר"ם אלמושנינו ואחרים ג"כ על מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית (שבת פח, א). שהוא רמז אל היצה"ר והחומריות עכ"ל. וא"כ כבר הר סיני שהוא רמז אל היצה"ר, מיתמר ועולה כתמר שאין לו אלא לב א', באור של תורה, וזהו וההר בוער באש. וא"כ כיון שבראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין ע"י עסק התורה נכוף היצה"ר, ונקומה ונעלה בית אל אכי"ר. ר' עקיבא הוסיף לומר כי לא בלבד היה כפוף היצה"ר תחת ישראל, רק ע"י זכו להשראת שכינה, והוא כדמיון משל בן המלך והזונה שהובא בזוהר פ' [תרומה] (ח"ב קס"ג ע"א), וזהו כבר וישכן כבוד ה' על הר סיני. וא"כ ג"כ עתה יזכנו ה' לכוף יצרנו לעבודתו, עד שנעבוד אותו בכל לבבנו ביצ"ט וביצה"ר. ובזה נזכה לימות המשיח ולחיי העה"ב. ור' ברכיה אמר: עד שמשה במסבו ברקיע שנקרא מלך, שנאמר ויהי בישורון מלך. כבר וידבר אלקי'. אפשר שבא לומר כי מלבד כל מ"ש, עוד מצינו כי לפעמים בשביל זכות צדיק א' הב"ה משרה שכינתו על ישראל, וזהו עד שמשה במסבו ברקיע וכו', ובזכותו וידבר אלקים. וכן יהיה לעתיד ע"י משיחנו אכי"ר.
ולפי דרכנו אפשר שבא לרמוז מ"ש למעלה (פ' י), כי מרע"ה הוא מאיר בנשמותיהם של ת"ח, והוא מסייע שיש בו ממש אפי' בגלותנו זה, ובזוהר אומר (ח"ג רמ"ו ע"ב) דתרין כנפים דיליה אינון תרין משיחין. וזהו שמביא פסוק ויהי בישורון מלך שזה נאמר על היות מרע"ה הנז' מלך על נשמותיהם של ישראל. ר' אליעזר בן יעקב ורבנן. [ר' אליעזר אומר] עד שהמלך מלכי המלכים הב"ה ברקיע כבר ירד מיכאל שר הגדול והציל את אברהם אבינו מכבשן האש. רבנן אמרי הב"ה ירד והצילו עכ"ל. אפשר שכוונתו לומר כי אמת כן הוא, כי זכותו של משה הוריד השכינה למטה לארץ ועל ידו וידבר אלקים. אבל כבר היתה השכינה מתוקנת במקצת ע"י שאר צדיקים שהתחילו להוריד השכינה, והם אברהם יצחק יעקב לוי וכו' (שהש"ר ה, א). לז"א כי אפי' בזמן אברהם שהיתה עדיין למעלה ברקיע ז' ירד מיכאל וכו' והצילו, והב"ה שלח מלאך והצילו, אף כאן ומלאך פניו הושיעם. ורבנן אמרי הב"ה ירד והצילו. א"כ גם עתה אעפ"י שאמרה אלכה ואשובה למקומי הראשון מ"מ ירד להושיע את ישראל, והראיה שהרי זכות זה הועיל אל חנניה מישאל ועזריה שירד אח"כ מיכאל והצילם, הצד השוה שבשניהם היינו ראב"י ורבנן כי זכות אבות היא שעמדה לאבותינו ולנו, א"כ מלבד זכות הצדיקים שיעמדו בכל דור הנה יש זכות אבות אשר נשבע להם הב"ה שלא להניח זרעם לעולם, וא"כ אעפ"י שהסתיר פניו לא יהיה לנצח, כמש"ה כי לא לנצח אריב וכו' (ישעיה נז, טז). א"ר טביומי עד שיעקב אבינו מסב במטתו נצנצה בו רוח הקדש ואמר והיה אלקים עמכם (בראשית מח, כא). עכ"ל. אפשר לומר כי כוונת ר' טביומי כי מלבד זכות אבות ושאר דברים שאמרנו, עוד יש זכות אחר להגן עלינו ולהשרות שכינתו בקרבנו, והוא על משפחות מיוחסות שבישראל שעליהם השכינה שורה, שכן מצינו ביעקב שעל היות מטתו שלמה שרתה עליו רוח הקדש, וזהו עד שיעקב אבינו מסב במטתו נצנצה בו רוח הקדש, וגם מה שאמר והיה אלקי' עמכם, כי בראותו מטתו שלמה גזר אומר כי בודאי יהיה אלקים עמכם ולא עם האומות, וכמ"ש אח"כ מרע"ה: ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה (שמות לג, טז). ובזהר חדש פ' חקת (דף פ"ד ט"ג): מאן גרים כל דא, בגין ישראל דלא אתערבו בסטרא דעשו, כל אינון זמינין למחמי ביקרא דציון. ר' פנחס בשם ר' הושעיא אמר עד שהמלך מלכי המלכים במסבו ברקיע כבר הקדים שנאמר ויהי ביום השלישי וכו' עד והר סיני עשן כלו. אפשר לומר כי הן אמת ע"י זכותם של ישראל הועיל להם במתן תורה וכפו היצה"ר, וע"י זכו להשראת שכינה כמ"ש, ע"י זכותו של משה וזכות אבות והיות מטתו שלמה, וכן יש משפחות מיוחסות בישראל, ועי"ז יהיה אלקים עמנו, אבל מ"מ צריך התעוררות תחתון, ואז"ל (ילקוט שהש"ר, רמז תתקפ"ח): פתח לי פתח וכו'. ובעוה"ר אין מי יקרא בצדק מתעורר להחזיק בך, לז"א עד שהמלך וכו' כבר הקדים, שנאמר ויהי ביום השלישי. וזה כמו שאומר הכתוב (שהש"ר ה, ב): אני ישנה מן המצות, ולבי ער זה הב"ה, קול דודי דופק. והנה אז היו ישראל בלי התעוררות ועמד עליהם בקולות וברקים, והנה לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומית שבלב (ברכות נט, א), ועי"ז נתעוררו ישראל, ויוצא משה לקראת האלקי' מן המחנה. והיה הב"ה מהלך לפניהם וכו'. וכן יהיה לעתיד לבא, אף אם לא יהיה ההתעוררות בישראל מ"מ ירעם אל בקולו נפלאות, וע"י חבלי משיח, או יעמיד להם צדיק א' וכיוצא (זהר חדש פ' נח דף ל"ז ט"ב), וכן אמרו (מס' דרך ארץ זוטא פ"י) בששי קולות. ועי"ז ישובו בתשובה ויצאו לקראת האלקים אשר גם הוא יבא לקראתם וישישו כל מבקשי ה'. א"ר יודן עד שחזקיהו וסיעתו בירושלים כבר הקדים הב"ה בלילה ההוא, שנאמר ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור (מ"ב יט, לה) עכ"ל. אפשר לומר כי כוונת ר' יודן היא להוסיף על דברי ר' פנחס, כי אפי' לא יהיה התעוררות בתחתונים, לא זכות אבות וכל מ"ש יעמד לנו, וזה כי אז"ל (איכ"ר ד, טו): ד' מלכים מה שתבע זה לא תבע זה, דוד אסא יהושפט חזקיה. דוד אמר ארדוף אויבי ואשמידם וכו'. עד חזקיה אמר אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, א"ל הב"ה אני עושה, שנאמר ויצא מלאך ה' וכו' עכ"ל. ופי' המפרשי' ז"ל כי דהע"ה שהיה בטוח בזכותו אמר ארדוף אויבי וכו' כדי לעשות המצוה הוא בעצמו, אבל אסא ויהושפט וחזקיהו כל א' פחד יותר מחבירו פן יגרום החטא, והנה חזקיהו פחד מלעורר מדה"ד ולא רצה אפילו לומר שירה, רק רצה שהב"ה יעשה הכל מעצמו דרך נס, וזהו אני ישן על מטתי וכו'. וכן עשה הב"ה, וא"כ גם לעתיד יעשה הב"ה הכל מעצמו בלי התעוררות תחתון, וכמ"ש המקובלים ז"ל שאז תתעורר המלכות מעצמה ע"י שיתגלה אור עתיקא קדישא וכו'. א"ר אבהו עד שמשה וישראל מסובין ואוכלים פסחיהם במצרים כבר הקדים הב"ה שנאמר ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור וכו' עכ"ל. אפשר שהורה לנו דבר אחר, שהנה יש לחוש לכל הדרכים אשר אמרנו פן בעלות ישראל אל בית ה' בין שיעלו מעצמם או בזכות אחרים או בחסדו ית', באיזה צד ואופן שיהיה יש לחוש פן יעלו זרים עמהם ויבלעו נחלת ה' ח"ו, לז"א כי במצרים כאשר יצאו כבר הקדים ה' והכה כל בכור בארץ מצרים, שהם ראשי הקליפות, אינון כתרין תתאין, ועי"ז יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, כן יהיה לעתיד אך אלקים ימחץ ראש אויביו, ואז בלע המות לנצח וחרפת עמו יסיר מעל הארץ. ולפי דרכו רמז לנו באומרו עד שמשה וישראל מסובין ואוכלים פסחיהם, מה שלא הזכיר מלת 'מסובין' בחזקיהו וסיעתו הוא מפני שארז"ל, ובפרט דברי המתרגם יונתן בן עוזיאל על פ' ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט, ד). כי באותה הלילה הטיסן הב"ה והביאם לירושלים לפנים מן החומה, מקום שאוכלי' שם קדשים קלים ושם אכלו פסחיהם, וזהו שבכאן נאמר שהיו מסובין, מלשון ויסב אלקי' וכו' (שמות יג, יח). וכן ג"כ לעתיד לבא לשעה קלה תשועת ה' כהרף עין, וכרגע כמימריה יכלה שעבוד מלכיות ונעלה לציון נושעי'.
הכלל העולה מכל זה, כי אעפ"י כי לה אלקינו חטאנו והסתיר פניו ממנו וסלק שכינתו אשר זהו הצער הגדול שיש לנו מכל הצרות שבעוה"ר, מלבד כי מזה נמשך גלות התורה, ופשטה הנגע בקירות הבית ונחרב קדשנו ותפארתנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, מ"מ הנה אל ישועת ה' נבטח על אשר לעולם הקדים רפואה לכל מכה, וגם מתחלה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורת אמת לכוף את יצרנו לעבדו שכם א' בכל לבבנו, ומלאך בריתו ישלח להדריכנו בדרך ישרה, וזכות אבותינו יעמוד לנו דווקא, אשר עלינו נאמר ועמך כלם צדיקים. כמאמר הזוהר (ח"א צ"ה ע"ב) דנטרי אות ברית קדש. ועי"ז יעורר רחמיו ויקבצנו מארבע כנפות הארץ, ואז הרשעה כלה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ אכי"ר. דוק ותשכח כל זה בדברינו אלה, ובזוהר חדש פ' חקת דף פד סוף ע"ג ז"ל: תחת אבותיך יהיו בניך, דכלהו ברחימו, כאינון דרא דמדברא, כאינון דאקרון דור דעה, יהיו בניך. דכלהו ברחימו יתגברון על אורייתא, לקבל דא כתיב עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו. דאקדימו עשיה לשמיעה, אוף הכא בנך ישתלמון כותהון עכ"ל. הורה למ"ש בשם ר' יהודה כי כמו שהקדימו נעשה לנשמע ועי"ז זכו להשראת שכינה כן יהיה לעתיד, כלהו ברחימו יתגברון באורייתא. וכמו שבעת החרבן כל עמה נאנחים ומבקשי' לחם של תורה, ובשביל זה הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי, וכמש"ה ולא היה לחם לעם הארץ, ותבקע העיר (מ"ב כה, ג־ד). כי זה גרם את זה, כמש"ה על מה אבדה ארץ, על עזבם את תורתי (ירמיה ט, יא־יב). כן לעתיד לבא כלהו ברחימו יתגברון באורייתא ועי"ז ישוב ה' שיבת ציון, ובאומרו ברחימו רמז כי בחרבן בית המקדש היה שם שנאת חנם שבשביל זה גלו, ואז יסתלק שנאת חנם מבינינו, וכלם ידעו כבודו ית' מקטנם וגם גדולם.
עוד אפשר לפרש עד שהמלך במסבו וכו' עפ"י מה שפי' בזוהר חדש פ' בלק ז"ל (דף פ"ד סט"ד): שעשועא דקב"ה מאי הוא, אלא כל צדיקייא דקיימין בדיוקנייהו, מתלבשין בגנתא דעדן בכל יומא וכו' עד כד עייל קב"ה בפלגות ליליא, כלהו קיימין מתתקנין כדקא יאות, וכל אשתדלותא דאשתדלו כל ההוא יומא בחדושי אורייתא וכו' עד וקב"ה בתר דארח ואשתעשע בהו בכל אילין רזין דחכמתא דלהון, אתגלי עלייהו ואינון חמאן בההוא נעם ה' וכו' עכ"ל. וא"כ יאמר אעפ"י שגלו ונסתלקה שכינה, מ"מ עד שהמלך במסבו עם הצדיקי' בג"ע, נרדי נתן ריחו ריח טוב לפניו ית', וקב"ה בתר דארח וכו' אתגלי עלייהו וחמאן בההוא נעם ה', וכבודו עלינו יראה.
א"נ לא אליכם כל עוברי דרך, פי' במדרש (איכ"ר א, מ): עוברי דרכה של תורה. וכבר פי' למעלה לפי דרך זה שהוא כמדבר עם הרשעים. וע"ד האמת הנה התורה הוא ביסוד אבא, ודרכה של תורה הוא יסוד אימא, ועוברי דרכה של תורה הם ז' מלכים שיצאו משם ועברו משם ונפלו ונשברו, ועתה השכינה כמדברת עמהם, לוא אליכם שלא אירע כזאת אליכם עוברי דרך כמ"ש, גם נקרא יסוד אימא דרך כמש"ה: נותן בים דרך (ישעיה מג, טז). ויש ג"כ שם ס"ג וקס"א בגימט' דרך, הביטו מלמעלה וראו למטה, וזה יאמר על בחי' האור שלהם שעלה למעלה ומשם יביטו למטה, וראו מלמטה במקום שנפלו, יראו למעלה היש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי, ונשארתי כעוללות שכל הט' ספירות שלה מסתלקות והיא נשארת נקודה קטנה, וזה מפני אשר הוגה ה' ביום חרון אפו, והסתיר פניו ממני מלהתיחד עמי פנים בפנים, וזה הוא צער גלות שכינה. ואמר לא אליכם וכו', פי' אינו מגיע שום צער אליכם, אדרבא הקליפות מתגברים בזה בעוה"ר עד ירחמנו עושנו, וכנגד זה אמר בשיר השירים, עד שהמלך במסבו. פי' המלך הידוע, כי מלך סתם יצדק בת"ת או במל' ולפעמים בבינה, אבל המלך עם ה' הידיעה יפורש ביסוד אבא, כמ"ש (שער הכוונות דרושי כוונות ק"ש, דרוש ח) על תהלות לאל עליון, כדין מלכא עלאה נפיק. ופי' ביסוד אבא ואמר עד שהמלך במסבו ברקיע כמשז"ל, ורקיע הוא יסוד אי' שבו חמה ולבנה זו"ן, עיין בכללים. והנה בעוד שהמלך במסבו כמ"ש, נרדי שהוא ז"א כמו שאמרו על שבולת נרד ת"ת. והנה ת"ת ז"א שמשם מתחיל בנין המלכות, ולכן קראתו השכינה נרדי. פי' ת"ת זה נתן ריחו והעלה מ"נ למעלה כמבואר בסוד הריח, ובזה ירדו המוחין למטה ויחזרו פנים בפנים, וגם תבנה ותכונן עיר ציון, מלכות כימי עולם וכשנים קדמוניות. ואפשר ג"כ שזה נרמז בדברי הזוהר (חדש פ' חקת דף פד סע"ג) שאמרנו למעלה שאומר: כאינון דאקרון דור דעה, וידוע כי בכוונות נתבאר איך הגבורות עולים עד סוד הדעת ששם שרשם ושם מתמתקים. ובזוהר פ' וישב (ח"א קפ"א ע"ב) על פ' הנה ישכיל עבדי (ישעיה נב, יג). ז"ל: דאתער אתערותא לעילא, כמאן דארח ריחא ואתי לאתערא ולאסתכלא וכו'. הורה למ"ש כי ידוע כי משכיל הוא בדעת, כי לכן נקרא היסוד משכיל לאיתן האזרחי, שעולה בסוד הדעת, ואמר הנה ישכיל עבדי דאתער וכו' כמאן דארח ריחא, שמעלה הגבורות עד הדעת ועי"ז ירום מסטרא דנהורא עלאה על כל נהורין.
ובזוהר פ' פקודי ע' (ח"ב רכ"ז ע"ב) ז"ל: עד שהמלך במסבו, בההוא חברותא ותפנוקא דעדן עילאה, הא אוקמוה דהא מההוא שביל דסתים וגניז ולא אתידע ואתמלא מיניה ונפקא בנחלין ידיעאן. נרדי נתן ריחו דא ים בתראה דברא עלמא תתאה כגוונא דלעילא, וסליק ריחא טבא לשלטאה ולמעבר, ויכיל ושליט ונהיר בנהורא עלאה וכו'. והכוונה נלע"ד שפי' האר"י זלה"ה בענין הברכות ע"ש. ופי' עד שהמלך במסבו, אם נפרש אותו על יסוד דאבא כמ"ש שהוא במסבו בתפנוקא דעדן עלאה, שהוא מתחבר ביסוד אי' שהוא עדן עלאה, והא אוקמוה וכו'. וכמ"ש בענין ברוך שהוא ההוא שביל דקיק ולא אתידע, שהוא יסוד אבא בגו יסוד אי'. ואם נפרש עד שהמלך ז"א, במסבו בההוא חברותא ותפנוקא דעדן עלאה שהוא עולה עד הבינה, כמבואר בענין אתה הוא ה' אלקינו של כוונת הברכה. הא אוקמוה פירוש כבר נתבאר במקום אחר, א"נ הא אוקמוה ע"י מלת ברוך, וזהו דהא בההוא שביל דסתים וגניז ולא אתיידע, שהוא יסוד אבא כמ"ש, משם מתמלא ומקבל שפע הז"א ע"י יסוד דאי' שהוא בדעת ז"א. וזהו ונפקא בנחלין ידיעאן. ואז על ידי זה נרדי נתן ריחו דא ים בתראה וכו' שהוא מלכות, וכמ"ש על פ' בים דרכך ושביליך במים רבים (תהלים עז, כ). והוא כגוונא דלעילא, שכן שניהם, פירוש בינה ומלכות, אז נקרא מלך העולם, וסליק ריחא טבא, כי עי"ז מתמתקים הגבורות, וגם נהיר בנהורא עלאה שמקבלת הארה מאימא עלאה ונותנת לכל העולמות, ועי"ז מתרבים חייליה והנשמות שבתוכה וגם המלאכים, וזהו שאומר אח"כ: ת"ח בשעתא דהאי נרדא סלקא ריחא לעילא, כדין חביבותא אתקשרת, וסלקא האי נרדא לאתייחדא לעילא, וכלהו רתיכין קדישין כלהו סלקין ריחין לאתעטרא דא לגבי דלעילא, אינון רתיכין כלהו אקרון עלמות שיר, כד"א על עלמות שיר (תהלים מו, א). והא אוקמוה. מאי עלמות שיר, אלא כד"א ועלמות אין מספר (שה"ש ו, ח). מאי ועלמות אין מספר, כד"א היש מספר לגדודיו (איוב כה, ג). ובגין דלית לון חושבנא כתיב ועלמות אין מספר עכ"ל.
ויש סיוע לזה ג"כ ממ"ש בזוהר פ' אחרי מות (ח"ג ס"א ע"ב) ז"ל: ת"ח כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן (בראשית ב, י). האי נהרא אתפשט בסטרוי בשעתא דמזדווגי עמיה בזווגא שלים, האי עדן זווגא בההיא נתיב דלא אתידע לעילא ותתא, כד"א נתיב לא ידעו עיט (איוב כח, ז). ואשתכחו ברעותא דלא מתפרשן תדירא חד מחד, כדין נפקין מבועין ונחלין ומעטרי לבן קדישא בכל אינון כתרין, כדין כתיב כעטרה שעטרה לו אמו. וההוא שעתא ירית ההוא בן אחסנתא דאבוי ואמיה, כדין הוא אשתעשע בההוא ענוגא ותפנוקא. ותאנא בשעתא דמלכא עלאה בתפנוקי מלכין יתיב בעטרוי, כדין כתיב עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. דא יסוד דאפיק ברכאן לאזדווגא מלכא קדישא במטרוניתא בהאי דרגא, וכדין אתיהבו ברכאן בכלהו עלמין ונפקין ומתברכאן עלאין ותתאין עכ"ל. הורה למ"ש כי ידוע כי ע"י הברכה יתנהיר ההוא שבילא דקיקא דאיהו יסוד אבא דאתחבר גו אי', ועי"ז מנחיל עטרות שהם חו"ג אל ז"א, ויהיה פי' הכתוב לפי דברי הזהר הנ"ל, עד שהמלך הוא ז"א, במסיבו שהוא באי' ששם ההסבה והחירות, אז נרדי שהוא יסוד אבא, נתן גו אמא, נתן ריחו דאפיק ברכאן. הכוונה ר"ל כי סוד הריח הוא התעוררות העולה ממטה למעלה עד (המח) ועי"ז יורד השפע, וכמ"ש בכוונת הריח על אשה ריח נחח לה'. ע"ש בכונת שבת, וזהו נרדי דא יסוד, נתן ריחו דאפיק ברכאן, שהוא ההתעוררות שעלה ממטה למעלה, וזה כדי לאזדווגא מלכא קדישא שהוא ז"א, בקבלתו מאבא שהוא קדש, אז נק' מלכא קדישא, ואז מזדווג עם נוק' ויורד השפע ממנה לכל העולמות.
ובזה יהיה ג"כ תקון למש"ה לא אליכם כל עוברי דרך. ויהיה פי' ע"ד מ"ש על פ' אסוף אסיפם וכו' (ירמיה ח, יג). כי לסיבת העוונות אמר הכתוב אסוף אסיפם וכו' אין ענבים בגפן וכו', שלא יתגלגלו בבהמות וחיות וצומח, רק האספו ונבואה אל ערי המבצר ונדמה שם, בסוד דומם שהוא תכלית הירידה, והטעם פי' ז"ל כי להיות שלא היו מברכים על הפירות לזה בחרו עצמם להתגלגל בדומם יותר מבצומח, שלא היו מקבלים תקון, ועתה אמר לא אליכם כל עוברי דרך, אינו מגיע אליכם צער, כמ"ש עוברי דרך שהם הנשמות שהם מתגלגלות כמ"ש, ואינו מגיע אליכם כ"כ צער כמו שמגיע אל השכינה, להיות כי כל א' מרגיש בצער שלו ולא יותר, אבל השכינה בכל צרתם לו צר ומרגשת בצער כלם, וכמ"ש מהר"א גלאנטי. וע"י הברכות יתוקן הכל, שאז עד שהמלך במסבו, כמ"ש השכינה תקן ריח, כמ"ש אשה ריח נחוח לה'. ועי"ז יתרבו חייליה ע"י השירות והברכות, ויקויים משרז"ל וקרב פזורינו מבין הגוים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ אכי"ר.
ובזוהר פ' בראשית (ח"א ל' ע"א) כתיב עד שהמלך במסבו וגו'. במסבו לאתיישבא במלכו תתאה, ברזא דההוא חברותא ותפנוקא דבעדן עלאה, בההוא שביל דסתים וגניז ולא אתיידע, ואתמלייא מיניה ונפקא מיניה בנחלין ידיעאן, נרדי נתן ריחו דא ימא בתראה מלכא תתאה דברא עלמא לתתא כגוונא דלעילא, וסליק ריחא טבא עילאה לשלטאה ולמעבר, ויכיל ושליט ונהיר בנהורא עלאה עכ"ל.