אור ברסלב
רפואה למכה שיר השירים - פרק א › ט"ז

רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון

שיר השירים - פרק א · ט"ז

ט"ו

שיר השירים:
הנך יפה דודי אף נעים אף ערשנו רעננה.
איכה:
על אלה אני בוכיה עיני עיני ירדה מים
כי רחק ממני מנחם משיב נפשי
היו בני שוממים כי גבר אויב.

הנה היופי נמשך אל האדם מצד החכמה, וכמ"ש הכתוב: חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח, א). והנה על סילוק החכמה אמר המקונן, על אלה אני בוכיה. וארז"ל (איכ"ר א, נא): על סילוק דעת ועל סילוק שכינה. והנה על פסוק ותלבש אסתר מלכות (אסתר ה, א). אז"ל (מגילה יד, ב): שלבשתה רוח הקדש. שהיא השכינה, ועל ידי זה הוסיף יופי על יופיה והדר על הדרה, א"כ בהסתלק השכינה מן האדם יסתלק היופי, וכן בהסתלק החכמה יסתלק זיו הפנים, וכשחטא אדה"ר נסתלק ממנו אותו היופי ואותה ההארה שעליה אמרו (ויק"ר כ, ב): תפוח עקבו של אדה"ר היה מכהה גלגל חמה. וכמשה רבינו ע"ה שלעולם זכה לתורה נאמר: לא כהתה עינו ולא נס ליחה (דברים לד, ז). וא"כ יאמר הכתוב על אלה אני בוכיה על סילוק דעת ועל סילוק שכינה אני בוכיה, ופי' ואמר מה טעם אני בוכיה על אלה כמ"ש, וגם מפני מה נסתלקו ממני, כי רחק ממני מנחם משיב נפשי שהם ד"ת אשר עליהם נאמר: תורת ה' תמימה משיבת נפש (תהלים יט, ח). ואם נפרש על סילוק תורה שבכתב מתורה שבע"פ, יאמר הכתוב על אלה דברי הברית, דומה למשז"ל: ריב"ל על ביטול תורה אני בוכיה וכו'. עיני עיני שהוא העיון התלוי בעין האדם בהסתכל באותיות בסוד אותיות מחכימות, עתה יורדה מים ובוכה ומתאנחת כי רחק ממני מנחם שהוא תורה שבכתב שהוא משיב נפשי, כי בעוה"ר אין אתנו יודע להביא ראיה מן התורה, ובזה היו בני שוממים כי גבר אויב. ובמקום כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים (דברים ד, ו). עתה שאין יודע להביא ראיה מן התורה, הנה בזה היו בני שוממים כי גבר אויב שאומרי' ידינו רמה, וגם גבר אויב כמ"ש (זח"ג קכ"ג ע"א): כמה אינון דמערבלין מוחיה וכו'. וזהו כי גבר אויב. וכנגד זה אמר הנך יפה דודי אף נעים, כי בפיו ובגבורתו יעמד, והנה מהר"ש אלקבץ בס' איילת אהבי' פי' שכל דברי שיר השירים הם כדמיון החושק בתורה, ובפ' ישקני מנשיקות פיהו פי' שהם דברי התלמיד החושק בתורה, ואמר מי יתן ישקני הב"ה בעצמו מנשיקות פיהו, כי אעפ"י שאדם יכול ללמוד מפי סופרים ומפי ספרים מ"מ רצונו בזה לשמוע מפי הב"ה עכ"ל. א"כ אעפ"י שאני בוכיה על סילוק דעת ועל סילוק שכינה ועל הרחקת תורה שבכתב מתורה שבע"פ והיו בני שוממים כמ"ש, מ"מ עדיין יש לי נחמה גדולה כי הנך יפה דודי וכו'. ע"ד אם חטאת מה תפעל בו (איוב לה, ו). מלבד כי לעולם אהבתו גבן, ועדיין אנחנו מקוים יראה לנו את יפיו בגילוי סודות התורה ואז יהיה אף נעים, כי במקום שבהיותנו בגלות נאמר: וימררו את חייהם בחומר בק"ו, ובלבון ההלכה כמ"ש בזוהר (ח"א כ"ז ע"א), הנה כאשר הוא יגלה סודו אל יראיו אז התורה נעשית לו סם חיים וזהו אף נעים. ולפי דרכנו רמז משאז"ל (קה"ר ב, יב): על אף חכמתי וכו' (קהלת ב, ט). חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי. ג"כ כאן אף מה שלמדתי באף הוא נעים ומקובל אצלי, והטעם לכל זה הוא מפני כי אף ערשנו רעננה שהם בני אברהם יצחק ויעקב שהיה מטתו שלמה, והשכינה שורה על משפחות מיוחסות שבישראל. והגם כי היו בני שוממים וכו' רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם. ונוכל ג"כ לפרש היו בני שוממי' לא מצד עצמם ח"ו כי הם בתקפם וגבורתם עומדים, רק מפני כי גבר אויב, וכיון שכן הוא דבר ידוע כי דרך הטומאה לצאת והרע מכלה את עצמו, וגהינם כלה והם אינם כלים, ויחזרו לאיתנם כבראשונה, וזהו אף ערשנו רעננה ע"ד מ"ש ירמיהו כשנתנבא על גלות ישראל אמר: זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך (ירמיה יא, טז). וע"ז אמרו במדרש פ' תצוה (שמו"ר) פ' ל"ו (א): וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד וכו'. נראה שהוקשה להם מ"ש כי מה ענין זה למ"ש למעלה: מה לידידי בביתי וכו' (ירמיה יא, טו). גם נראה שאין לו ענין למטה, גם אפשר לומר שהוקשה להם שאמר בלשון מיעוט: קרא ה' לשמך, היל"ל את כזית רענן כמ"ש הכתוב: ואני כזית רענן (תהלים נב, י). וזהו ששאל וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה וכו' אלא מה הזית הזה וכו' [עד שהוא באילנו מגרגרין אותו ואח"כ מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותן במטחן, ואח"כ טוחנין אותן, ואח"כ מקיפין אותן בחבלים, ומביאין אבנים ואח"כ נותנין את שמנן], כך ישראל באין א"ה וחובטים אותם ממקום למקום, וחובטין אותם וכופתין אותם בקולרין ומקיפין אותם בקולרין, ומקיפין אותם טרטיוטין, ואח"כ עושין תשובה והב"ה עונה להם, מנין שנאמר: ויאנחו בני ישראל וכו' (שמות ב, כג). וכן בצר לך ומצאוך, כי אל רחום ה' אלקיך וכו' (דברים ד, ל־לא). הוי זית רענן עכ"ל. והכוונה שכיון שרצה להיות מתנבא עליהם לרעה, ובפרט על ענין הגלות כמשז"ל (איכ"ר א, כ): על פ' מה לידידי בביתי שזה נאמר על חרבן הבית וגלות ישראל, המשילם לזית שע"י היסורין והגליות חוזרין בתשובה, א"כ הכל הוא לטובתם למען ישובו אל ה' כי אל רחום ה' וכו'. א"כ אעפ"י שהיו בני שוממין מפני כי גבר אויב, כיון שעל אלה אני בוכיה, שערי דמעות לא ננעלו, ועי"ז אף ערשנו רעננה. ומשורשת בהר אלקים עולם ועד, וכמ"ש הכתוב: ילכו יונקותיו (הושע יד, ז). מצד השכינה העומדת בבית המקדש, ראיה לדבר משאז"ל על שני שדיך שהם שני בדי ארון הנראים כב' שדים, ובזה היה ניכרת חבתם לפניו ית', ועתה אומר ילכו יונקותיו בגולה כי שכינה גלתה עמהם, ומ"מ ויהי כזית הודו. וכמ"ש וריח לו כלבנון. כשאז"ל (ברכות מג, ב): עתידים בחורי ישראל ליתן ריח טוב כלבנון. א"כ אעפ"י שקרא עלי מועד לשבור בחורי ועל אלה אני בוכיה, וגם על מה שרחק ממני מנחם משיב נפשי, מ"מ והלכה יניקת השכינה והשפעתה אלינו בגלות, מ"מ ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון כמ"ש, וזהו אף ערשנו רעננה. כי לא זזה שכינה מכותל מערבי, וממכון שבתו ישגיח עלינו לרחמינו. אי נמי כאשר נפרש מהו סילוק שכינה וגלותה, ע"ד מה שפירש מהר"ש אלקבץ ז"ל בס' ברית הלוי פ' ו' ז"ל בענין גלות שכינה האריך הרבה, וקיצור דבריו המשל זה לניצוץ השמש המכה במראה לטושה או בזכוכית לבנה או במראה ההינדיי, וכל שכן בקיר טוחה בסיד ומלוטש בשמנים שונים יוכר האור שיעור רב, ואם יכה ניצוץ השמש במים העכורים יתעוות האור עד כי נראה שחשך השמש בצאתו מה שאינו, רק הוא כפי הכנת המקבלים, וכן הוא ענין הגלות כי תחת היותו ית' מראה פעולותיו על ידינו, הנה בעוה"ר עבר האור אל מוצא הסוסים ומראה פעולותיו ע"י זדים ארורים אשר לא יכירו ולא יבינו אל פעולות ה'. א"כ כלל העולה מדבריו כי גלות שכינה הוא כפי הכנת המקבלים, שאין ניכרת אורה ומעלתה ע"י, אבל היא מצד עצמה נאמר: כי אני ה' לא שניתי (מלאכי ג, ו). א"כ אעפ"י שרחק ממני מנחם משיב נפשי שהיא השכינה, והיו בני שוממים מבלי שפע והארה להאיר להם, אדרבא כי גבר אויב ע"ד אמלאה החרבה (יחזקאל כו, ב). מ"מ הנך יפה דודי אף נעים כי לא יגור במגורך רע. ועדיין הנך יפה דודי אף נעים אף ערשנו רעננה זה בית המקדש שלא זזה שכינה מכותל מערבי.

ונחזור לענין, כי ע"י היות ערשנו רעננה ומושרשת בזרע קדש מצבתה באבות הקדושים, הנה עי"ז גם כי היו בני שוממים, אינו כלום ובני אקרון. והנה הם דומים לאילן ששרשיו מרובים כי אפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו. וכמ"ש הכתוב: והיה עליהו רענן וכו' (ירמיה יז, ח).

אי נמי פי' בזוהר פ' פקודי (ח"ב רל"ו ע"ב) על אלה אני בוכיה. מאי טעמא בגין דאתיהיב רשו לאתר דא לשלטאה על ישראל ולאחרבא בי מקדשא, ובגין דאתיהיב לון רשו לשלטאה כתיב על אלה אני בוכיה וכו'. גם מהר"א גלאנטי הביא מאמר של בראשית ז"ל (בהקדמה דף ב' ע"א): ועל דא בראשית ברא אלקים דא אלקים עילאה וכו'. ופי' בקצור כי אין השכינה נקראת בשם אלקים בשם הבינה, רק ע"י הראות כל זכר בעליית ג' רגלים ע"ש. והנה האר"י זלה"ה פי' המאמר הזה לפי דרכו באופן, עיין שם בפי'. והצריך לעניינינו הוא כי בהתחבר הבינה הנקראת מ"י עם ו' קצוות ז"א הנקראי' אל"ה אז נקראת אלקי'. ובהיות בינה משאלת כליה, ו"ק שלה אל המלכות, ומתלבשת בו"ק הזכר העליון ואז כאמא כן ברתא ואז ג"כ נקראת אלקים. ובעת עשיית העגל כוונתם היתה להמשיך ו"ק הזעיר הנקראי' אל"ה בהסתלקות הבינה, אל המלכות הנקראת י"ם, וזהו עשה לנו אלקים (שמות לב, א). וזה היה ע"י אהרן איש החסד, ואילו יצאה מחשבתם לפועל היה התגברות גדול לס"א ח"ו, וזה היה קצוץ בנטיעות כמו שפי' האר"י זלה"ה, וזהו שאומר על אל"ה ו"ק ז"א, שנסתלקו מהם אותיות מ"י שהם מהבינה, אני שהיא מלכות, בכיה שנשפעו בה סוד הדינים שהם בגימטריא הב"ל כמנין בכי"ה, וזה כמו שפירש האר"י זלה"ה כי קין והבל הן הם שני דמעין שנמשכו למטה במלכות, קין שרש הקליפות והבל שרש הדינים. עוד אמר ז"ל: והבל אתבסם בשקועא דימא רבא, והוא חכמה התחתונה דמבסמא דמעין עילאין, אבל קין למטה דינא תקיפא, שקעיה בתהומא רבא ולא אתבסם כלל. עוד אמר וב' נקבי החוטם הם מקום לשני שרשים אלו, שכלם נמצאים במלכות בין למטה בין למעלה, וכאשר יתקנו התחתונים עיניהם, ותריח ריח תפוחין קדישין נ"ה, ממקום הקדש יתבסמו כלם, והב' נקבים יהיו רחמים, ולהיות שבהוד שרש הקליפות, בחרבן הבית שבו משלו הקליפות נאמר: והודי נהפך עלי למשחית (דניאל י, ח). כל היום דוה (איכה א, יג). עכ"ל. ועיין בדרושו על מאמר הזוהר שאו מרום עיניכם וכו' שבפ' בראשית, ומשם תבין כל מה שנפרש בפסוק זה, והוא כמ"ש על אל"ה ו' קצוות ז"א, שנסתלקו מהם הבינה. ונשארו אל"ה ועי"ז אין העולם שהם ו' קצוות ז"א מתקיימים אלא במ"י. ועתה על אל"ה כמ"ש אני בוכיה. מאי טימא בגין דאתיהיב רשו לאתר דא לשלטאה על ישראל, וזה היה בסיבת עון העגל שאז נתגברה ס"א באמרם אלה אלקיך ישראל. וזה גרם אח"כ ולאחרבא בי מקדשא, ובגין דאתיהיב לון רשו לשלטאה כתיב על אלה אני בוכיה, רזא דמלה על אלה, דא סטרא דמסאבא דאתיהיב להון רשו לשלטאה. פי' כי כיון שנסתלקה הבינה ונסתלקו אותיות מ"י, אז נשארו אדם ואשתו, זו"ן שניהם ערומים ונתגברו ו"ק דס"א הנקראי' ג"כ אל"ה, ועיין בדרוש הקליפות פ"ד. וזהו דאתיהיב לון רשו לשלטאה וע"ז אני בוכיה דא רוח קדשא דאקרי אני, שירדו ט' נקודות אל הקליפות, ונעשית מלכות הקליפה בת י', וכמ"ש: אמלאה החרבה (יחזקאל כו, ב). וע"ז בכיה יען נשפעו בה סוד הדינים כמנין בכי"ה, כמנין הב"ל כמ"ש. וגם בכיה כי ע"י הדמעות, שערי דמעות שהם נ"ה דחכמה לא ננעלו. וכדי למתק הדינים עיני עיני יורדה מים בתמידות, ומ"מ לא הועילו הדמעות כלום, וזה מפני כי רחק ממני מנחם שהוא יסוד ז"א אי נמי יסוד אי'. אבל העיקר הוא סוד הדעת הנתון בין העינים, וזה כי ע"י הדמעות כאשר יתקנו התחתוני' עיניהם, ותריח ריח תפוחין קדישין נ"ה, ממקום הקדש יתבסמו כלם. וכאן הוא אומר שעיני עיני יורדה מים, כיון שרחק ממני מנחם משיב נפשי. שאין מי שיעלה ריח טוב לפניו ית', אשר ע"י הריח היה משיב נפשי, כי עיקר הריח הוא להשיב נפש, גם ע"י התבסמות הדינים ע"י ריח טוב כמ"ש, הנה עי"ז היה מאיר אור הבינה בז"א ומיניה לנוק', וכיון שרחק ממני מנחם משיב נפשי כמ"ש, היו בני שהם הנשמות שבה אי נמי נ"ה שלה שוממין כי גבר אויב, וכנגד זה אמר הנך יפה דודי כנגד ז"א שנמשך לו היופי מצד עתיקא קדישא שמשם בא היופי, אף נעים מצד הבינה שמשם בא הנועם העליון, ועי"ז אף ערשנו שהיא המלכות, מטתו שלשלמה (שה"ש ג, ז). הנה היא רעננה ומושרשת בשרשים העליונים, ודרך רמז באומרו אף נעים אף ערשנו ב' פעמי' אף, על ב' נקבי החוטם המשפיעים דין, עתה יהפכו לרחמים, ובמלת 'נעים' נרמז נע־ים, פי' יתנועע הים העליון אותיות מ"י להתחבר עם ז"א ויעשה אלקי'. וזה ע"י אותיות נֻ' עַ' שהוא רמז לנֻ' שערי בינה, ולעַ' עטרין דנפקין מז' תיקוני א"א שמשם בא היופי והנועם. ובמדרש (שהש"ר א, סו): אף ערשנו רעננה. ר' עזריה בשם ר"י בר סימון, למלך שיצא לו למדבר והביאו לו מטה קצרה, התחיל מצטער עצמו ומדחק באבריו, כיון שנכנס למדינה הביאו לו מטה ארוכה, התחיל פושט עצמו ומותח אבריו. כך עד שלא נבנה בית המקדש היתה השכינה מתמצעת בין שני בדי הארון, משנבנה בית המקדש ויאריכו הבדים (דה"ב ה, ח). עכ"ל. הורה למ"ש כי בזמן שאין ב"ה קיים הוא דומה למלך וכו' פי' למלך ז"א, שיצא למדבר והוא מקום שמם כי אין לחם ואין מים, הוא מקום הקליפות, והביאו לו מטה קצרה שהיא מלכות שאינה נתקנת לגמרי. והענין הזה יובן כמה שאמרו בענין יום ז' של פסח, שהזווג הוא בסוד קטנות, והיא בסוד איילה שרחמה צר בסוד הגבורות בלבד, ואז הנחש העליון שהוא יסוד דבחי' קטנות מזדווג עמה, ולפי שהוא בבחי' קטנות נקראת נתיבה, ועיין בדרוש יום א' של פסח. והנה ז"ש הכתוב על אלה שהוא ז"א בעל ו' קצוות בלבד, אני שהיא מלכות, בוכיה עיני עיני יורדה מים, [מפני] שהיא מלובשת בגבורות. והטעם מפני כי רחק ממני מנחם משיב נפשי. פי' אעפ"י שהיסוד מזדווג עמה אינו להשיב נפש מפני שהוא מבחי' קטנות, ובזה מדוייק אומרו מנחם משיב נפשי, כי נראה כי מנחם יש לה, אבל אינו משיב נפשה והוא כמ"ש. ועי"ז היו בני שוממים כי גבר אויב, כי יש סכנה פן יאחזו בה החצונים ובנשמות היוצאים ממנה, וזהו ג"כ שאומר המדרש: למלך שיצא למדבר, הביאו לו מטה קצרה כמ"ש, התחיל מצטער עצמו ומדחק אבריו שהוא ג"כ בסוד קטנות, ומדחק אבריו בסוד ו"ק, ולפעמים תלת בתלת כדי שלא יתאחזו בהם החצונים, כיון שנכנס למדינה שהיא בינה, ונקראת מדינה יען היא בעצמה רחמים גמורים אלא שדינין מתערין מינה וזהו מ'־דינה, אז נתחברו אותיות מ"י באל"ה ונעשה אלקי'. ונכנסו בו נה"י דבינה ונגדלו אברי ז"א. וגם המלכות נתקנה ונעשית בת י' ספירות שלמות, וכמבואר בסדר הגדלות, וזהו הביאו לו מטה ארוכה שהיא מלכות כנז'. ואז התחיל פושט עצמו ומותח אבריו כמ"ש. כך עד שלא [נבנה] ב"ה, שלא נעשית בנין המלכות הנקרא בית המקדש, וגם הבינה נקראת בית המקדש העליון, והכל א' כי זה תלוי בזה, ומקדש העליון מכוון כנגד המקדש התחתון, ואז היתה שכינה מתמצעת בין שני בדי ארון, שאפי' בעת הזווג היה אחורי נה"י, ומשנבנה ב"ה ויאריכו הבדים, שנתפשטו נה"י דז"א לתוכה, וגם נתפשטו נה"י דאי' בכל קומת הז"א עד הוד הב' שהיא במקומה ממש ועי"ז נעשית ג"כ בנין המלכות, וזש"ה הנך יפה דודי אף נעים, שפשט עצמו ונמתחו אבריו, ועי"ז אף ערשנו שהיא המלכות רעננה וארוכה, שהיא נגדלת כמוהו, [שעלתה עד החכמה שלו שהיא בחי' הו' כנר' בדרוש ז' בחי' שיש אל הנוק'], וידוע כי זה תלוי בזה וזה גורם את זה והכל א'. והנה המתרגם אפשר שרמז לזה באומרו ז"ל: אתיבת כנישתא דישראל קדם רבון עלמא. הנה כנסת ישראל יאמר על הנשמות המצויירות ונמצאות במלכות שהם ס' רבוא. וע"י היא מתייחדת למעלה, ובפרט בעלותם לראות כמ"ש, ואמרה קדם רבון עלמא הוא אפי' שהוא רבון העולמות שתחתיו, כמשאז"ל על רבון העולמים, ואם נפרש רבון עלמא באי' שהיא אדון ורבון של הז"א הנקרא עולם אי נמי באבא שהוא רבון אימא הנקראת ג"כ עולם, ואמרה קדם שהיא בא"א או בעתיק שהוא קודם רבון הנז', כמה יאי שכינת קדשך בעידן דאת שרי ביננא ומקבל ברעוא צלותנא, שהוא בעת עלותה אל או"א שהוא במוסף שבת. ואז הוא עת רצון, צלותא דרעוא אתגליא בצלותא דתתאי, ובעידן דאת משרי בפוריינא חיבתא. פי' שניתן במלכות סוד החסדים, ואז ובננא סגין עלוי ארעא, שהנשמות מתרבות בתוכה, ואנחנו פיישין וסגיין כאילן דנציב על עינא דמיא. שהוא עץ החיים, ז"א הנטוע על פלגי מים, שהוא יסוד אימא, ומתגדל וזהו די עפייה שפיר ואנביה סגי. שנתפשטו ענפיו ונתרבו ספירותיו והיו לעשר. והנה במדרש אמרו: על אלה אני בוכיה, על ע"ז על שאמרו לעגל אלה אלקיך ישראל. אפשר שכוונו לכל מ"ש, ומלבד זה ג"כ לפי פשוטו, אין לך שחרות גדול מזה יותר מעע"ז, וע"ז נאמר: אל תראוני שאני שחרחורת (שה"ש א, ו). וכמו שפי' ז"ל בפסוק זה, ועתה אומר אעפ"י שעל ע"ז אני בוכיה וכו' מ"מ הנך יפה דודי, ובמעט מים ומעט מן המרחצאות ישוב הדבר לכמות שהיה ויחזור ליופיו כבראשונה.

ובמדרש על פסוק על אלה אני בוכיה מביא ז"ל (איכ"ר א, מה): אספסיאנוס מלא שלש ספינות מגדולי ירושלים להושיבן בקלון וכו' עד והשליכו עצמן לתוך הים, ורוח הקדש צווחת על אלה אני בוכיה עכ"ל. אפשר שכוונת המדרש לפרש על אלה על ששמרו מלעשות את כל התועבות האלה, וכן מביא על זה מעשה במרים בת נחתום שנשבית היא ושבעה בניה ורוח הקדש צווחת וכו'. אפשר שכוונתם לומר על אותם ששמרו עצמם מלעבוד ע"ז שנאמר בה אלה אלקיך ישראל. א נמי אפשר לומר כי כיון שהצדיקים הללו לא היו ראוים לאותו מעשה, שהרי מסרו עצמם למיתה כדי שלא לעבור על ג"ע ועל ע"ז, א"כ מי הוא שנתן כח לאספסיאנוס ואחרי' לשלוט עליהם, הוא מפני אחרים רשעי ישראל שעברו על זה, וכמ"ש לא דיינו שהכעסנוהו בבית מקדשו אלא אף בחוצה לארץ. ולז"א על אלה שעברו על ע"ז וג"ע עתה אני בוכיה ושבה בתשובה שלמה לפניו ית'. וכנגד זה אמרה הנך יפה דודי אף נעים, שעי"ז שמסרו עצמן על יחוד ה' מוסיפים כח בגבורה של מעלה ושמו ית' מתגדל ומתקדש. וזה מפני כי אף ערשנו רעננה ומושרשת מצד אבותינו הקדושים, וכל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה עדיין היא מושרשת בידם. וכן אמרו (ס' חסידים סי' ק"ס): אם בא דבר עבירה ליד אדם וניצול אל יחזיק טובה לעצמו, אלא אימא מאבותיו שמסרו עצמם על הדבר ההוא. וזהו אף ערשנו רעננה מצד האבות שתקנו ענין ע"ז ג"ע וש"ד. עוד במדרש (איכ"ר א, מה): הביא ההוא עובדא של אנדריאנוס שחיק טמיא הושיב ג' משמרות וכו', עד והיה דמם מגיע לקיפרוס נהר. וכן ההוא עובדא דטרכינוס וכו', ורוח הקדש צווחת על אלה אני בוכיה. אפשר שכנגד זה אמר אף ערשנו רעננה. וארז"ל (שהש"ר א, סו): מה מטה זו אינה אלא לפריה ורביה, כך עד שלא נבנה ב"ה כל הקהל כא' ד' רבוא, משנבנה ב"ה פרו ורבו, דאר"י מגבת עד אנטיפטראס ששים רבוא עיירות היו והיו מוציאות כפלים כיוצאי מצרים עכ"ל. א"כ אעפ"י שנהרגו כל אותם האוכלוסים בעוה"ר, מ"מ מהרה יבנה ב"ה ועי"ז אף ערשנו רעננה כמ"ש, ואז הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום בבי"א וכי"ר.

עוד אמרו ז"ל בילקוט ז"ל (שה"ש רמז תתקפ"ד): הנך יפה דודי, מלך בשר ודם כשדן הליסטים אינו דן אותו בפני מי שמלמד עליו סנגוריא, אבל הקב"ה ברוגז רחם תזכור עכ"ל. הורה למ"ש כי אעפ"י שרחק ממני מנחם משיב נפשי מ"מ הנך יפה דודי אף נעים, וברוגז רחם תזכור לרחם עלי ולהוציאני לחירות אכי"ר.

עוד אמרו במדרש: על אלה אני בוכיה, על שאמרו לעגל אלה אלקיך ישראל אני בוכיה. ואפשר שכנגד זה נאמר הנך יפה דודי אף נעים וכו'. ע"ד שפי' מהר"ם אלשיך כי פסוק זה נאמר נגד העגל, ופי' הנך יפה דודי אף נעים באף שאתה מביא עלי וכו'. ואפשר לפרש ע"ד שהובא בדברי ר' יצחק הספרדי ז"ל אל הכוזר ז"ל (ס' הכוזרי א, צז): כי אעפ"י שעשו העגל לא פסק המן לרדת למזונם והענן לסוכך עליהם ועמוד האש להנחותם, והנבואה מתמדת ונוספת ביניהם וכו'. וזהו הנך יפה דודי אף נעים אעפ"י שעשו העגל כנז', ומלבד זה אף ערשנו רעננה אלו הנשים שלא נשתתפו במעשה העגל כמו שפי' מהר"ם אלשיך זצוק"ל הנז'. והנה עי"ז אעפ"י שעל אלה אלקיך ישראל אני בוכיה תמיד, שהרי נאמר (סנהדרין קב, א): וביום פקדי ופקדתי (שמות לב, לד). ואין לך צרה שאין בה פקידה מעון העגל. הנה בזה זכות הנשים צדקניות יעמוד לנו שלא נשתתפו כמ"ש, וזהו אף ערשנו רעננה.

תוכן העניינים

רפואה למכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה