רפואה למכה· רבי שמשון באקי הקדמון
שיר השירים - פרק א · ז'
שיר השירים:
הגידה לי שאהבה נפשי
איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים
שלמה אהיה כעטיה על עדרי חבריך.
איכה:
זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה
כל מחמדיה אשר היו מימי קדם
בנפל עמה ביד צר ואין עוזר לה
ראוה צרים שחקו על משבתה.
דברי המפרשים פה א' והמדרש (שהש"ר א, מד) והמתרגם וס' הזוהר ג"כ (ח"ג ט"ז ע"ב) כי אלו הם דברי מרע"ה בשעת פטירתו, אמר אל הב"ה בעד ישראל הגידה לי וכו'. ולפי דרכנו צריך לפרש קודם פ' זכרה ירושלים, והכוונה כמ"ש למעלה בשם הזוהר (חדש איכה דף נ"א ט"ד) על פ' איכה ישבה בדד וכו'. כי יום מהומה וכו'. חד יומא אית לקב"ה וכו', ועל דגרמו חובין אסתלק לעילא וכו', כדין קם משפולי משכנא וכו' עכ"ל. וכבר עשו חז"ל (ס' דברי נחומים, איכה א, ז) משל על מש"ה (ירמיה ט, יא): מי האיש החכם ויבן זאת על מה אבדה ארץ על עזבם את תורתי, על ע"ז על ג"ע על ש"ד לא נאמר וכו'. ואמרו שהוא משל למנגן וכו' [של המלך, וכל מה שהיה עושה נזק לאחרים המלך מוחל לו, אבל כשחתכו ידו אז הרג אותו כיון דלא נשאר לו נחת רוח ממנו]. והנה בעוד שהיו ישראל עוסקי' בתורה על כל פשעים תכסה אהבתה של תורה, אבל כאשר בטלו התורה אז זכרה ירושלים ימי עניה שהם הימים שהיו במצרים, כמש"ה: ראיתי את עני עמי אשר במצרים (שמות ג, ז). וכמשז"ל (ויק"ר ז, א): קרוב לתשע מאות שנה היתה שנאה כבושה וכו'. ולסיבת בטול תורה ועזיבת המצוות לפיכך נשתעבדו בהם המצריים כמ"ש למעלה בפסוק (א'). והבאנו לשון ס' חסד לאברהם (מעין א' עין כל, נהר ט"ו) ע"ש. והנה בעוד שהיו עוסקי' בתורה לא היו נראי' אלו הימים, וכמו שהיה ביציאת מצרים שנגלה החסד העליון שאמרנו למעלה, וכאשר נסתלק זה לסיבת בטול תורה כמ"ש למעלה, ויצא מבת ציון כל הדרה אלו ת"ח, והיו שריה כאילים לא מצאו מרעה של תורה, וילכו בלא כח כמ"ש אז זכרה ירושלים בגלות החל הזה ימי עניה שהיו לה במצרים כמ"ש, ומרודיה הימים שמרדה בהם, והם כל אותם הימים שנזכרו בזוהר (חדש איכה דף נ"א ט"ד): יומא דבכיה, יומא דאקרי מהומה ומבוסה וכו'. והם י"ז בתמוז וט' באב כמ"ש למעלה, ואחריהם נמשכו כל הימים שחטאה בהם והם ימי הרעה הנזכרים בזוהר איכה על פ' וזכור את בוראך וכו' (דף נ"ד ט"א). וגם זכרה ירושלים כל מחמודיה אשר היו לה מימי קדם שהם ד"ת כמ"ש במדרש (איכ"ר א, לד): כל מחמודיה אלו ד"ת שנאמר בהם: הנחמדים מזהב ומפז רב (תהלים יט, יא). והטעם שזכרה כל זה הוא בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה, ומשם הביאה ראיה והבינה כי השתרגו עלו על צוארה כל אלו הדברים שאמר, ובפרט בטול תורה, כי ידוע כי ע"י עסק התורה נבראים סנגורים ומסייעים לאדם, ובנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה זכרה העוונות שבשביל זה נפלה, ובשביל בטול תורה אין עוזר לה, ועפ"י הדרך שאמרנו למעלה (פ' ה) בשם התקוני' (תיקון כ'־כ"א דף נ"ב סע"א) על פסוק היו צריה לראש ז"ל: אינון ערב רב, אויביה שלו אילין מדי וכו'. והנה כבר אמרנו מ"ש בזוהר פ' וישלח (ח"א קע"א ע"א) על פ' וירא, כי לא יכול לו, ז"ל: וכד חמא דלא יכיל לה לאורייתא, כדין חליש תוקפא [ד]אינון דסמכין לה, וכד לא אשתכח מאן דסמיך לאורייתא כדין לא יהא הקול קול יעקב וכו' עכ"ל. וזהו זכרה ירושלים וכו' כמ"ש. והטעם בנפול עמה ביד צר והוא לראש עליה, ובזה אין עוזר לה לית מאן דסמיך לאורייתא. פי' לבני עמה העם המיוחד לה, אדרבא הנה הם עוזרים לאחרים כמ"ש בתקונים על אויביה שלו, ולכן זכרה וכו' ראוה צרים וכו'. גם זו רעה חולה גדלה עד לאין מרפא, הלא הוא ראוה צרים ע"ד מ"ש תורה: ורדו בכם שונאיכם (ויקרא כו, יז), (פסיקתא זוטרתי): איני מעמיד השונאים אלא מכם, שהם יודעים מסתורין שלכם. וכן ג"כ כאן ראוה צרים וידעו המסתורין שלה, ולכן נפלו מאיגרא רמא, גם שחקו על משבתיה אז"ל (איכ"ר א, לד): על ריב"ז ששבת מתוכה. והכוונה שאין עוזר לה לא לעמוד כנגד צרים, שהרי לא היה יכול לעמוד נגד הפריצים כידוע, כמ"ש (איכ"ר א, לא): בין וי לוה נמלט ריב"ז. ואח"כ כשיצא מירושלים גם זכותו לא היה יכול להגין וכו' מפני בטול תורה כמ"ש.
א"נ תנא והדר מפרש, היאך ראוה צרים שחקו, אמר על משבתיה פי' על שבתותיה, שהיא משנה מבגדי חול לבגדי שבת ועשה יותר מדאי, וזה גורם שהצרים נותנים עיניהם בממון וכו', הוא ג"כ מפני בטול תורה יען תחת היותם כל כבודה בת מלך פנימה, אם בעלי מקרא יעסקו במקרא, אם במשנה במשנה, והולכים לטייל זה גורם ואין עוזר לה, והכתוב אומר: ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך (רות ג, ג), אלו בגדי שבת, וירדת הגרן מקום שהסנהדרין יושבי', ולא לשבת עם יושבי קרנות מושב לצים. והנה כל אלה ראתה עינו של מרע"ה, וכמשז"ל ויראהו ה' את כל הארץ וכו' עד הים האחרון (דברים לד, א־ב). ופירשו ז"ל (ספרי): עד היום האחרון. ולכן התפלל עליהם ימציא להם בכל דור ודור פרנס לפי דורו, וזהו אשר יצא לפניהם בזמן הגלות ח"ו, ואשר יבא לפניהם בזמן הגאולה וכו'. ועל כל אלה אמר אלקי הרוחות לכל בשר, שיהיה הולך עם דעתו של כל א' וא', וזה ג"כ לפי הצורך והשעה. ועתה אז"ל כי הנה הוא האומר אל השי"ת באותה שעה הגידה לי שאהבה נפשי. פי' הגידה לשון המשכה, וכן נראה מדברי הזוהר, גם נראה משם שהוא לשון קשר, מלשון בתר דאגידת ביה. ואמר המשך לי או קשר אותי עם ישראל שאהבה נפשי, פי' אומה שאהבה נפשי, אומה שנתתי נפשי עליה, כמ"ש כי נשמתו של מרע"ה הנה היא הולכת עם נשמותיהם של ישראל ומאירה בהם, וזהו אומה שאהבה נפשי, וגם נתן נפשו עליהם והיה רוצה להאיר בנשמותיהם למען על ידו יזכו לתורה, וזה בקש בשעת מיתתו אחרי שראה שאינו נכנס לארץ, שאילו היה נכנס בארץ היה מתקיים: נתתי את תורתי בלבם ועל לבם אכתבנה (ישעיה נא, ז). ולא היה מחלוקת בד"ת, גם לא היו גולים ישראל מעל אדמתם, ועתה שאינו נכנס אמר הגידה לי, כמ"ש איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים, שהוא עת צרה לצאן, א"א להם להתקיים ולעמוד אם לא אהיה עמהם בצרה וכו', וכל זה מרוב אהבתו את ישראל. והנה אמרו במדרש (שהש"ר א, מד): שלא אהיה כרועה הזה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והוא עוטה את [בגדו] ויוצא עכ"ל. הנה אז"ל (ב"ר צט, ב): זאב ערבות ישדדם (ירמיה ה, ו), זו מדי. וכן אמרו ג"כ (ויק"ר יג, ה): בנימין זאב יטרף (בראשית מט, כז), מרדכי שבא מבנימין, זאב שהוא מדי יטרף. גם אמרו בענין גזרת המן ז"ל (אסת"ר ז, יח): מיד יצתה התורה בבגדי אלמנות ונתנה קולה בבכי לפני הב"ה עכ"ל. והטעם כי ע"י ישראל התורה מאירה, הן בענין פנימיות הן בענין חצוניותה שהוא דמיון המלבושי', ובהבטל ישראל ח"ו הנה התורה הנה היא כאלמנה, ובגדיה גם כן שהוא חצוניותה ופשטי דבריה הם בגדי אלמנות ח"ו. גם בזוהר אמרו פ' בראשית (ח"א כ"ג ע"ב): כל מאן דחאב כאילו אפשיט לשכינתא מלבושה, והאי איהו ענשא דאדם, וכל מאן דמקיים פקודין דאורייתא כאילו הוא לביש לשכינתא בלבושהא וכו' עכ"ל. והנה עפ"י הדברים אלו נאמר כי כוונת משה היתה לשמר את ישראל בגלות כמ"ש. ובפרט בגלות מדי אמר שלא אהיה כרועה הזה שנכנסו זאבים מדיים לתוך עדרו אלו ישראל, והוא עוטה את בגדו זו התורה כמ"ש ויוצא, ולכן בקש ע"ז ואמר הגידה לי שאהבה נפשי. ובמדרש אמרו (שהש"ר א, מד): איכה תרעה בימי מלכיות, ואיכה תרביץ ע"י אחרים. ולכן פי' איכה תרעה בימי מלכיות והוא בזמן שהאומות שולטים על ישראל אבל עדיין הם שרויים על אדמתם, ושאל על אותה שעה איכה ירעה אותם, יען קשה יהיה להם לישראל לעסוק בתורה, וכמו שהיה בימי דבורה כמ"ש בתחלה: חדלו פרזון בישראל חדלו (שופטים ה, ז). ואח"כ שגברה ידם: שם יתנו צדקות ה' (שם יא). שהם ד"ת. ואיכה תרביץ בזמן הגלות בשעבוד מלכיות, שאז ההנהגה היא ע"י אחרים ע"י השר השולט בכל מקום שהם, ובזוהר שיר השירים (חדש דף י"ח ט"ג) אמרו: איכה תרעה בחרבן ראשון, איכה תרביץ בצהרים בחרבן שני. אפשר שלמדו ז"ל זה ממ"ש במקום אחר, כי מקדש ראשון היה בזכות אברהם ואמר איכה תרעה בחרבן ראשון, כי עד עתה בבניינו היה רועה אותם מצד החסד של אברהם שזן ומפרנס כל העולם כידוע, ועתה שחרב איכה תרעה. גם כנגד בית שני שהיה כנגד יצחק מדת הדין אמר איכה תרביץ בצהרים, וכל כוונתו של מרע"ה היתה שלא ישכחו ישראל את התורה. וכמ"ש: כי לא תשכח מפי זרעו (דברים לא, כא). ובכל דור ודור ישים אלקי' שופטי' בארץ להדריך את ישראל לעסוק בד"ת, וז"ש שלמה אהיה כעוטיה, ופי' במדרש (שהש"ר א, מד): שלא אהיה כאבל שהוא עוטה של שפמו ובוכה, כמד"א ועל שפם יעטה (ויקרא יג, מה). פי' שלא יהיה כאבל שהוא אסור בד"ת, רק עוטה על שפמו ושותק ובוכה מפני הצרות שארעו לו. וכבר אמרנו מה הוא הבכיה שהוא הורדת הדינין והשפעתם, וכן בקש מרע"ה שכיון שהוא מאיר ונותן נפשו על ישראל, אם לא יעסקו בתורה הנה הארתו בהם אינה ניכרת, והנה הוא כאבל זה ח"ו, שאל ובקש מהב"ה איכה ירעה איכה ירביץ וכו', וכל זה מרוב אהבתו את ישראל. ומלבד התשובה שבאה לו בפסוק שאחריו: אם לא תדעי לך וכו' כמשז"ל. עוד הועילה תפלתו כי אפילו בפ' שכנגד זה שהוא זכרה ירושלם, נרמז בו קצת נחמה וכמו שנפרש. זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה כמשז"ל (איכ"ר א, לד): בימי עניה זכרה מרדין שמרדה בהב"ה. הכוונה כי לא אירע לישראל כמו שאירע לפרעה וחביריו ח"ו, אשר עליהם נאמר: ויחזק ה' את לב פרעה (שמות ט, יב). רק בימי עניה זכרה מרדין שמרדה בהב"ה ומצדקת עליה את הדין, וגם הנה היא זוכרת כל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם שהם ד"ת, ולא שכחה בכל זאת מכתב עוז חביון, ומפני שאומר כל מחמודיה פי' במדרש (איכ"ר שם) על שאר דברי חמדה, ואמרו: רבנין דהתם אמרי כד תוספון (פי' כשמלקין) כלה מדכרא שבעה יומין דמשתותא, ורבנין דהכא אמרי כד חפיא ברא מדכרא שלותא דבית אבוהי עכ"ל. ונ"ל כי כוונתו להודיע איך הכירה כי הכל הוא לסיבת העוונות והמרדין שמרדה בהב"ה, ובתחלה אמר כד תוספון כלה וכו', כי הכלה הזאת חביבה היא, והכירה כי בעלה שלם ואינו משתנה מרצונו הטוב, ורק עוונותיה הטו אלה, וכמש"ה: דרכך ומעלליך (גרמו) [עשו] אלה לך (ירמיה ד, יח). וכשהיא לוקה אינה קוראה תגר ח"ו, רק מדכרא שבעה יומין דמשתותא, וזוכרת כמה היתה חביבה באותם הימי', וגם עתה לא זז מחבבה, רק הנה היא לוקה ומשתלמת על עוונותיה ואח"כ תחזור כבראשונה, וכמ"ש בהקדמה על פ' הלוך וקראת באזני ירושלם וכו'. ורבנין דהכא אמרי כד חפיא ברא וכו', הכוונה לומר כי הכירה ד"א יותר על העוונות, והוא כי מעצמם אהבו זרים ואחריהם הלכו, ובעזבם את ה' מדעתם ורצונם גלו מעל שלחן אביהם וילכו אחרי ההבל, וכאשר אכלו מפרי דרכם וזהו כד חפיא ברא מדכרא שלוותא דבי אבוהי, וזכרו השלוה שהיה להם עם הב"ה, וכל אלו הדברים הנה הם זוכרים ומצדיקי' עליהם את הדין בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה, הכירה כי הכל בהשגחה, כי מעצמה נפלה בתחלה ועי"ז אין עוזר לה, ואפשר שאלו הב' משלים נרמזו בכתוב, עניה הוא מ"ש כד חפיא ברא וכו', כי בצאתו מבית אביו אחזוהו ימי עוני, ומרודיה הוא רמז לאשה המורדת וזהו כד תוספון כלה וכו', וכיון שהצדיקה את הדין על עצמה, מאת ה' היתה כי ראוה צרים והכירו בחשיבותה ושחקו על משבתיה על שבתותיה. הנה אז"ל כי הקווי אל השמחה יקרא שחוק, והצרים היו מקוים אל השמחה ע"י שבתותיה, וזה כי ידוע כי יום ש"ק שמשמרי' ישראל בגלות הוא דמיון המלך שבא אצל אשתו בבית אחרים, וכמ"ש על המשרה אשתו ע"י שליש (מס' כתובות ה, ח־ט): ואוכלת עמו מלילי שבת [ללילי שבת]. והצרים הנ"ל הכירו במעלתה והניחו אותה לשמור מצוותיה, ובפרט השבת יען הכירו כי בשלומה יהיה להם שלום ע"י שיאיר ה' פניו אליה בביתם וברשותם. וגם זו תנחומין לישראל לשמור מצוות ה', וזה היה ע"י תפלת מרע"ה שהתפלל עליהם בפסוק הגידה לי כמ"ש.
א"נ נפרש הפסוק כפשוטו, זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה, כמשז"ל (זח"ב ב' ע"ב): בימי עניה ומרודיה, [מאן דרגיל] למסבל בצערא, ומאן דלא רגיל למסבל בצערא ואתי צערא לתרוייהו, ממאן הוי צערא יתיר, הוי אומר מאן דלא רגיל בצערא, כך כשירדו ישראל למצרים וכו' עד בני ציון היקרים עכ"ל. וכל זה זכרה בראות עצמה בצרה גדולה, והוא בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה, הכירה כי הנה כמשז"ל (שבת לב, א): אבב חנוותא נפישי אחי [ו]מרחמי, אבב בזיוני לא אחי ולא מרחמי. ונוסף על זה ראוה צרים אשר עד עתה לא ניתן להם רשות להסתכל בהם, וכמשז"ל (דבר"ר ד, ד): אין לך בית רובע בחללו של עולם שאין בו כמה אלפים מזיקין, וכל א' יש לו פרמה נתונה על פניו, וכשאדם חוטא מסירי' הפרמה מפניו ומסתכל בו ומזיקו. וכיון שראוה צרים כמ"ש שחקו על משבתיה, כמשז"ל על שבתותיה. כי ביום שבת מסתלקי' החצונים ומתטמרין בנוק' דתהומא רבא, וכיון שעתה ראוה צרים וניתן להם רשות להזיק, לא איכפת להם והנה הם משחקים על השבת, כי כבר ניתן להם רשות כמ"ש. ועל כל אלה הדברים הקדים בנחמה פ' הגידה לי שאהבה נפשי, והם דברי כנסת ישראל לפני הב"ה, ע"ד מש"ה: הטה אלי אזניך ענני כי עני ואביון אני (תהלים פו, א). וכמ"ש בזוהר פ' בלק (ח"ג קצ"ה ע"א): על פ' תפלה לעני כי יעטוף (תהלים קב, א). וכמ"ש, וזה בראות עצמה בצרה בימי עניה ומרודיה, ונפל עמה ביד צר ואין עוזר לה, אז זכרה כל מחמודיה, ואמרה לית אנא מובד סברי מן בריי, והפכה עצמה כלפי הב"ה ואמרה נפשי הגידה לי, מלשון נגיד ונפיק כמ"ש שהוא לשון המשכה, המשך לי שפע שאהבה נפשי מהיכל אהבה שמשם המזון בא, וכמ"ש בהיכלות דפקודי (ח"ב רנ"ג ע"א): ששם יש שם של שד"י, והם סוד שני שדים. וכמ"ש: וע"ד אקרי שד"י, ובגין דמספקא מזונא לכלהו תתאי וכו'. ויהיה פי' הגידה לי שאהבה נפשי כמו הלחם אכל ראובן, וההמשכה שאמרה תהיה עי"ז איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים. פי' א"י כ"ה היינו ע"י יחוד ק"ש שעולה עד א' י', ויש בה כ"ה אתוון בפ' שמע וכ"ד בבשכמל"ו אשר עם הכולל הוא כ"ה, וכמ"ש (זח"ב י"ב ע"ב) על פסוק: ויפן כ"ה וכ"ה (שמות ב, יב). וזהו א"יכ"ה הוא עצמו תרעה את ישראל, אי כה תרביץ בצהרים, ודרך רמז רמוז תרעה בגימטריא תרע"א עם ד' אותיות השם, גם תרביץ בגימטריא שב"ת ובגימטריא א"ל אדנ"י [ומילוי] אדנ"י, וכל אלו הם רמוזים בכוונת ק"ש. והנה בזוהר בהיכלות דפקודי (ח"ב רנ"ג ע"ב) אמרו בהיכל זה ז"ל: מהכא נפקי תרין ממנן, ואקרון אהבה על שמא דהיכלא, ואלין קיימין לאשגחא על כל אינון דייחדי יחודא דמאריהון ומסרי נפשהון עליה ברחימו וסלקין ואסהידן לעילא עכ"ל. א"כ ע"י היכל אהבה ימשיך שפע יחוד ק"ש, וידוע ג"כ ששם היחוד. וא"כ אעפ"י שאין עוזר לה הנה ע"י א"י כ"ה תרעה, וע"י א"י כ"ה תרביץ בצהרים בתוקף הגלות, וכמ"ש למעלה בשם האר"י זלה"ה כי ע"י שנמסור נפשנו על יחוד ק"ש על קדושת שמו יש תקון קצת. וכל זה נעשה בהיכל אהבה כידוע, באופן שמהיכל אהבה נמשיך שפע ע"י יחוד ק"ש, איכה ועי"ז תרעה ותרביץ את ישראל בצהרים שהוא תוקף הגלות, ועי"ז שלמה אהיה בשלמות, וכמ"ש בזוהר (חדש שה"ש דף י"ח ט"ד): אהיה בשלם. כעוטיה, אם נפרש כדברי הזוהר (שם): אתעטיף בעטופא דקודשא עלאה דאיהו שמא קדישא י"ה. ופי' ע"י יחוד ק"ש אהיה בשלימות כאילו אני מלבשת לאו"א ועולה עד י"ה, אך לפי פשוטו ג"כ נוכל לפרש בשביל ישראל למטה, אעפ"י שבמצוות דלה והנה היא כימי עניה ומרודיה, מ"מ היא שתעמוד לה להצילה ולהיות בשלמות, ותקובל תפלתה ברצון כמ"ש בזוהר (ח"ג קצ"ה ע"א) על תפלה לעני כי יעטוף, כי תעטוף מבעי ליה מאי כי יעטוף, אלא איהו עביד עטופא לכל צלותין דעלמא, ולא עאלין עד דצלותיה עאלו, וקב"ה אמר יתעטפון כל צלותין וצלותא דא תעול לגבאי, לא בעינא הכא בי דינא דידונון ביננא וכו' עכ"ל. וזהו שלמה אהיה כעוטיה שהיא מעטפת שאר התפלות, וזהו על עדרי חביריך אלין אינון דרגין קדישין כדברי הזוהר.
א"נ כמ"ש (זח"א קס"ה ע"ב): על פסוק: ונאספו שמה כל העדרים (בראשית כט, ג). אילין משריין וכו' אלין בצלותין ובבעותין. הנה שאל המתפללים קראם עדרים, א"כ אעפ"י שבימי עניה ומרודיה אין עוזר לה, מ"מ השי"ת הנה הוא עוזר דלים. [פירוש ב']: במדרש (שהש"ר א, מא): א"ר יצחק מעשה בקרתנית א' [שהיתה לה] שפחה כושית שירדה למלאת מן העין היא וחברתה, אמרה לחברתה חברתי למחר אדוני מגרש את אשתו ונוטלני לאשה, אמרה לה למה בשביל שראה ידיה מפוחמות, אמרה לה אי שוטה שבעולם וכו' [ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, ומה אם אשתו שהיא חביבה עליו ביותר את אומרת מפני שראה ידיה מפוחמות שעה אחת רוצה לגרשה, את שכולך מפוחמת ושחורה ממעי אמך כל ימיך על אחת כמה וכמה. כך לפי שאומות העולם מונין לישראל ואומרים אומה זו המירו כבודם, שנאמר: וימירו את כבודם (תהלים קו, כ). אומרים להם ישראל ומה אם אנו לשעה כך נתחייבנו, אתם על אחת כמה וכמה] עכ"ל. אפשר שזהו כנגד מש"ה: וילכו בלא כח לפני רודף. בתיקונים תקון נ"ה (דף פ"ט ע"א) ובשאר מקומות ז"ל: ורזא דמלה ה' אלקינו ה' יד הגדולה, כוז"ו במוכס"ז כוז"ו יד החזקה, ואינון אי' עלאה ואי' תתאה, וכלא כ"ח פרקין דאיתמר בהון: ועתה יגדל נא כח אדנ"י (במדבר יד, יז). ודא: כח מעשיו הגיד לעמו (תהלים קיא, ו). כח מעשה בראשית. ועוד אית יד דאתקרי יד רמה ודא ידו"ד יו"ד ד"א וא"ו ד"א, ואיהי יד תניינא אדי"ד אל"ף ד"א יו"ד ד"א ודא כח, בזמנא דחבו ישראל אסתלק האי כח מנייהו ואיתמר בהון וילכו בלא כח לפני רודף עכ"ל. ומהר"א גלאנטי פירש המאמר הזה ע"פ דרכו יע"ש. ונוכל לומר כי ידוע כי ברכת "על נטילת ידים" הכוונה הוא בג' ידות, יד ימין הגדולה, ויד שמאל החזקה, וחבור הידים יד רמה. גם יש מים פסולים ומים כשרים, ובתחלה הם מים דאלקים כמבואר בס' הכוונות ואח"כ הם הג' ידות, וב' פעמים בכל י"ד הם כ"ח, והנה עיקר "נטילת ידים" הוא להסיר רוח הטומאה השורה על הידים, ועד דלא נטל ידוי רוח מסאבא שריא עלוי ומרעין רדפין אבתריה, ומדה של פורענות מזומנת לו כמבואר בזוהר במקומות רבים. ואפילו נטל פעם א' מ"מ יש רוח א' ששמו 'בת מלך' שמקפדת ואינה מסתלקת עד ג' פעמים, ולזה אמר הכתוב וילכו בלא כ"ח לפני רודף, וכמ"ש בזמנא דחאבו ישראל אסתלק האי כח מנייהו ואיתמר בהון וילכו בלא כח לפני רודף עכ"ל. כוונתו שזלזלו בנטילת ידים שיש בהם כ"ח פרקין, וגם כן הכוונה הם ג' ידות כמ"ש הלכו בלא כח לפני רודף, דמרעין רדפין אבתריה ושאר דברי'. ועתה אמרו ישראל אל תראוני שאני שחרחורת, וכמ"ש במדרש: בשביל שראה ידיה מפוחמות, ששזפתני השמש מדת יום, שלא נטלתי ידי כראוי שחרית, ועי"ז בני אמי נחרו בי שהם אלקים שהם המים דאלקי' שאמרנו. א"נ בני אמי בני אומתי כמ"ש במדרש (שהש"ר א, מב). וזה ידוע משז"ל (ברכות יט, א): על כ"ד דברים מנדין את האדם, וא' מהם הוא המזלזל בנטילת ידים. וכמ"ש במס' עדיות (פ"ה, ו): את מי נדו, את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים. ועתה במעט מים וכו' יחזור להתלבן ולא ימות בנדויו ח"ו, ולכן אל תראוני שאני שחרחורת, יען כי קוי ה' יחליפו כח וכו'.
ובמדרש איכה (א, לג): וילכו בלא כח לפני רודף, ר' עזריה בשם ר' יהודה ברבי סימון אמר בזמן שישראל עושי' רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה, כמה דאת אמר באלקי' נעשה חיל (תהלים ס, יד). ובזמן שאין ישראל עושי' רצונו של מקום כב-יכול מתישין כח גדול של מעלה, דכתיב: צור ילדך תשי (דברים לב, יח). ר' יהודה בר' סימון בשם ר' לוי בר פרטא בזמן שישראל עושי' רצונו של הב"ה מוסיפין כח בגבורה, כד"א: ועתה יגדל נא כח אד' (במדבר יד, יז). ובזמן שאין עושים רצונו של הב"ה כב-יכול מתישין כח גדול של מעלן, והולכי' גם הם בלא כח לפני רודף עכ"ל. וצריך לדקדק במאי פליגי, ולמה א' אומר מקום וא' אומר הב"ה, ולמה בראשונה אמר כד"א ואח"כ אמר דכתיב. ונל"ל דרך דרש וה' יצילנו משגיאות. כי הנה אמרו המקובלים ז"ל בדרוש המקיפים, כי בדעת ז"א יש ג' שמות ע"ב ס"ג ב"ן שעולים בגימטריא מקו"ם עם הכולל, גם שם ההוי"ה בהכאה יפ"י הפ"ה ופ"ו הפ"ה בגימטריא מקום, וזהו סוד שאמור ביעקב: ויפגע במקום (בראשית כח, יא). שהגיע עד שם עכ"ל. והנה אז"ל מהו במקום, במקום הנזכר במקום אחר (בראשית כב, ד): וירא את המקום מרחוק זה בית המקדש. והנה בית המקדש הוא המלכות, נוק' דז"א שעליה אמרו שאמר הכתוב: בחכמה יבנה בית (משלי כד, ג). שהם ב' פעמים או"ר בהסתלק הא', ו"ר ו"ר עולים בגימטריא בי"ת והוא בגימטריא שחו"ק [עם ב' כוללים], והם שני שלישי חסד שהם ב' פעמים כ"ד שהוא בגימטריא חי"ל, וז"ס: באלקים נעשה חי"ל (תהלים ס, יד). ובס' הכוונות (פרע"ח שער הזמירות פ"ה) בפ' פותח את ידיך פי' ז"ל: ובמלת רצון תכוין להמשיך מרצון העליון, שם דפ"ק שהוא האחוריים של ע"ב שהוא מיסוד אבא שבתוך רישא דזעי', ושם קס"א שהוא אדי"ד דיודי"ן, היסוד דאי' שבראש ז"א, ובשתי יסודות אלו תכוין להמשיך מזון ושפע לעולמות, ועל ידם יתמתקו ב' בחי' הדינים המונעים הפרנסה, והם סוד ב' עינים הנז' בפ' הקודם [עיני כל אליך ישברו], ובעינים יש ב' דמעות שמהם יורד הדין, והם למטה בעינים של נוק' רחל, ותכוין להמתיק רחל שהיא נוק' תתאה וב' דמעות היורדי' בימא רבא היא [הנוק'], שהיא [ב' פעמים דמע"ה] בגימטריא ג"כ [רח"ל], וע"י רצון שהם דפ"ק וקס"א תמתיקם כנז' עכ"ל. ונ"ל דהכי פירושו, כי ב"פ דמע"ה שהם ב' דמעות עולים כמנין רח"ל, ולמעלה מזה אמרו ז"ל: אמנם כוונת שם זה בשחרית קודם ובא לציון, הוא בשם הוי"ה במילוי יודי"ן, כי הוא סוד החכמה דמתמן אתי מזונא עילאה כנז' בזוהר, והוא סוד פא"י ג"כ שהם ד' יודי"ן של שם ע"ב הנזכרי', והם בגימט' ומילוי המילוי של זה עכ"ל. הנה שבראש ז"א יש דפ"ק וקס"א בגימט' רצו"ן, ושם ג"כ בראשו יש הדעת ג"כ שיש בו ג' שמות בגימטריא מקו"ם, ומן הרצון הזה נמשך המזון שהוא בא משם ע"ב עם כ"ח אותיות המלוי, גם כתר הנוקבא הוא ב' שלישי החסד בגימטריא חו"ל. וזה נ"ל כוונת המאמר, בזמן שישראל עושי', פי' ממשיכים מלשון: עשו דדי בתוליהם (יחזקאל כג, ג). והם ממשיכי' מרצונו של מקום שהוא הרצון שבו, אז ז"א אשר שם המקום כנז', עי"ז מוסיפי' כח שהם כ"ח אותיות המילוי הנז' של ע"ב בגבורה, מלכות שהיא גבורה תתאה, והכח הזה הוא כמד"א באלקים שהוא מלכות, נעשה חיל כמ"ש. ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום מתישין כח גדול של מעלה דכתיב צור ילדך תשי, ר"ל כי ע"י המשכת הרצון נמשכים מימי החסד, שע"י נגדלים אברי קומת המלכות, היא נבנית מן הגבורות דמיון המים המגדילים את האילן. ובזמן שאין ישראל עושי' רצון הנז' מתישין כח ההגדלה הזאת דכתי' צור ילדך תשי כב-יכול לשון תשות, וכן הוא אומר ג"כ ותשכח תש כ"ח. אבל לדייק יפה ראית הכתוב, וגם ידוקדק פ' באלקים נעשה חיל, צריך להביא מ"ש בספר עץ חיים (שער י"ז פרק ד') וז"ל: בז"א יש בו הוי"ה, ונוק' יש בה שם אלקים במילוי ההי"ן שהוא בגימטריא צו"ר (ע"ה) והם דינין, ולהמשיך האור מז"א אליה צריך והכית בצור, שיכה אור היו"ד דהוי"ה דז"א ויהיה יפ"י ואח"כ יפ"ה ואח"כ הפ"ה ואח"כ הפ"ו, ואח"כ ופ"ו ואח"כ ופ"ה ואח"כ הפ"ה וכל זה בגימטריא צו"ר, ואז יוצא הארה לצור, אלקי' דההי"ן שבמלכות ע"כ. ועפ"י דרך זה יאמר הכתוב באלקי', בתוך שם אלקי' שהוא מלכות, שם אלקי': צור לבבי וחלקי (תהלים עג, כו), נעשה חיל שהיא הארת ז"א הנז', ודרך רמז ג"כ נאמר כי נעשה הוא בגימטריא תכ"ה, והוא שם קדוש ועי"ז והכית בצור, וזהו באלקים נעשה, תכ"ה, כמ"ש חיל, וזהו בזמן שעושי' רצונו של מקום שממשיכים הארת ז"א בנוק' אז נעשה חיל, ובזמן שאין עושי' מתישין כח גדול של מעלן, שאין בו מי שיכה ואומר לו גדל, וזהו צור ילדך שהיא המלכות היולדת נשמותיהם, תשי יען הוא יחיד ואינו נמתק. ר"י בר סימון בשם ר' לוי בר פרטא בזמן שישראל עושי' רצונו של הב"ה, תואר הב"ה יצדק לפעמים על כללות האצילות, וכנראה ממ"ש בס' הכוונות על ואנו כורעין ומשתחוים וכו'. וכשישראל עושי' רצונו פי' שממשיכי' ממזל הח' שהוא נוצ"ר אותיות רצו"ן, וזה הוא מתגלה במנחת שבת כידוע, ואז מוסיפין כח בגבורה שהיא בינה, כמה דאת אמר ועתה יגדל נא כח אדנ"י, וזה כמ"ש בזוהר פ' שלח לך ע' קס"א ע"ב על פ' זה וז"ל: ת"ח כד אנהיר עתיקא קדישא סתימא דמוחא, ומוחא אנהיר ללבא בדרך נעם ה', והא אוקימנא ודא הוא כח ה', ההוא חילא דאתי מעתיקא קדישא סתימא דכל סתימין יגדל נא, דיתרבי ויסק לעילא לעילא ויתנגיד ויתמשך לתתא עכ"ל. הנה שדרשו פסוק זה על הארת ע"ק, וידוע כי מהארת נוצר חסד יבא השפע לאו"א, ושם בבינה של שניהם יש כח ה' שהם הכ"ח אתוון דע"ב דאבא ודס"ג באי', והם מתגדלי' שמתפשט הארתם לחוץ, וכשאין ישראל עושי' וכו' והולכי' גם הם בלא כח לפני רודף, שאפילו הכח התחתון אין להם, והכ"ח זה התחתון הוא יוד עם ה"י בגימט' כ"ה, ועוד קח ג' י' מן י' של מילוי ה"י הרי כ"ח, והוא בסוד חשבון לבד, ובזה מתלבשת כ"ח אותיות של מלוי המלוי, ועיין בשער או"א פ"ט. והם הולכים בלי הכח הזה לפני רודף. א"נ יפורש רצונו של מקום שהוא ליחד ה"ה עמהם, אז נאמר באלקי' נעשה חיל, וההפך בהפך, וכנגד זה אמרה כ"י אל תראוני שאני שחרחורת וכו'. (זח"ב ס"ב ע"א): אי אשתדלתון באורייתא תעיילי בעקרא דשרשא, וע"ד מזונא דילהון מההוא אתר קדישא קא אתיא עכ"ל. וימשכו מהרצון העליון והמוחין דז"א ויתיחדו זו"ן, וע"כ זה אין צריך להאריך, גם מ"ש אח"כ במדרש (איכ"ר א, לג): היה אדם אומר לחבירו השנני פרק א' ואומר אין בי כח, אמר להם הב"ה תבא לכם שעה ואני עושה לכם כך, וילכו בלא כח. התקון לזה הוא ע"י עסק התורה כמ"ש. עוד אמרו (פסיקתא דר"כ כה, א): א"ר אחא כשם שלא גלו אלא ברודף מלא כך אינן נגאלין אלא בגואל מלא, דכתיב ובא לציון גואל מלא כתיב. אפשר שזה נרמז בפסוק שחורה אני ונאוה אל תראוני שאני שחרחורת. ע"ד שפי' בזוהר [חדש] שיר השירי' (דף י"ז ט"ב): שזה נאמר על אות י' דאיהו נקודה א' חדא בלא רשימו אחרא, ע"ש כי האריך הרבה. ונ"ל לומר לפי דרך זה כי בשעת הגלות נתקבצו כל חלקי הקדושה ולא האירו כלל ולכן גלו ברודף מלא, ולעתיד לבא ג"כ יגאלו עד"ז, כי יתקבצו כל חלקי הקדושה, (מגילה כט, א): עתידים כל בתי כנסיות שבח"ל להעקר ממקומם ולהשתל בא"י. ואז אל תראוני שאני שחרחורת, כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה'.