רמב"ן על ויקרא· רבנו משה ב"ר נחמן [הרמב"ן]
פרק ד · פסוק יד
וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא יַקְרִיבוּ חַטָּאת עַד שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁחָטְאוּ, אֲבָל דֶּרֶךְ הַלָּשׁוֹן שֶׁיֹּאמַר וְכַאֲשֶׁר יִוָּדַע לָהֶם שֶׁחָטְאוּ יָבִיאוּ קָרְבָּנָם, וְלֹא הִזְכִּיר כֵּן בַּמָּשִׁיחַ כִּי אֵין צֹרֶךְ. וְיִתָּכֵן שֶׁיְּצַוֶּה שֶׁלֹּא יִתְחַיְּבוּ בַּחַטָּאת הַזּוֹ אֶלָּא בִּידִיעָה, לֹא עַל הַסָּפֵק כְּאָשָׁם תָּלוּי. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (ת"כ כאן) שֶׁאִם יָדְעוּ שֶׁהוֹרוּ וְלֹא יָדְעוּ מָה הוֹרוּ יָכוֹל יְהוּ חַיָּבִים, ת"ל "וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת" וְלֹא שֶׁיִּוָּדְעוּ הַחוֹטְאִים, וְלֹא הִזְכִּיר כֵּן בַּמָּשִׁיחַ בַּעֲבוּר שֶׁאָמַר (ויקרא ד':ג') "לְאַשְׁמַת הָעָם", הֲרֵי מָשִׁיחַ כְּצִבּוּר: