רמב"ן על דברים· רבנו משה ב"ר נחמן [הרמב"ן]
פרק ט · פסוק יז
וְטַעַם וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלּוּחוֹת, גַּם זֶה מִן הַתּוֹכָחוֹת, יֹאמַר הָיָה עֲוֹנְכֶם גָּדוֹל מִנְּשֹׁא עַד כִּי בִּרְאוֹתִי אֶתְכֶם מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי הָעֵגֶל לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְאַפֵּק וְשִׁבַּרְתִּי הַלּוּחוֹת. וְהֻצְרַךְ לְהַזְכִּיר זֶה בַּעֲבוּר שֶׁיִּרְצֶה לְהוֹדִיעָם עִנְיַן הַלּוּחוֹת הַשְּׁנִיּוֹת כַּאֲשֶׁר יְפָרֵשׁ. וְיִתָּכֵן שֶׁיִּרְמֹז עוֹד לַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה עִמָּהֶם, כִּי סִכֵּן בְּנַפְשׁוֹ לִשְׁבֹּר לוּחוֹת הָאֱלֹהִים לְטוֹבָתָם, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (שמו"ר מג א) מוּטָב תִּדּוֹן בִּפְנוּיָה וְלֹא בְּאֵשֶׁת אִישׁ: