אור ברסלב
רלב"ג על התורה שמות › פרק כא

רלב"ג על התורה· רבנו לוי ב"ר גרשום [הרלב"ג]

שמות · פרק כא

פרק כ

פסוק א

פרשת ואלה המשפטים

ואלה המשפטים עד מכה איש וגו'.

באור הדברים

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לשפוט בין אדם לרעהו ע"פ המשפטים האלה. כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד מיום המכרו ובתחלת השנה השביעית יצא לחפשי חנם בלא שטר שחרור ובלא כסף שיתן העבד לרבו. אם יכנס העבד בבית האדון בגופו לבד שאין לו אשה הנה יצא בגופו לבד שאי' בידו לקח' אשה בעודו בית אדוניו אם לא ירצה האדון כי הוא מחוייב במזונות אשתו ובניו כמו שיתבאר. ואם בעל אשה הוא בהכנסו בית אדוניו. ויצאה אשתו עמו כי היא תכנס ג"כ בבית האדון לחזון וכן העני' בבניו רצוני שהאדון חייב במזונותיהם כמו שאמ' בפרשת בהר סיני ויצא מעמך הוא ובניו עמו. ומזה המקום יתבאר שהאב חייב במזונות בניו הקטנים עד שש שנים לכל הפחות וזה כי ידמה שהאדון חייב במזונות אשת העבד להיות העבד חייב במזונותיה וראוי כשימכר בגנבתו לא תפסיד אשתו מזונותיה אשר נתחייב לה ובהיות העניין כן הנה יתבאר מזה שהוא חייב במזונות בניו ולזה יחוייב האדון לזונם ולפי שזה השעור שימכר העבד הוא שש שנים. הנה נלמד מזה שהאדם חייב במזונות בניו שש שנים לכל הפחות ואולם אחר זה הנה הוא ספק אם הו' חייב אם לא ולא נוכל להכריחו על זה מזה הצד אם לא מצד הצדקה כי מזה הצד נוכל לכופו על זה. אם היה ראוי לעשות כמו זאת הצדקה כמו שיתב' בדיני הצדקה. אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או הבנות. הנה בצאת העבד מיד אדוניו תשאר האשה וילדיה לאדוניה והו' יצא יחידי מחברתם והנה זאת האשה היא שפחה כנענית שבניה הם שלו ומזה המקו' הוא מבוא' שהאדון כופה עבדו לקחת שפחה כנענית כדי שיוליד לו עבדים. ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני ואת אשתי הכנענית ואת בני אשר לי ממנה לא רצה לצאת חפשי להפרד מאדוני ומאשתי ומבני. או ירצה בזה והוא יותר נכון אהבתי את אסוני עם אשתי ועם בני ר"ל שאני ואשתי ובני כלנו אוהבים אותו והיא אשתו העבריה ובניו העבריי ' כי הם בניו והיא אינו אשתו ואין הענין כן בשפחה כנענית והבנים שיש לו ממנה כי הם בניה לא בניו והיא אינה אשתו. והגישו אדוניו לפני ב"ד והגישו אל הדלת או אצל המזוזה באופן שיתכן לרצוע אזנו בדלת ורצע אדוניו את אזנו במרצע בדרך שיתן המרצע באזנו ובדלת. ועבדו לעולם ר"ל לזמן היותר ארוך שיהיה אפש' לעברי להיות עבד והוא עד היובל כי בשנת היובל חויבו לקרא דרור בארץ בדרך שישוב איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו כמו שהתבאר בפרשת בהר סיני ושם התבאר שההבדל יהיה בזה בין עבדים ישראלים ובין עבדים כנעניי' כי עבדים הכנעניים לא יצאו ביובל וזה לאות שהעבדים כלם יצאו מעבדות בבא היובל. וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא מגדר ישראל להנשא לעבד כנעני בצאת העבדים שיוכלו אדוניהם להשיאם שפחה כענית אבל יעדה לו אדניה וישאנה או ירצה בזה לא תצא בשש שנים בצאת העבדים כי כבר יתכן שתשאר בבית לפי שהוא ראוי שיעדה לו אדוניה וישאנה. ואם היא רעה בעיני אדוניה באופן שלא רצה ליעד' הנה ישתדל שתפדה ר"ל שישיב לו אביה מכסף על פי השנים אש יש לה לעבוד עמו עד שלמות שש שנים כי איננה ישר שתעמוד בביתו לאמה בזולת אישות פן יקרב לגלו' ערותה אבל לא יוכל למכר' לבית אחר מישראל כאשר יבגוד בה שלא ירצה ליעדה לו כדי שיעדה מי שימכרה לו ואם רצה האדון ליעדה לבנו בנה יעשה לה כמשפט הבנות הנשואות לא יפול דבר ממשפטה מפני המכרה לו לאמה ואם אחרת יקח לו זולת האמה לא יגרע מפני זה מחק האמה דבר אבל ינהג בה כמנהג האיש את אשתו ר"ל שיתן לה מזונותיה וכסותה וחקה הראוי לה מהמשגל. ואם שלש אלה לא יעשה לה ר"ל שלא יעדה לו ולא לבנו ולא שישתד' עם קרוביה שיפדוה קודם הגעת השש שנים הנה תצא חנם בלא נתינת כסף וזה אמנם יקרה אם כשתשלים עבודת השש שני כי אז תצא חנם כמו הענין בעבד עברי אם כשתביא סימנים תוך שש שנים ומפני זה האופן השני אמר אין כסף ר"ל כי אע"פ שכבר חורה באמרו והפדה כי בצאתה תוך זמנה תשיב כסף הנה יתכן שתצא קודם זמנה בזולת נתינת כסף וזה אמנם יהיה כשהביאה סימנין וזה יתבא' ממה שאומ'. וזה כי בן ובת הם שמות יפלו על הקטנים כשיאמרו סתם כאמרו אם בן נגח או בת יגח שהוא מורה על קטן וקטנ' כמו שיתבאר בזאת הפרשה ולא תמצא שקרא בראשי המטו' הנערה אשר ולענין הפרת נדריה היא ברשותה אפילו בהיותה נערה כמו שיתבאר שם. ואולם לענין מכירה לא השליטה אותו התורה כי אם בהיותה קטנה ולזה אמר את בתו ובהיות הענין כן הנה הוא מבואר שאין האב רשאי למכור את בתו כי אם בעוד' קטנה ולזה אין ראוי ימשול למכרה כי אם לעת אשר היא ברשותו למכרה. והמשל כי מי שהיו לו פירו' שזה אחד לשתי שנים לא יוכל למכור פירות השדה ליותר משתי שנים וזה מבואר בנפשו ולזה הוא מבואר שכאשר תשוב זאת הקטנה נערה וזה יהיה כשהביאה סימנין אז תצא מרשות האדון. וראוי שתדע שקנין עבד עברי האמור בכאן הוא שמכרוהו בית דין כי כבר ימכרוהו בגנבתו כמו שיתבאר במה שיבא. וכבר התבאר שזה העניין הוא כשלא מכר עצמו מעניין הנמשך לו בדין האמה שהוא כאמה שמכרה זולתה אשר הוא שליט במכירתה ולה יהיה קניין עבד עברי כשמכרוהו זולתו מהשליטים על מכירתו ועוד שכבר נתבאר בפרשת הר סיני במוכר עצמו שאינו יוצא כי אם ביובל לא בשש שנים כמו העניין בזה העבד הנזכר ולזה יחוייב שיהי' זה הרי' במי שמכרוהו זולתו והנה דין זה העבד שיעבוד שש שנים אם לא פגע בהם היובל כי בבא היובל יצאו כל העבדים העבריים חפשי' ואם מת האדון עובד את הבן כי דינו כדין האדון בזה העניי' כמו שביאר' התורה בעניין האמה שבן האדון קם תחתיו ליעדה והנה היה זה כן כי לפי הנהוג תבא הירושה מן האב לבן והוא מה שהוא ראוי אם לא ימנע זה מונע ולפי שמשפטי התורה יהיו בענינים לפי הנהוג הנה לא יעתק ענין עבדו' העבד העברי או האמה העבריה כי אם לבן לא לאח ולא לבת ומזה יתבאר שאם ברח העבד תוך זמנו שהוא חייב להשלים מה שיחסר מן הזמן שנ' שש שני' יעבוד ואמנם אם חלה תוך הזמן לא יחוייב להשלים אם לא היה מה שחסר מן הזמן שלא היה יכול לעבוד בו כלל יותר מחציו ר"ל ארבע שנים כי הוא המספר הראשון מהשנים שיוסיף על חצי השש שנים. וזה שכבר אמרה התורה בענין עבד עברי בפרשת בהר סיני כשכיר כתושב יהיה עמך ר"ל שענינו ממוצע בין השכיר והתושב והנה התושב לא יגרע מחוקו מהאדון דבר מפני חליו והשכיר לא יקח דבר כשיחלה באופן שלא יוכל לעשות דבר מעבודתו. ולזאת הסבה אם חלה שלש שנים אינו חייב לשלם כי היה קצת הזמן כשכיר וקצתו כתושב ואולם אם חלה ארבע שנים באופן שלא יוכל לעבוד כלל הנה הוא חייב לשלם והנה אין האדון רשאי להכריחו לעשות מלאכה שאין מדרכה לעשותה כאלו תאמר שילמדנו מלאכה שלא היה יודע אבל עושה המלאכ' שיהיה דרכו לעשות' שנ' יעבוד ר"ל העבודה אשר מדרכו שיעשה אותה. והנה בבא השנה השביעית מיום המכרו יוצא לחפשי בזולת כסף יקנה עצמו בו מהאדון ובזולת שטר יקנה האדון לו גופו בו שנ' ובשנה השביעית יצא לחפשי הנם והנה יתבאר מזה שקדם השנה השביעית לא יצא העבד חנם אבל יצטרך לכסף או לשטר שחרור וזה מבוא בנפשו לפי השרשים הכוללים והנה כשלא היתה לו אשר בהכנסתו בית האדון אין לו רשות לקחתה להעמיס על האדון מעמס מזונותיה אל אם היה זה מדעת האדון שנ' אם בגפו יבא בגפו יצא והנה אם היתה לו אשה ובנים או בני או אשה האדון חייב במזונותיהם שנ' ויצאה אשתו עמו והוא הדין לבניו וכן תמצ' שביארה התורה זה במוכר עצמו לישראל או לגוי אמ' במוכר עצמו לישר' בפרשת בהר סיני ויצא מעמך הוא ובניו עמו והנה יתבאר שמעש' ידי אשתו ובניו הם לעבד לא לאדון כי לא קנה אותם לו לעבדים בקנותו העבד ואם היתה ארוסה או שומרת יבם הנה אינה אשתו ולא יתחייב האדון במזונותיה וכן אם היתה פסולה לו לפי שאינה ראויה להיות אשתו והתורה אמר' ויצאה אשתו עמו והנה לא יוכל האדון לתת לעבד שפחה כנענית אם לא היו לו אשה ובני' בהכנסו ברשותו שנאמר אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני כשם שהיה הוא נמצא בהכנסו כן יהיו אשתו ובניו נמצאים אז ועוד כי בזה האופן יתכן שיאמר שאהבו אותו אשתו ובניו וזה שאם לא היו בניו נולדי' קודם הכנסו שם לא יתברר להם הטבת האדון להם יותר מחוק הנהוג שיאהבוהו והנה אין האדון או בנו מוסר לו כי אם שפחה כנענית אחת שנא' יתן לו אשה ולא שתי נשים ואינו נותן שפחה אחת לשני עבדים שנ' יתן לו ולא לזולתו והנה אינו נרצע העבד עד שיאמר כשהו' עבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני שנ' ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני ואינו נרצע מפני פעם אחת שיאמ זה המאמר שנ' ואם אמור יאמר ר"ל שיהיה רגיל לומר זה המאמר והרגילות הוא בהשנות והמעט שיהיה בהשנות הוא שנים כי הוא הרבוי הראשון ולזה אינו נרצע עד שיאמר זה המאמר וישנה אותו כשהוא עבד ולפי שפחות משוה פרוטה אינו דבר לפי השרשי' התוריים הנה יחוייב שישאר מזמן עבדותו כשיאמר זה שוה פרוטה או יותר וראוי שתדע שכהן אע"פ שלוקח שפחה כנענית אינו נרצע כי ביובל ישוב איש למשפחתו כמו שהתבאר בפרש' בהר סיני ולזה יחוייב שיוכל לשוב בחזק' שהיה בה ואם היה נרצע הנה ישוב בעל מום ויהיה פוסל לעבודה כמו שיתבאר במה שיבא ולא ישוב לחזקה שהיה בה ולפי שאמ' אהבתי את אדני את אשי ואת בני אפשר שיובן שישוב לאשתו הכנענית וילדיה הנה נלמד מזה שאם לא נשא שפחה כנענית והיו לו בנים ממנה אינו נרצע וזה יתבאר באופן אחר והוא כי אחר שאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו ביאר שכבר אפשר שלא יצא אז והוא אם יאמר אהבתי את אדוני את אשתי וגו' ולזה לא יהיה נרצע כי אם מי שנשא שפחה כנענית והנה יחוייב שיהיה הדלת אשר ירצע בו עומד כדרכו אצל המזוזה לא שתהיה הדלת עקורה שנא' והגישו אל הדלת או אל המזוזה. וזה מורה שהדלת היא סמוכה למזוזה כמשפטה. ולפי שהאלהים הוא לשון רבים הנה הם שנים, ולפי שאם היו שנים לא יהיה בכאן מכריע אם יחלקו בדבר הנה יחויב שיהיו שלשה. והנה הרציעה היא בכלי של מתכת שנא' במרצע של מתכת ואדוניו בעצמו הוא רוצע שנאמר ורצע אדוניו והיא באזנו הימנית כמו שהתבאר בשרשים הכוללים והנה אינו עובד בו כי אם האדון לבד לא לבנו אם מת האדון שנאמר ועבדו וסבת זה כי אהבת האדון הניעתהו להשאר שם ובסוד הדבר יסור הדבר המסובב ממנה והנה אין עבד עברי נוהג כי אם בשעה שהיובל נוהג בו יציאתו תלויה ביובל ומזה יתבאר גם כן שכן הענין באמה העבריה שנאמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה בשעה שזה נוהג זה נוהג. והנה האיש הוא שמוכר בתו ואין האשה מוכרת בתה ואחיה גם כן אינם מוכרין אותה אלא כשהיא קטנה שנאמר וכי ימכור איש את בתו איש ולא אשה בתו ולא אחותו ואינו מוכר אותו אלא כשהיא קטנה שנ' בתו ואינו מוכר אותה אלא כשהיא ברשותו ואולם אם השיאה ונתארמלה או נתגרשה והרי היא קטנה אינו רשאי למכרה שהרי יצאה מרשותו ולה אמרה התורה ונדר אלמנה וגרושה וגומר יקום עליה כמו שיתבאר בפרשת ראשי המטות ואינו מוכר אותה אלא למי שיש לו לקוחי' בה או לבנו כדי שתהא ראויה ליעוד שנאמ' אשר לא יעדה ואם לבנו יעדנה ולזה אינו מוכר אותה לבנו ואין האדון מיעד אותה לו או לבנו אלא מדעתה שנאמר אשר לא יעדה והנה היא יוצאה קודם שש בגרעון כסף לפי השנים שנאמ' והפדה ומזה יתבאר שאין האמה העברייה נקנית בפרוטה כי לא יתכן לה גרעון כסף והתורה אמרה והפדה. ומזה המקום נלמד שהבעל חייב אל אשתו בשאר כסות ועונה. וראוי שתדע שאין האמה העבריה נרצעת כי לא יתכן הנשאה לעבד ולא יהיו גם כן בניה עבדים ולא אמרה התורה משפט הרציעה כי אם בעבד ולא ינהג זה הדין כי לא נזכר זה הדין כי אם בעבד שמכרוהו ב"ד כי בו נזכר ואולם במוכר עצמו לא ינהג זה הדין כי לא נזכר זה הדין בו בפרשת בהר סיני וראוי היה להיות כן שאם היה המוכר עצמו מותר בשפחה כנענית הנה לפעמים ימכר האדם עצמו לאיש אחד מפני תאותו לשכב עם שפחתו ואולם התועלות המגיעות מזאת הפרשה:

התועלת הראשון הוא במצות והוא לבאר דין עבד עברי ביציאת רשות האדון לחפשי. ואולם התועלת בזאת המצוה ובמה שדמה לה הוא מבואר והוא לסבב שלא ישאר איש או אשה מישראל בשפלות ודלות מתמיד אבל יתנחמו משפלותם וענים בזכרם כי עוד מעט יצאו חפשים מעבודתם וישובו להם קרקעותיהן אשר מכרום וזה כי בבא השנה השביעית יצאו לחפשי או ביובל לכל הפחות וביובל ישובו להם קרקעותיהם והנה בזאת קצת נחמה לדלים האמללים והכריחה התורה העבדים הנמכרים בגנבתם לישא שפחה כנענית אם ירצה אדוניו להדחיקו יות' מהגנב' כי יקשה להם להיות זרעו לא לו ולזאת הסבה לא יוכרח לישא שפחה כנענית אם לא היה לו אשר ובני' כי מי שאין לו אשה לא יקשה לו נשיאת השפחה ומי שיאן לו בנים לא יקשה לו הולדת הבני' לא לו כי לא שער עניין זה הקניין שישער אותו מי שיש לו בנים ורצתה התורה לבזותו כאשר תביאהו תאותו אל השפחה הכנענית אל שיבחר להיו' עבד יותר משיהיה בן חורין להרחיק ממנו זאת הבחירה המגונה כי יקשה לו לפרסם חסרונו לפני השופטים ולהרצע אנו במקום רואים בזה האופן המגונה. ואולם שרשי זאת המצוה הם ששה עשר:

השרש הראשון הוא שאינו נמכר בגנבתו ליותר משש שנים עם שהיה רב כמות הגנבה ובזה הקל מה לגנב כמו שיתבאר אצל דין הנמכר בגנבתו וזה עם שהוא מבואר כבר נזכר זה בראשון מקדושין:

השרש השני הוא להודיע שאין העבד עובד אלא העבודה שהוא יודע בה לא שיכריחהו האדון ללמוד מלאכה כדי שיעבדהו בה שנאמר שש שנים יעבוד וזה יכלול העבודה אשר מדרכו שיעבוד בה וכשנמכר גם כן היה ערכו לפי המלאכה שהוא יודע בה וכבר אמר גם כן לא תעבוד בו עבודת עבד וכבר נתבאר זה השרש במכילתא ובספרי':

השרש השלישי הוא שהעבד יצא לחירות כשעבד שש שנים באופן ממוצע בין השכיר והתושב כי עבודתו הוא כן וזה כי גופו קנוי לו באופן זה עד שכבר יוכל האדון להכריחו להוליד ממנו לו עבדים ובזה הצד הוא כתושב ומצד שיצא לחפשי בשביעית הוא כשכיר הלא תראה כי גם במוכר עצמו שאין רבו כופהו לישא שפחה כנענית אמרה התורה כשכיר כתושב יהיה עמך לפי שהוא יוצא ביובל והוא מבואר שהשכיר יחוייב לשלם אם חלה בזמן שכירותו והתושב לא יחוייב מה ולזה הוא מבואר שאם חלה העבד שלשה שנים ועבד שלש שנים יוצא לחפשי בשביעית כי הוא נקרא עובד באופן מה כיון שהוא מוכן עבוד אם יוכל כמו שנקרא הישן עובד כאמרו מתוקה שנת העובד אבל אם חלה ארבעה שנים ולא עבד כי אם שתי שנים לא יפטר בשעבוד השנה השלישית שהרי השנה הבאה אחריה אינה שביעית לא למכירה ולא לעבודה אם ישלים שני העבודה ויצא בשביעית ולזה יתבאר שאם ברח בקצת ימי הששה שני' יחוייב להשלים ימי הבריחה כי לא יכנס בגדר העובד כבר נתבאר זה השרש בראשו' מקדושין:

השרש הרביעי הוא שהעבד העברי יגרע בפדיונו ויוצא וכבר נלמד זה הדין מאמה העבריה זה הדין ג"כ מבואר כי לא נמכר אלא מפני שאין לו שנ' ואם אין לו ונמכר בגנבתו ועוד שנ' ובשביעי' יצא לחפשי חנם למדנו מזה שקודם השביעית לא יצא לחפשי חנם ומזה למדנו שצריך לתן כסף לאדוניו אם יצא קדם השביעי' וכבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

השרש החמישי הוא שאם מחל הרב על העבודה אין העבד יוצא לחרות אם לא כתב לו גט שחרור שנ' ובשביעית יצא לחפשי חנם לא קודם זה והנה יצא לחפשי בגט שחרור מק"ו מעבד כנעני שיוצא בגט שחרור שנ' או חפשה לא נתן לה למדנו ששפחה כנענית יוצאת לחפשי בגט שחרור וכן קונה האשה עצמה בגט שנאמר וכתב לה ספר בריתות כבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

השרש הששי שאם מת האדון ולא הניח בן הנה העבד יוצא לחפשי ואינו עובד שאר יורשי האדון וזה כי מה שנהוג מהירושה הוא לבן ולא לשאר הקרובים ולזה הוא מבואר כי כשנמכר נמכר לזה התכלית ועו' שהבן לבדו מצאנו שהו' קם תחת אביו בזה הענין לא שאר קרוביו ולזה אמ' באמה העברייה ואם לבנו יעדנה לא לאחר מאחיו לא לשאר קרוביו ולזה גם כן יתבאר שאין האדון שליט למכור אבדו או לתתו לאחר וכבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

השרש השביעי הוא שהאדון חייב במזונות אשת העבד וכמו שנ' ויצאה אשתו עמו והוא הדין בניו כמו שביארנו כי גם במוכר עצמו חייבה התורה האדון במזונות בני העבד ומעש' ירידן הוא לעצמם לא לאדון כי לא נקנו לו אשתו ובניו לעבדים ומזה יתבאר שאם אין לעבד אשר כשנמכר ולקחה אחר כן הנה לא יתחייב האדון במזונותיו ומזונות הבנים שיהיו לו ממנה אם לקחה כשנכנס ברשותו וכבר נתבאר זה עוד ממה שאמר אם בגפו יבא בגפו יצא ר"ל אם נכנס בלא אשה יצא בלא אשה אך אם בעל אשה הוא תצא אשתו עמו וכבר נתבאר זה השרש בספרא ובראשון מקדושין:

השרש השמיני הוא שאם לא היתה ראויה לו כגון שהיתה אדורה לו מן התורה או מדברי סופרים אין האדון חייב במזונותיה שנאמר ויצאה אשתו עמו מי שראויה להיות עמו כבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

השרש התשיעי הוא שכבר נלמד מזה המקום שהאב חייב במזונות בניו הקטנים עד שש שנים כמו שביארנו וכבר נזכר זה השרש בחמישי מכתובות:

השרש העשירי הוא שהעבד שיש לו שאשה ובני ישלוט לו רבו לתת לו שפחה כנענית כמו שביארנו בביאור דברי זאת הפרשה וכבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין וראוי שתדע שאין האדון יכול להפריש העבד מאשתו הישראלית כי העבד כבר נתחייב בעונתה כמו שנתחייב במזונותיה ואין שעבודה נפקע מפני זאת המכירה והוא מבואר שאינו מותר כי אם בשפחה אחת שנ' אם אדוניו יתן לו אשה לא נשים ואינו נותנה לשני עבדים שהרי לא תהיה לו אבל תהיה לו ולזולתו והתור' אמר' יתן לו אשה ואמרה וילדה לו בנים או בנות:

השרש הי"א הוא הטומטום והאנדרוגינוס אינו נמכר לעבד עברי שהרי אינו ראוי לתת לו אשה ואין מינו ראוי להוליד בנים או בנו' כבר נתבאר זה השרש בא' מקדושין:

השרש הי"ב הוא שהעבד שנשא שפחה כנענית והגיע שם ששנים כשנשאר מהם זמן יתכן שישאר מי שהוא עבד ר"ל שיש בעבודה הנשארה שוה פרוטה אמר ושנה אהבתי את אדוני אשי ואת בני לא אצא חפשי הרי הוא נרצע ועובד את רבו עד שנת היובל אך אם מת רבו אינו עובד יורשיו שנאמר ועבדו הוא ולא הבן ועוד שהרי בסבת אהבתו אותו אדוניו נרצע וכבר תסור זאת הסבה במות אדוניו וכבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

השרש הי"ג הוא שאם היה העבד כהן אינו נרצע שנ' ושב אל משפחתו לחזקת ולשררה שהיה בו וכהן הנרצע לא יוכל לשוב לחזקה שהיה בה שהרי נעשה בעל מום ברציעה ופסול לעבודה כבר נתבאר זה בראשון מקדושין ומה יתבאר שאין הגוי נקנה כעבד עברי כי לא ישוב אל משפחתו ביובל לפי שאין לו משפחה כבר נתבאר זה בה' ממציעא:

השרש הי"ד הוא שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כי יש ליציאת העבד עברי רושם מה ביובל וזה מבואר במוכר עצמו שהו' עובד עד שנת היובל והעבד שמכרוהו ב"ד אפשר ג"כ בו שיהיה ליציאתו רושם מה ביובל כבר נתבאר זה השרש בשלישי מקדושין:

השרש הט"ו הוא כי האדון רוצע ולא בנו ולא שלוחו ואינו רוצה שני עבדים כאחד שנ' אדוניו ולא אחר את אזנו ולא אזנו עם אזן זולתו כבר נתב' זה השרש בירו' ובב' מקדושין:

השרש הי"ו הוא שמתנאי הרציעה הוא שיגישהו אדוניו לפני הדיינים כדי שישמעו הדברים ואחר זה ירצעהו במרצע של מתכת בדלת אם היה הדלת עומד ורוצע אזנו עד שיגיע אל הדלת שנ' ונתת באזנו ובדלת כבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

התועלת השני הוא במצו'. והוא לבאר דין אמה העברייה ביציאת מרשות האדון לחפשי. והנה התועלת בזאת המצוה הוא בעינו התועלת אשר במצות שלוח עבד עברי והנה כוונה התורה שיהיה כח האדון ליעדה לו או לבנו אף על פי שלא ירצה זה אביה להרחיק מכירת הבת בזה האופן כי האנשים אשר יסכים האדם לתת להם בתו לאשה אינם רבים מאד וזה יהיה סבה שלא יסכים למוכרה אלא לכמו אלו האנשים ר"ל האנשים אשר ייסכים לתת להם בתו לאשה ולזאת הסבה לא השליט' התורה האדם למכר' לאיש אחר שיעדנה כי לא נתרצה אביה בזה במכירתו בתו עם שבזה ג"כ מהיושר כי כבר יתרצה האדון לשרת איש מה עם שבענין היעוד תועלת אחר והוא כי האדם לרוב תשוקתו למשגל אולי ישתדל לפתות זאת האמה ויקרה בזה מההפסד והגנות מה שלא יעלם ולה רצתה התורה שיעדה הוא או בנו או ישתדל שתפדה ותצא מרשותו כי איננו ישר שתעמוד ברשותו מזולת זה האופן והנה השליטה התורה לאדם למכור בתו בהיותה קטנה לא למכור בנו לפי שהאשה נבראת לעבודת האדם כמו שנתבאר בפרשת בראשית ולה ישלוט האב למכור בתו ולא למכור בנו כי היא נבראת לשרת ולפי שראויה להיותה לאיש בהיותה נערה הנה תסור ממשלת האב ממנה בהיותה נערה:

התועלת הג' הוא במצות. והוא מה שצותה התורה שלא יגרע האדם מאשתו שאר כסות ועונה והנה התועלת בזאת המצוה הוא מבואר וזה שאם לא היה הבעל מלביש אשתו וזן אותה היתה האשה טרודה תמיד באסיפת הקניינים להיות לה לחם לאכול ובגד ללבוש ולא יגיע לבעלה ממנה השרות אשר יצטרך ותפסד הבונה אשר בעבודה היתה בריאת האשה לפי מה שהתבאר בפרשת בראשית ואם היה שולט הבעל במניעת עונתה הנה יהיה זה מביא אותה לזנות כאשר ירבה כח המותר הזרעי ויגיע בזה מההפסד בקבוץ המדיני מה שלא יעלם ואולם שרשי המצוה הזאת הם חמש עשרה:

השרש הא' הוא שאין האדם מוכר את בתו אלא כשהיא קטנה שנ' וכי ימכור איש את בתו לאמה והיא לא תתואר בזה התואר אלא כשהיא קטנה כנאמר על קטן וקטנה או בן יגח או בת יגח כבר נתבאר זה השרש בשלישי מכתובות:

השרש הב' הוא שאיש מוכר את בתו ואינו מוכר את בנו ולא האשה מוכרת את בתה כי אינה ראויה בזה הדין כמו האב שנאמר וכי ימכור איש את בתו ולא אמר בתה ולא בנו וכבר נתבאר זה השרש במכילתא:

השרש הג' הוא שאין האדם מוכר בתו אלא א"כ מטה ידו ואין לו דבר שיתפרנס ממנו וזה נלמד ממה שסומך דין אמה העבריה למכירת העבד העברי. שאינו נמכר בגנבתו אלא א"כ אין לו דבר לשלם הגנבה שנאמר ואם אין לו ונמכר בגנבתו כבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין.,

השרש הד' הוא שאין טומטום ואנדרוגינוס נמכר כמו אמה העבריה כי אינו ראוי להיות לאשה לאדון או לבנו כבר נתבאר זה בראשון מקדושין.

השרש החמישי הוא שאמה העבריה יוצאת בשש שנים מיום המכרה כו הענין בעבד עברי שנאמ' בפרשת ראה אכי כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים מקיש עברי לעבריה בענין זה וראוי היה להיות בן וזה כי באמה הקל יותר ממה שהקל בעבד עברי עד שכבר דקדקה התורה שתהיה שם במדרגת אישות ולא במדרגת שפחות ולזה הוא מבואר שאין ראוי שיכביד בה שתהיה עובדת יותר משש שנים וזה גם כן יתבאר מפני הקשת דינה לדין עבד עברי עם שהיא יותר ראויה בזה הדין מן העבד כי היותה עובדת שם שש שנים בזולת יעוד או גרעון כסף הוא מגונה אצל התורה כ"ש שיהיה מגונה היותר עובדת יותר משש שנים וזה גם כן אפשר שנלמוד ממה שנאמר ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף. ר"ל בלא גרעון פדיונה וזה אמנם יהיה בעת שראוי שתצא חנם בזולת כסף והוא בהשלמת ו' שנים. ועדיין היא קטנה כמו העניין בעבד עברי שנאמ' בו לחפשי יצא חנם ואולם אמרנו ועדין היא קטנה כי הוא ראוי שיהיה אמרו יעדה והפדה ויצאה חנם בנושא אחד בעינו והוא הקטנה שנ' ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם כמו שנתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

השרש הששי הוא הוא שהאמר העבריה ועבד עברי יוצאים ביובל אם נפגע בהם קודם שש שנים כי הכל שוים ביציאה ביובל כמו שנתבאר בפרש' בהר סיני וכבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

השרש השביעי הוא שאין האדון שליט למכור אותה או ליתנה לזולתו שנ' לעם נכרי לא ימשול למכרה והוא הדין לנתינ' כי הטעם אחד וכבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין. ומזה השרש נתבאר שאם מת האדון תצא האמה לחפשי ואינה עובדת אפילו לבן וכ"ש שאר הקרובים וראוי היה להיות כן כי הקבוץ ההוא יהיה קבוץ נכרי כשמת האב כי אולי נתרצה אב האמה למכור בתו לזה האיש מפני ידיעתו בטוב תכונותיו ומוסרו ליסר בני ביתו ולשמרם מכל דבר רע כבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

השרש השמיני הוא שהבת שהביאה סימני נערות או שבגרה יוצאה לחרות לפי שאינה קטנה וכמו שאינה נמכרת אלא כשהיא קטנה כן לא ישלוט האב למכרה ליותר מימי הקטנות כי צריך שיהיה כסף קנינה ראוי לגרעון שנאמר והפדה וזה דבר בלתי אפשר וכבר נתבאר זה השרש בא' מקדושין:

השרש העשירי הוא שאין המיעד צריך לתת לו קדושין לאמה אלא יעוד לבד כי הקנין הראשון מתישר לקדושין אם היה שם יעוד כי זה הוא קנין הגוף היותר שלם להיות בה ולזה לא יחסר אלא שיאמר לה בפני עדים כשיעדה שתהיה מאורסה לו בכסף שקבל אביה כשמכרה. ואולם אמרנו בפני עדים כי בזולת זה לא ישלם קשר האישות אשר יענשו עליו מיתה שנ' על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר כבר נתבאר זה בא' מקדושין:

השרש הי"א הוא שאמה העבריה יוצאה בגרעון כסף שנאמר והפדה והוא מבואר שמצות יעוד קודמת למצות פדיה שנ' אשר לו יעדה והפדה וראוי היה להיות כן כי אולי תחשד זאת הבת מפני שלא רצה האדון ליעדה או מפני השתדלותם לפדות' כי זה יביא אולי לחשוב שנתעללו בה בבית האדון כבר נתבאר זה השרש בא' מקדושין ובא' מכתובות:

השרש הי"ב הוא שאין אמה העבריה נמכרת אלא למי שאין לו בה קדושין כי ראוי שיהיה כסף הקניה ראוי לזה כבר נתבאר זה בא' מקדושין:

השרש הי"ג הוא שיש לאב למכור בתו לשפחות אר שפחות וזה יתבאר ממה שאמ' אם רעה בעיני אדוניה אשר לו יעדה והפדה וגו' מגיד שאם רעה בעיני אדוניה אין האדון רשאי למכרה ומזה יתבאר שהאב מושל למכרה לעם נכרי כי הו' יותר ראוי שיהיה שליט בה אך אינה מוכרה לשפחות אחר אישות לפי שכיון שקנתה הבעל נקנה גופה לה עולמית וסר קנין גופה מהאב לגמרי אמנם מצד בתו לשפחות לא סר קנין גופה ממנו אם לא היה שם יעוד כבר נתבאר זה השרש בא' מקדושין:

השרש הי"ד הוא שאין אמה העבריה ולא עבד עברי יוצאים בשן ועין כעבד כנעני כי אין גופו קנוי. וכבר נתבאר זה השרש בא' מקדושין:

השרש הט"ו שאין הבעל רשאי לגרוע מאשתו שארה כסותה ועונתה הראויה לה ממנו וזה שאלו הענינים יתחלף שעורם לחלוף יכלת הבעל אך עכ"פ צריך שיתן לה ההכרחי לאכול וללבוש ואע"פ שהוא עני אך אם היה עשיר יתן לה לפי עשרו וכן העני' בעונ' כי היא תתחלף בהכרח כחלוף עניני האיש אשר נשאת לו והמשל כי הגמל מפני שהוא הולך בדרכי' רחוקים לא יתכן שיתן לאשתו עונתה בכל יום וכ"ש שיהיה רחוק יותר באיש הספן ולזה יהיה הרצון בעונתה הראויה לה ממנו ולזה יחויב שיהיה הרצון באמרו שארה כסותה השאר והכסות הראויה לה ממנו כבר נתבאר זה השרש בחמשי מכתובות:

פסוק יב

מכה איש ומת וגו' עד וכי יפתח איש בור.

באור דברי הפרשה

מכה איש ומת מפני ההכאה ההיא מות יומת ואם לא הזיד להרגו אבל הרג אותו בשגגה כאלו תאמ' שיבא ביער לחטוב עצים ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הנה אשים לך מקו' אשר ינוס שמה והם ערי המקלט אשר זכרה התורה במה שאחר זה. וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה הנה לא ינצל באחת מערי המקלט אבל תקחנו למות אפי' מעם מזבחי שהוא היותר ראוי שיהיה קולט וזה כי ערי הלוי' קולטים. כמו שיתבאר ואם מחנה לויה קולט כ"ש מחנה שכינה והנה למדנו מזה המקום שאין לוקחים למות מעם מזבחי אלא מי שנתחייב מיתת ב"ד לפי המשפט האמתי ולפי שאמר מעם מזבחי ולא אמ' מעל מזבחי למדנו שאינו קולט אלא מה שהוא עמו והוא כהן העובד עבודה שם ולפי שאמר להרגו בערמה למדנו שראוי שיהיה הורג בן דעת שיוכל להערים יצאו חרש שוטה וקטן שאינם מערימים ויצא מי שאינו מערים להרוג כמו הרופא והמיסר. וראוי שתדע שאיזה שיהיה המומת מישראל יתחייב ההורגו מיתה היה איש או אשה או קטן שנאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם וראוי שתדע שאיזה שיהיה ההורג שיהיה בן דעת יתחייב מיתה ולא אמר הכתוב איש אלא שדבר בהווה ולזה תתחייב האשה החורגת הטומטום והאנדרוגינוס וזה מבואר בנפשו מענין זאת האזהרה כי התורה צותה לסלק ההיזקי' מבין בני אדם כדי שישלם הקבוץ המדיני ולזה גם כן תמצ' שהתורה בארה בקצת המקומות שהאשה תענש בהזיקה לזולתה אמר וקצותה את כפה וכן ראוי שיתברר לך שדין האשה ודין האיש אחד בשאר העונשין הנוהגים זה המנהג ואולם שאר משפטי ענין הרציחה יתבארו ממקומות אחרי' מהתורה ומכה אביו ומכה אמו הוא חייב מיתה ולפי שלא נתבאר בתורה תאר זאת המיתה נברור לו הקלה שבמיתו' והו' חנק כי אין ראוי שנטול מהעונשין כי אם מהראוי לא יותר ולפי שההכאה מצאנוה נופלת על ההכאה שיש בה מיתה כאמרו ויך את המצרי לכל מכה נפש ועל הכאה שאין בה מיתה נאמר ארבעים יכנו והיא הכאה שאין בה חבורה וכי יכה איש את עין עבדו והיא הכאה שיש בה חבורה והיה בלתי אפשר שתהיה זאת האזהרה בהכאה שיש בה מיתה כי לא יצטרך להזהיר על זה הוא בהכאה שאין בה מיתה ולפי שההכאה שאין בה מיתה תהיה אם הכאה שיש בה חבורה הנה אין ראוי שנטיל זה העונש הנפלא כי אם בהכאה שיש בה חבורה כי זה אולי היתה הכונה בזאת ההכאה ועוד שאנחנו נלמד זה הדבר מענינו רצוני שזה ההכאה היא ממין הכאת ההריגה שהזהיר עליה קודם זה אין הבדל ביניהם אלא שאין זאת ההכאה מיתה ולפי שהכאת ההריגה שיש בה חבורה לפי הנהוג מזה הפועל הנה תהיה בזאת ההכאה חבורה. וראוי שתדע שלא יקרא מכה מה שיעשה ע"ד הרפואה וכן אם הכה אותם אחר מיתה כי המכה היא פעל מכוון להזיק יצטער בו המוכה וגונב איש ומכרו ונמצא זה הנגנב ברשות הגונב הנה ימות הגנב והנה נתבאר בפרשת כי תצא שאחד האיש ואחד האשה או קטן או זולתם ממי שהוא נכלל בתורת ישראל ינהג בו זה הדין אם גנבוהו שנאמר כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל כל נפש במשמע. וראוי שתדע שלא יקרא גונב אם גנב נפש מהנפשות שהם ברשותו כמו בנו ותלמידו ואחיו הקטן ומה שידמה לזה ויתבאר זה עוד ממה שאמרה התורה ונמצא בידו ר"ל שיהיה נמצא בידו אחר הגנבה פרט לאלו שם מצויין בידו ואינו חייב עד שיכניסנו ברשותו שנאמר ונמצא בידו ואינו חייב עד שימכר הנגנב בעצמו פרט למוכר האשה לולדותיה או מה שידמה לזה שנאמר ומכרו שימכר אותו בעצמו והנה זאת המיתה היא בחנק כי לא נתבאר תארה בתורה ואולם שאר דיני גונב נפש יתבארו בפרשת כי תצא ומקלל אביו ואמו מות יומת בסקילה שנאמר אביו ואמו קלל דמיו בו וכבר יתבאר שזה מורה על הסקילה ממה שאמרה תורה באבן ירגמו אות' דמיהם בם והנה זאת הקללה היא בשם מהשמות המיוחדים לשם יתעלה לא בכינוי וזה נתבאר מענין הקללות הכתובות בפרשת סוטה שהם בשם המפורש. וראוי שתדע שכבר יתחייב על הקללה אע"פ שקללם של בפניהם ולא נצטערו בקללה ההיא כי הקללה תאמר על זה האופן כמו שאמרה התורה לא תקלל חרש ולזאת הסבה יתחייב בקללה אפי' לאחר מיתת אביו ואמו וזה מבואר מאד וראוי שתדע שלא יתחייב על הכאת אביו ואמו ועל קללתם אם לא היו ישראלים וזה כבר נלמד מענינו כי כל אלו הדינים הם בישראל לבד כמו שיתבאר ברוצח שנ' וכי יזיד איש על רעהו וגונב נפשות נתבאר זה גם כן כמו שקדם ואולם מדברי סופרים הנה הגר אסור להכות אביו ואמו ולקללם. וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף באופן שלא ימות במכה ההיא ונפל המוכה למשכב אם יקום המוכה והתהלך בחוץ על משענת טבעיו ר"ל שישוב לבריאותו ונקה המכה מהמיתה אבל יתן לו מהממון בשיעור מה שנתבטל מהמלאכה בסבת המכה ההיא ויפרע שכר הרופא לרפאתו ממה שיקרה מהחולי בסבת המכה ההיא והנה למדנו ממה שיאמר באבן או באגרוף שאינו חייב בניזקין אם לא היה במה שהכהו בו כדי להזיק כמו הענין באבן או באגרוף וזה הענין ג"כ אפשר שנלמדהו על צד ההיקש ממה שזכרה התורה במיתה או באבן יד אשר ימות בה הכהן ר"ל שהיה בו כדי להמית וראוי שתדע שהוא מן היושר שיהיו אומדים אותו אחר שהכה אם יש במכה ההיא כדי להמית ואם אין בה כדי להמית יפטר המכה מהמיתה וזה האדם שלא הוכה אפשר שיקרו לו מקרים ימות בהם ובהיות ענין כן הנה אם חייבנו המכה מיתה במות המוכה קודם שירפא מהמכה הנה ימות המכה בלא משפט כשמת המוכה בסבת מקרים אחרים לא בסבת המכה והתורה אמרה וכי יזיד איש על רעהו להרגו שיהיה הוא ההורג אות ולזה יחוייב שיהיו אומדין המכה אם שיתכן שימות בה המוכה ואם היא באופן שיאמרו אותו שכבר יוכל לקום ולהתהלך בחוץ על משענת טבעיו יהיה המכה פטור מהמיתה ואף על פי שימות המוכה והנה ענין השבת הוא שיתן לו מה שבטלו ממלאכתו אשר הוא יכול לעשותה ואינו דומה שבת מי שהוא נוקב מרגליות לשבת מי שהוא עושה מעשה מחט ולזה אמר שבתו והנה אם היתה מלאכת המוכה מהאיש המכה אותו כמו שהיה עבד עברי הנה יפטר המכה מהשבת וענין הרפוי שיתן שכר הרופא לרפא אותו עד שיבריא מהמכה ההיא ומהמקרים הבאין בסבתה כאלו תאמר שהעלתה המכה צמחין או שנתסרה אחר שהיתה ולא יתחייב המכה לרפאת מה שיהיה למוכה מהחלי בסבת רוע הנהגתו כי הוא לא נתחייב כי אם על רפואת מה בא לו מההיזק בסבתו וכן הענין בזבת וזה מבואר בנפשו מלשון התורה ומענין זאת המצוה כי זה אמנם היה מהתורה על צד היושר שישלם לו מה שהיזקו לא שישלם לו מה שהגיע לו מהנזק לא בסבתו. וכי יכה איש את עבדו הכנעני או את אמתו הכנענית בשבט ומת תחת ידו רוצה לומ' שימות תכף קודם שיעברו עשרים וארבעה שעות הנה יהרג אדוניו בחרב אך אם יחיה יום שלם שהוא משקיעת השמש עד שובו לשקוע שנית או יחיה משני ימים כשיעור היום השלם הנה לא ימות אדוניו כי כספו הוא. וראוי שתדע כי האדם יהרג על הריגתו העבד והאמה הכנענית כי הם בעלי תורה זולת מצות מעטות יהיו פטורים עליה כמו הענין באשה ישראלית ולזה היה העבד נכלל במה שאמר וכי יזיד איש על רעהו כי העבד הוא רע לנו בענין התורה ואמנם הקלה התורה במפשט מפני היותו כספו כמו שאמר לא יוקם כי כספו הוא ומפני זה יהיה לו רשות ליסרו אך לא ימשול להכותו מכה אכזרית שימות בו. וראוי שתדע שאם לא היה זה העבד כלו שלו או זאת האמה לא ינהג בו דין יום או יומים אך יהיה האדון נהרג עליו אם מת בסבת המכה אפילו אחר זמן מרובה כמו הענין בהריגת שאר האנשים ולמדנו זה ממה שאמר את עבדו ואת אמתו כי כספו הוא ואם לא היה עבדו בעת שהכהו וקנה אותו קודם שימו' או הפך רצו' שכבר היה עבדו בעת שהכהו ואינו עבדו בעת שמת לא ינהג בו דין יום או יומים שנאמר וכי יכה איש עבדו שיהיה עבדו בעת שהכהו ומת תחת ידו שיהיה ברשותו בעת שמת. וכבר נלמד זה ג"כ ממה שאמר לא יוקם כי כספו הוא שכבר יתבאר מזה שהו' כספו בעת מותו וזה מבואר בנפשו וכבר כתב הר"ם ז"ל כי לזה אמר' תור' בשבט מפני שיש לו רשו' ליסרו אבל אם הנהו בחרב אינו בדין יום או יומים כי אין לו רשות להכותו בזה האופן ודברים של טעם הם. וכי ינצו אנשים והכו אשה הרה ולא יהיה אסון באשה. הנה יענש המכה כאשר ישית עליו בעל האשה לתת בדמי הולדות ויתן דמי הולדות על פי הדיינין ר"ל שאם היה בעל האשה מקשה לשאול הנה הדיינין ישפטו ביניהם על צד השומא והאומד. והמשל שאם יפטרהו בעל האשה במנה אף על פי שלפי השומא יהיה ערך מזה יותר ממנה יפטר המזיק במנה כי דמי ולדות לבעל ולזה יש לו למחול וראוי היה שיהיה ערך הולדות לבעל לפי שהבני' הם שלו ולו הם מתיחסים וזאת השומא הוא שיראו במה תמכר אשה הרה כזו וכמה תמכר בהיותה בלתי הרה ומה שתמכר יותר בהיותה הרה הוא לבעל ואם אסון יהיה באשה הנה יהרג הורגה ולא יענש בממון וזה אמנם יהיה כשנתכון לאשה אבל אם נתכון לחברו והרג את האשה פטור המו שביארנו במה שקדם ואז לא יפטר מדמי ולדות כי התורה לא פטרה אותו מדמי ולדות אם הרג את האשה אלא מפני שיתנו נפש תחת נפש ואין ראוי שיהיה מת ומשלם וכן מצאנו במכה רעהו באבן או באגרוף שלא נתחייב ממון אלא כשלא ימות המכה. עין תחת עין. ר"ל אם לא יהיה אסון שם שאם היה שם אסון יהיה העונש נפש תחת נפש אמנם כשלא היה שם אסון יענש בממון. וזה כי בולדות אף על פי שהיה סופם להיות נפש מפני שאינם עתה שלימי הבריאה לא יענש כי אם בממון ואותו הממון יהיה לבעל כמו שקדם ואם היה הנזק באופן אחר כאלו תאמר שחסרו עינה או שינה או אבר מאיבריה יהיו אומדין עין תחת עין בממון כאלו תאמר כשיראו כמה יהיה ערך הנזק בעין וכמה יהיה ערכו אחר שחסר עינו ואותו הפחת ישלם המזיק וכבר יתבאר לך שזה העונש הוא ממון ממה שאומר וזה שכבר מצאנו בנזקין שיש בהם עונש ממון כמו שקדם באמרו רק שבתו יתן ורפא ירפא. וכן הענין בולדות שהם כאבר מאיברי האש' ולזה ראוי שיהיה הענין כן באלו הנזקין ואין לאומ' שיאמר שכבר יעשו לו מכה במכה ההיא ויתן עם זה השבת והרפוי כי אין זה מיושר התורה שיענה יותר ממה שהזיק ולזה הוא מבואר שהוא יפטר בממון ועוד כי היזק הולדות הוא יותר עצום מהיזק האיברי' ואין ראוי שיהיה עונש על ההיזק היותר עצם יותר קל ואם היה אומרו עין תחת עין כפשוטו יהיה העונש עליו יותר מהעונש על הולדות כי עונש הגוף הוא יותר קשה לאין שעור מעונש הממון ועוד כי כמו שבהיזק המיתה אין הבדל כמין בין העונש שיגיע על המתת עבדו והעונש אשר יגיע על המתת זולתו כן ראוי שיהיה הענין בנזקין והנה מצאנו העונש על נזקי העבד ממון כי הוא ישולח לחפשי תחת עינו או תחת שנו ואם היה אמרו עין תחת עין כפשוטו היה ראוי שיהיה כן בעונש אשר יגיע לאדון בשחתו עין עבדו לא יהיה הבדל ביניהם במין אבל יהיה ההבדל ביניהם באופן אחר כאלו תאמר שאם יעמוד זמן מה אחר ההכאה קודם שתשחת עינו יפטר האדון ועוד כי התורה הזכירה כאילו החבלות החמור תחלה כמו שנבאר במה שיבא וכבר דתחילה לבאר שהעונש בניזקין הוא ממון במה שחחיב לתת שבת ורפוי במה שאמר כי כבר ינקה המכה מעונש אחר ואחר זה רצתה לבאר אופן הטלת זה העונש שלא תחשב שיפטר בשבת ורפוי אבל אם היתה החבלה בוולדות יתן גם כן דמי ההולדות ואם היתה החבלה באיברים אחרים יתן דמי האברים ההם ועוד כי התורה אמרה במאמר כולל כי כשלא יהיה אסון יענש בממון ולזה יהיה שב אמרו עין תחת עין אל מה שאמר ענוש יענש ר"ל שהוא יענש בממון עין תחת עין ועוד כי עונש הגוף ועונש הממון הם עונשים אין התיחסות ביניהם וראוי שיהיה העונש לפי המרי ובהיות הענין כן ראוי כי הדברים אשר יהיה עונשם בגוף אין להם יחס אל הדברים אשר ענשם ממון כי ההקש הוא אחד וכאשר היה זה כן הנה מן השקר שישתתף בדבר אחד בעינו עונש הגוף ועונש הממון ולפי שכבר התבאר שבכמו אלו ההיזקים יהיו שם עונש בממון שנ' רק שבתו יתן ורפא ירפא הנה הוא בלתי אפשר שיהיה שם עונש גוף ג"כ ולא יקשה בעיני' איך יתכן שיובן אמרו עין תחת עין ממו' כי כמו זה הלשון אמרה התורה במה שהוא ממון אמר בפרשת אמור אל הכהנים ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש ויותר זה ממה שאמר אחר זה השור יסקל וגם בעליו יומת שהוא בלי ספק ממון כמו שנבאר בהגיענו שם בג"ה. הנה קראה התורה מיתה תתו דמי נפשו באמרו אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו ועוד כי התורה אמרה ולא תקחו כופר לנפש רוצח וגו' למדנו מזה לפי מה שנתבאר בשרשים הכוללים שכמה שהוא למטה מזה יקחו כופר ולזה יתבאר שבכמו אלו החבלות יהיה העונש ממון ואחר שהתישב לנו זה נשלים ביאור הענין אמר שאם לא יהיה שם אסון הנה יענש במה שהכל בממון עין תחת עין ר"ל שישומו דמי עין הנזק וישלם לו וזאת השומא תהיה כשישומו כמה יהיו דמיו אם ימכר קודם שנשחת עינו וכמה יהיו דמיו אם ימכר אחר השחתו וכבר נתבאר במה שקדם שהוא יתן לו ג"כ השבת והרפוי. וכבר יתבאר לך גם כן שהוא ישלים דמי צערו אשר נצטער בזאת ההכאה מן הענין בעצמו וממה שנזכר מזה בתורה וזה שהוא ראוי שישלם לו זה הצער כי אתה תמצא האנשים שיעשו מלאכה שכל מה שיגיע במלאכה ההיא מהצער יותר יותן להם שכירות רב והנה נזכר זה גם כן בתורה באמרו כויה תחת כויה והנה אפשר בכויה שלא יגיע בו נזק זולת הצער כאלו תאמר שבואו בשפוד על צפורנו ואמר גם כן בקנס האונס תחת אשר עינה ר"ל שהוא ישלם זה בעבור שציער אותה וכבר יתבאר לך שהוא ישלם דמי הבשת כי אתה תמצא באנשים שיקחו שכירות בעשיית המלאכות שכל מה שיהיה הבשת בעשיית המלאכה ההיא יותר עצום ינתן להם שכירות יותר רב וכבר נלמד זה ג"כ ממה שאמר' התורה ושלחה את ידה והחזיקה במבושיו וקצותה את כפה וזה כי התורה לקחה הפרט אשר יהיו בו בושת להורות שכבר תקפיד' התורה בענין הבושת ולזה תמצא גם כן שיענה מוציא שם רע מפני הבושת כי הוא לא הזיק באופן אחר ועם כל זה ענשה אותו התורה מאה כסף ומזה המקו' יתבאר לך כי בושת הוא ממון לא קנס כמו שחשבו רבי' ולזה אמרו ז"ל משלם בושת ופגם על פי עצמו ואינו משלם קנס כבר בארו לך כי הבושת הוא ממון ועוד כי הם אמרו במאמר כולל כל מי שאינו משלם במה שהזיק אינו משלם על פי עצמו ולפי שהבשת הוא דבר שמשלם בו במה שהזיק כי הוא משוער לפי המביש והמתבייש הנה הוא יהיה משתלם על פי עצמו ומה שזה דרכו הוא ממון ולא יטעך מה שאמרו בראש החובל על ענין הבשת חסדא חסדא קנסו הוא מגבת בכבל. שירה שהבשת הוא קנס כי הבשת הנזכר שם הוא קצוב ולא ישוער לפי המביש והמתבייש ומה שזה דרכו הוא קנס ולזאת הסבה קראנו שלשים של עבד קנס ואף על פי שעיקרו ממון לפי שהתורה השוה בזה עבד לעבד וכבר יתבאר זה לך גם כן ממקומות רבים מהתלמוד שהבשת הוא ממון ואין הנה מקום זאת החקירה כי הוא יותר ראוי בחבורים התלמודיים. וראוי שתדע כי דמי הולדות הם לבעל כשהיה חי בשעת נגיפה כי התורה זכתה לו אמנם אם נגפוה אחר מיתה הבעל יהיו דמי ולדו' לאשה לא ליורשי הבעל וכן הענין במי שהיתה מעוברת ואין לה בעל שדמי הולדות הם שלה וזה מבואר בנפשו לפי לשון משפטי התורה עם מה שהתבאר מהשרשים הכוללי' ומזה יתבאר שאם היה בעלה גר ואין לו יורשין וחבל בה בחיי הגר ומת הנה יפטר מדמי ולדות כי נכסיו הם הפקר וכל הקודם בהם זכה ובכאן התבאר שהחובל בחברו חייב בחמשה דברים בנזק אם חבל בו באופן שלא ישוב לענינו הראשון כמו ששחת עינו או קטע ידו ובשבת וברפוי ובצער ובבשת וכבר תהיה החבלה באופן שיתחייב בקצת אלו הדברים זולת קצת כאלו תאמר שאם לא היה שם כי אם צער לא ישלם כי אם צער ואם לא היה שם כי בושת לא ישלם כ"א בשת והקש על זה ולמדנו ממה שאמרנוהו ולא יהיה אסון ענוש יענש שהדבר שיש בעינו מיתת ב"ד לא יתכן שיהי' בו עונש ממון כי עונש הגוף ועונש הממון הם עניני' מתחלפי' חלוף רב ולא יתכן שיהיו בנושא אחד ולזה מה שיהיה בו מיתה אם היה מזיד לא יפול בו עונש ממון אפי' אם היה שוגג כי ההבדל שיש בין שוגג למזיד אינו אלא לחייבו מית' או לפטרו. וכי יכה איש את עין עבדו הכנעני או עין אמתו הכנעני' באופן שישחית אותה שלא ישוב לענינה הנה יוכרח האדון לשלחו לחפשי תחת עינו וענין שלוחו לחפשי הוא שיכתוב לו גט שחרור יהיה ענינו שהוא בן חורין ויתננו לו ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל הנה יחוייב שיש לשחנו לחפשי תחת שנו וזה השן איננה שן של חלב שהיא חוזרת אבל השן שאיננה חזורת כמו העני' בעין כי הוא דבר בשן הדומה בענינה לעין ואחד שן ואחד עין ואחד שאר איברים הדומים להם שיהיו מומין שבגלוי ואינן חוזרין כמו שיתבאר מהשרשים הכוללים. וראוי שתדע שזה הדין ינהג בעבדו ואמתו אבל אם היה עבד או אמה של אחרים יתחייב בחבלו בו כי הוא ראוי בחיובו חבלו בחברו אולם כאש' הכל בעבדו ואמתו אם חסרו אבר דומה בענינו לשן ועין כמו ראש החוטם וראשי האזנים וראשי אצבעות הידים והרגלים וראש הגויה וראשי הדדים של אשה הנה ישלחנו לחפש ואם חבל בו באופן אחר פטור כי התורה לא חייבה אותו בחבלו בו אם לא בזה האופן וראוי שתדע שהשחתת העין יהיה בשני הצדדים אם כשישחית הראות אם כשישחית כלי העין והנה בכל אחד מאלו הפני' יצא העבד לחפשי אם ישחית עינו האדון שנאמר ושחתה והמשל שאם היה מרגיש קצת הרגש בחוש הראות ועוד אותו האדון באופן שאינו רואה כלל ולא יחזור לו ראותו אע"פ שנשאר לו עינו הנה כבר נשחת העין וישולח העבד לחפשי וכן אם לא היה רואה העבד ונקר האדון עינו כי קודם זה היה העין חלק מב"ח ואחר כך נשחת ושב באופן שאינו חלק מב"ח וכן ההיקש בשאר ראשי האיברים כי ההשחתה תהיה בהם בשני אלו הצדדים וראוי שתדע כי כבר יצא העבד לחירות בזה אף על פי שלא הכהו האדון אבל הפיל שנו או יסמא עינו בזולת הכאה שנאמר אם שן עבדו או שן אמתו יפיל איך שיהיה שיפילנו אע"פ שנתכון לרפואתו והוא שיתכוין לעינו או לשנו שנאמר ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו אבל אם הכהו בלא מתכוין אין העבד יוצא לחירות כאלו תאמר שזרק אבן לכותל ונגע בעבדו והפיל שנו וכן אם נתכוון להזיק ולא היתה ההכאה על העין או על האזן אבל אצלה על דבר אחר כאלו תאמר שיכה בפטיש על האבן אצל עינו או אצל אזנו ונתחדש לו ממנה העורון או חרשות אינו יוצא לחירות שנאמר וכי יכה איש את עין עבדו כשתהיה ההכאה בעין בדרך שיתחדש ממנה בעצמות העורון ולפי שחייבה התורה לשלחו חפשי אחר זה הנה נסתפק לחכמי התלמוד אם דינו כדין משוחרר כיון שהוא מחוסר שחרור ולזה אם חבל בו איש אחר תוך זה הזמן אין העבד ולא רבו יכולין להוציא ממנו לא העבד לפי שאינו משוחרר ולא רבו לפי שאין לו בו קנין ואם חבל בו רבו אחר זה קודם שישוחרר פטור ואם תפש העבד אין מוציאי' מידו לפי שהוא ספק וראוי שתדע שאם הפיל אחר שינו יהיה הנזק לעבד כי התורה זכתה לו בזה עד שישולח בו חפשי ולזה יהיה זה הנזק לעבד וילקח בו קרקע ורבו אוכל פירות ויהיה הקרקע של עבד כשיצא לחירות. וכי יגח שור את איש או את אשה בקרניו ומת סקול יסקל השור על יד ב"ד כמו הענין בשאר העונשים הנלוים לזה עם שבזה יגיע תועלת מזאת הסקילה שישמרו האנשים הב"ח אשר ברשותם באופן שלא יזיקו ולא יאכל את בשרו ולא יהנו ממנו כי האכילה הוא מין ממיני ההנאה ולא היה צריך לומר בכאן שלא יאכל את בשרו אם היתה כונתו למנוע אכלתה לבד כי מפני שהוא נסקל אין ספק שהוא אסור באכילה לפי מה שיתבאר במה שיבא ולפי שהוא ראוי שיהיה משפט בשרו בזה ומשפט שאר חלקיו משפט אחר לפי שלא הזיק בבשרו יותר ממה שהזיק בחלבו או בעורו או בקרניו והדומה לזה ממה שהוא חלק מהשור הנה יהיה השור כלו אסור בהנאה כמו שיתבאר מהשרשי' הכוללים ובעל השור יהיה נקי מלשלם ממון כלל וראוי שתדע שאחד שור ואחד שאר ב"ח שיש ברשותו של אדם ואולם דבר הכתוב בהווה וזה מבואר כי הכונ' בזה היא לשמר שלא ימית האנשים הב"ח שהוא ברשותו של אדם וכן הוא מבואר שאחד נגיחה או נשיכה או רביצה או בעיטה או נגיפה כיון שכוונתו להזיק כמו הענין בנגיחה וזה מבואר בנפשו מהשרשים הכוללים ואין השור חייב מיתה עד שיתכוין להזיק לנפש אדם שנאמר אחר זה ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו וזה אמנם ישלם כשיכוון להזיק לאדם אמנם אם נתכון להזיק לבהמה והזיק לאדם הנה יהיה היזקו לו במקרה ומה שזה דרכו לא יתכן שתשלם בו העדה כי הוא לא יגיע כי אם על המעט וזה מבואר מאד. וראוי שתדע כי לא יתחייב מיתה השור שלא נגע מעצמו אבל הקניטוהו אנשים והניחוהו שנאמ' כי יגח שיהיה נגח מעצמו ולא שיניחוהו וכן הענין אם נגח שור אחר שאם הגיחוהו הנה הבעלים פטורים והוא מבואר שאין גומרין דינו של שור אלא בפניו כי אז יתברר שזהו השור שהמית וראוי גם כן שיהיה גמר דינו בפני בעליו כי אליו מגיע הנזק והוא יטען מה שאפשר לו מהזכות על שורו ואם לא היו שם הבעלים אולי יסקל השור ולא במשפט ועוד כי התורה אמרה והועד בבעליו הנה כבר הקפידה התורה שתהיה ההערה בפני בעליו כדי שיטעון על זה מה שאפשר עליו וכן ראוי שיהיה הענין בגמר דינו ולזאת הסבה יתבאר שאם קדם האדם ושחטו קודם שיגמר דינו שהשור הוא מותר באכילה לפי שלא יתכן שיגמר דינו אחר זה ועוד כי התורה אמרה סקול יסקל השור שיהיה שור בעת שיגמר דינו לסקלו וזה איננו שור ואמנם אם שחטו אחר שנגמר דינו הרי הוא אסור בהנאה ומי שיאכל מבשרו כזית לוקה כי גמר דינו אסרו בהנא' לא סקילתו וזה מבואר מאד והוא מבואר שהשור שאין לו בעלים יסקל ג"כ כשהמית את האדם כי הכוונה היתה בזאת המצוה לסלק ההיזקים הממיתים האנשים ולא יצטרך לגמור דינו בפני בעליו כי אין לו בעלים ואם היה השור טרפה אינו נסקל שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת ר"ל שהשור יומת והשור הטרפה הוא חשוב כמת ואם היה בעל השור טרפה הנה השור אינו נסקל שהרי בעל השור אם המית פטור מפני שהוא חשוב כמת. והתורה אמרה מכה איש ומת מות יומת ועוד שהוא עדות שאי אתה יכול להזימה וכל עדות שאתה יכול להזימה אינה עדות כמו שיתבאר במה שיבא. ואם שור נגח והוא מתמול שלשום והועד בב"ד כי שם לבד יהיה העדות בפני בעליו שהוא נגח היום ותמול ושלשום הנה אם לא ישמרנו בעליו אחר זה והמית איש או אשה השור יסקל על יד ב"ד וגם בעליו יומת. וראוי שתדע שאין זאת המיתה בב"ד כי כבר הקפידה התורה ברוצח הנהרג שיזיד על רעהו ויערים בהריגתו. ועוד כי כבר בארה התורה שלא יעתק דין מה שיש בענינו עונש מיתה אצל עונש ממון באמרה ולא תקחו כופר לנפש רוצח לנוס אל עיר מקלטו ולפי שבזה המקום נעתק עונש אל הממון הוא מבואר שאין זאת המיתה על יד ב"ד ולזה הסכימו במכילת' שזאת המיתה היא בידי שמים והופר הוא כפרה לה ויתכן גם כן שיהיה אמרו וגם בעליו יומת כאלו אמר שישלם נפש תחת נפש וה אמנם יהיה כשיתן דמי הנהרג אם ישימו יורשי הנהרג כופר עליו ואז יתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו לפי ערך הנהרג ואמנם אמ' אם כופר יושת עליו שאם רצו היורשים למחול הכופר הרשות בידם ולפי שהוא חוטא בזה הענין מפני שלא שמר שורו המועד כראוי הנה יהיה הכופר כפרה על זה החטא ולזה יהיה דינו דין הכפרה לכל הדברים ר"ל שאם מת בעל השור קודם שיתן הכופר הנה היורשים פטורים ממנו לפי שאין כפרה לאחר מיתה וכן אם לא היה בעל השור ראוי לכפרה כמו שהיה קטן או שוטה. וכבר מצאנו שהכופר הוא לכפר על הנפש אמר בפרשת כי תשא ונתנו איש כופר נפשו ליי' וסוף העני' לכפר על נפשותיכם ולזה הוא מבואר שדין הכופר אשר נזכר בכאן הוא דין הכפרה לא דין הממון כי לא יתכן לקחת ממון תמורת נפש אם לא על צד הכפרה ואם יגח השור קטן או קטנה מישראל כמשפט הזה יעשה לו ר"ל שיסקל השור וישלם בעליו כופר אם היה מועד ואם היה הנגוח עבד כנעני או אמה כנענית הנה יהיה הכופר שלשים שקלים של כסף כל שקל מהם משקל שפ"ד שעורות והם יהיו לאדוניו והשור יסקל וזה לך ראיה כי מה שאמר או בן ינג או בת יגח הוא בבני ישראל. ועוד כי כל הענין כלו מדבר כשהיה הנזק לאנשי התורה אבל הבדיל בין קצת לקצת וזה כי העבד והאמה מפני שאינם בשלמות בגדרי ישראל הבדיל ביניהם ובין ישראל. וראוי שתדע כי שור של שני שותפין שהועד והמית יתחייב כל אחד מהם בכופר שלם כי הכופר הוא לכפרה על הנפש ולכל אחד מהם תצטרך כפרה שלמה כי נפש יש לו והנה מי שלא ירצה לתת את הכפר כופין אותו ב"ד לתת ליורשי הנהרג ואולם זאת ההעדה היא לפי שפוטי הפסוק שתהיה נגיחתו בשלשה ימים שנאמ' ואם שור נגח הוא מתמול שלשום ואולם העדתו אפשר שתהיה יחד רוצה לומר שיעידו העדים בב"ד שנגח שלשה ימים שנאמר והועד בבעליו אחר נגיחתו שלשה פעמים וידמה שלא אמרה תורה מתמול שלשום אלא כדי שתהיה הריגתו האנשים בשלשה פעמים זה אחר זה כי אז יהיה מועד אם הרג שלשה יחד בהכאה אחת במספר כי אין ראוי שנחשוב אותו למועד כשהיה הענין בזה התואר ומזה המקום יסור הספק איך יתכן שיהיה מועד אחר הוא נסקל בהריגה אחת לבד וזה שזה אפשר כשהרג שלשה אנשים ובאו אחר כן עדים והעידו זה בב"ד וקודם שנגמר דינו הרג הרביעי כי אז יסקל השור וישלמו הבעלים כופר או אם הרג שלשה גוים כי אז הוא מועד לאדם או שהרג שלשה בני אדם טרפה הי הוא אינו נסקל עליהם שנאמר והמית איש או אשה יצאו אלו שהם כמו מתים ולפי שהכופר לכפרה נפשט בו להחמיר הוא בהפך מה שהיינו שופטים בו אם היה ממון ר"ל שאז היינו שופטים בו להקל בספק שיפול בחיובו ולפי שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת למדנו שאין הבעלים משלמין כופר עד שיסקל השור ונאמר שזה אמנם יהיה כשהיה מחוייב השור סקילה אמנם כשלא היה חייב השור סקילה וזה אמנם יהיה כשלא היתה כוונתו להזיק כי אז לא יתחייב השור סקילה כמו שיתבאר הנה אז ישלמו הבעלים כופר מפני שלא שמרו אותו כי חייב הכפר יבא מזה הצד כי האדם מוזהר שלא ישים דמי' בביתו ולזה יביא הכופר לכפרה על זה העון וזה אמנם יהיה כשהיה מועד ליפול על בני אדם בבורות לאכול ירק שם או שהיה מועד להתחכך להנאתו בכותלים להפילם על בני אדם כי מפני שהוא מועד להרוג האנשים בזה האופן הנה יתחייבו הבעלים כופר כשלא שמרוהו ולא נאמר כיון שאין השור נסקל אין הבעלים משלמין סופר כי מפני שהכופר היא לכפרה נחמיר בזה ונאמר כי אולי לא הקפידה התורה בזה אלא כשהיה השור ראוי לסקילה וכן אם העידו העדים שיש לו שור נגח בבקרו ולא ידעו אי זהו הנה ישלחמו הבעלי' כופר אף על פי שאין השור נסקל כי הוא מוכרח לשמר כל בקרו לשמרם מן זה ההיזק הנפלא כי זאת היתה כוונת התורה בזה הענין בלי ספק. ואולם אם חבל השור באדם זה ממה של נזכר דינו בתורה ואולם נלמד זה הדין מנזקי שור בשור ומה שנזכר בענין הכופר התורה וזה כי במקום שאין לאדם חיוב ממון כשהזיק בידיו יתחייב ממון כשהזיק שורו ומפני זה יחוייב כי במקום שיהיה לאדם חיוב ממון כשהזיק בידיו יתחייב ממון כשהזיק שורו ומזה יתבאר כי השור לא יתחייב בחמשה דברים. ואולם יתחייב בנזק לבד כי הכופר הוא נזק ומזה יתבאר כי השור לא יתחייב בדמי ולדות כי לא חייבהו התורה רק בדמי נפש שהוא כן קיימא כמו איש ואשה ובן או בת ועבד ואמה וזה מבואר משרשי הכוללים וכבר יתבאר גם כן שאם היה השור מועד ושמרו בעליו השמירה הנהוגה לכמו הב"ח ההוא הנה הוא פטור מן הכופר שהרי שמרו וכתיב ולא ישמרנו בעליו וכן יתבאר שאין הבדל בין תם למועד אלא בשור ומה שידמה לו שאינו מועד לזה מתחלת ענינו ואולם אם היה שם מי שהוא מועד מתחלתו לזה כמון הארי והדוב והזאב ומה שידמה להם במקומות אשר ימצאו מועדים להריגת האדם הנה יתחייב עליה' לפי מה שאחשב כזולת העד' אם לא שמרם כראוי וזה מבואר מהשרשים הכוללים והנה התועלות המגיעות מאלו הפרשיות הם במצות והכונה בכללם סלוק החבלו' והיזיקי' בין בני האדם באופן שלא ימיתו קצתם קצת ולא יחבלו קצתם קבצת ולא ימותו הב"ח אשר ברשות האדם האנשים והתועלת בזה מבואר בתקון הקבוץ המדיני. והנה היה ההורג חייב מיתה מדה כנגד מדה והיא מכה אביו במיתה למה שיש בזה מהעזות כנגד הוריו אשר היה מחוייב לכבדם ולירא מהם ולזאת הסבה היה המקלל במיתה והיה מיתת המקלל יותר חמורה לפי שכבר שיקל אותו ולאנשים לקלל מלהכות והיה שכבר גונב נפש חייב מיתה כשנשתעבד בו ומכרו לפי שהוא יוציאהו מגדר התורה באופן מה כי הוא ימכר אותו בחזקת עבד כנעני עם מה שימשך מזה מההפסד שלא יודע מאי זו משפחה הוא. ויקרה לו שיקח אחותו או אחד משאר העריות. ולזאת הסבה לא יתחייב אם לא גנבו מאחיו ר"ל שאם מכרו לאחד ממשפחתו פטור כמו שיתבאר בפרשת כי תצא והנה היה עונש החבלות ממון לפי שבזה יש תשלומין מה לנחבל והוא מן היושר שתשתדל התורה שישולם לו מה שחסרו אותו לפי מה שאפשר ואם היה העונש בזה מדה כנגד מדה לא יהיה בזה שום תועלת לנחבל. ועוד כי לפעמים לא יהיה לנחבל מה שירפא בו בעצמו וימות ויגיע מזה היזק לו וגנות לחובל בו ועוד כי אי אפשר לעשות בכל החבלות מדה כנגד מדה וזה מבואר בנפשו ולה ראוי שיהיה העונש ממון והנה הקלה התורה בהריגת האדם בעברו ואמתו כי כספו הוא והיה עונש הפלת הולדו' ממון לפי שאינם בריאה שלימה והנה ישולח העבד חפשי בהשחתת עינו או שנו ומה שידמה להם מהאיברים לפי שכבר היה ראוי שיתן לו האדון דמי האבר ההוא כי אינו ברשותו באופן שיוכל להשחית איבריו אבל הוא לו לעבדו לעולם בהם תעבודו ולפי שלא יתכן שיתן האדון כסף לעבדו רצצה התורה שיהיה הכסף ההוא פדיון העבד ההוא מיד רבו ובזה תועלת גם כן שישמר האדון מהכות עבדו ואמתו באכזריות פן ישחית אחת מאבריהם אשר יחוייב לו שישלחם לחפשי עליהם והנה היה עונש הב"ח ההורג את האדם מיתה כדי שלא יוזק בו אדם ולהזהיר בעליו לשמרו והנה היה בעליו פטור אם לא היה זה הב"ח מועד כי לא היה לו להעלות זה על דעתו ואולם כשהיה מועד ולא שמרו כראוי אז יתחייב כופר ואם היה הנהרג עבד או אמה יתן שלשים שקלי' אשר היה דמי העבד הבינוני תמורת מה שהפסיד האדון בזה הנזק. ואולם שרשי זאת המצוה הם נ"ב שרשים:

השרש הא' הוא שיהיה שאי זה שיהיה בן עונשין היה איש או אשה או טומטום או אנדרוגינוס שהרג נפש מישראל זכר או נקבה גדול או קטן חייב מיתה וזאת המיתה היא בסייף שנאמ' מכה איש ומת מות יומת אי זה שיהיה המכה ואחד איש או אשה גדולים או קטנים אלא שדבר הכתוב בהווה ותדע שכן הוא שהרי אמר במקום אחר ואיש כי יכה כל נפש אדם ויתבאר שבישראל מדבר שכבר זכר דינו אלו החבלות דין ההורג עבדו שהוא בן תורה והקל בדינו מעט מפני היותו כספו ועוד שכבר תמצא במה שאמ' וגונב איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל ויתבאר שזאת המיתה היא בסייף שהרי אמ' בהורג עבדו נקום ינקם וזה אמנם יאמר על ההריגה כחרב שנ' חרב נוקמת נקם ברית ובביאור אמרו שופך דם האדם באדם דמו ישפך כבר נתבאר זה השרש בשני מסנהדרין:

השרש הב' הוא שלא יתחייב מיתה ההורג אם לא עשה זה בזדון ויכוין לזה הנהרג שנ' וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה אבל אם נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור כבר נתבאר זה ברביעי מסנהדרין:

השרש הג' הוא שההורג בשוגג גולה שנ' ואשר לא צדה כבר נתבאר זה השרש בי"ג מסנהדרין:

השרש הד' הוא שהמזבח קולט ההורג בשגגה שנ' בהורג במזיד מעם מזבחי תקחנו למות ולה הוא קולט מי שהוא המזבח לפי הנהוג כמו כהן ועבודה בידו כבר נתבאר זה השרש בי"ג מסנהדרין:

השרש הה' הוא שהמכה עבדו או אמתו הכנעני ומת תחת ידו הרי זה נהרג עליו אם לא עמד אחר זה כ"ד שעות קודם שמת ואם עמד כ"ד שעות פטו שנ' לא יוקם כי כספו הוא ולזה הוא מבואר שאם היה העבד של אחרים או היה לאחר שותפות בו או ממלאכתו אינו בדין יום או יומים אבל נהרג עליו כהורג ישראל שהרי אינו כספו ואינו עדו בשלמות כבד נתבאר זה השרש מי"ג מסנהדרין ובח' מבבא קמא ובג' מבבא בתרא וידמה שלכך אמרה התור וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט לפי שיש לאדון ליסר עבדו על דרך המוסר הבאות בשבט או במה שידמה לו שמיסר האדם בו את בנו כאמרו חושך שבטו שונא בנו וכאשר היתה המכה בזה התואר רגלים לדבר שלא נתכוון להגו מפני שהו' כספו ויורה על זה שכבר חיה אחר זה יום שלם ואולם אם הכהו בסייף או באבן או בחץ הדבר מעיד שאין זה ליסרו אבל להרגו ולא יהיה בדין יום או יומים וכן כתב הרב המורה ודברי' של טעם הם ואולם שאר השרשי' אשר בדיני ההורג במזיד או בשגגה יתבארו בג"ה בפרשת ואלה מסעי:

השרש הו' הוא שהמכה אביו או אמו היה איש או אשה או טומטום או אנדרוגינוס חייב מיתה והוא חנק שהיא קלה שבמיתות כי לא פורש וראוי שלא נטיל מהעונשים יותר מהראוי ולפי שסמכה התורה סמיכת זאת ההכאה אחר ההכאה שיש בה מיתה וההרצה למדנו שזאת ההכאה שיש בה מיתה וההרצה היא מעין ההכאות ההם אלא שאין בה מיתה אם לא היה בהכאה ההיא חבורה ולזה יתבאר שאם הכה אות' לאחר מיתה אינו חייב מיתה. או אם עשה בהם חבורה לרפואה כבר נתבאר זה השרש בי"א מסנהדרין:

השרש הז' הוא שאם היו אביו ואמו רשעים. הרי הוא פטור על הכאתם ועל קללתם שהרי אינם נוהגים כמנהג ישראל והתורה לא זכרה באלו המקומות כי אם בהיזק שיגיע מהאדם לזולתו מישראל או מן האנשים הנוהגין מנהג ישראל באופן מה כמו העבד הכנעני כבר נתבאר זה השרש בי"א מסנהדרין. והנה זה השרש הוא כולל בקללת הדיין והנשיא לזאת הסבה בעינה וכבר נתבאר זה במכילתא:

השרש הח' הוא שהגונב נפש מישראל והדומה להם מן אנשי התורה כמו גר ועבד משוחרר ויביאנו לרשותו וישתמש בו ומכרו לאחרים חייב מיתה שנ' וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת ואמר בפרשת כי תצא כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו למדנו מזה שאין הבדל בין גונב קטן ובין גונב גדול שהרי הוא גונב נפש ושאינו חייב עד שיביאהו לרשותו שנ' ונמצא בידו ואינו חייב עד שישתעבד בו שנ' והתעמר בו ואל זה ג"כ רמז באמרו ונמצא בידו ר"ל שהיה נמצא תחת ידו לעבדו ואינו חייב עד שימכרנו לאחרים כי זהו גדר המכור ובביאורה אמר וגונב נפש מאחיו ר"ל שגנבו מאחיו ומקרוביו ולזה הוא מבואר שאם מכרו לאחד מהם הוא גנוב מאחיו. ואם חסר אחד מאלו התארים אינו חייב מיתה כבר נתבאר זה השרש בי"א מסנהדרין:

השרש הט' הוא שהעומר הזה לא נדקדק בו שיהיה בו שוה פרוטה כי התורה לא דקדקה בזה מפני ההנאה שהגיע לגונב מפני העמוד אבל מפני ההשתמשות שנשתמש בו כאלו הוא עבדו לזה גם כן מכרו בחזקה הוא עבדו. ולה אמר בזה המקום ונמצא בידו תמורת העמוד להורות שאיך שיהיה שישתמש דרך עבדות ינהג בו זה הדין כבר נתבא זה בי"א בסנהדרין:

השרש הי' הוא שלא יקרא גונב נפש מאחיו מי שהיה הנפש ההוא ברשותו וקודם זה כמו בו ותלמידו או מי שהוא סמוך על שלחנו ועוד שהתורה אמרה ונמצא בידו שתהיה הגנבה סבת היותו נמצא הידו יצאו אלו שהם נמצאי' בידו בזולת גנבה כבר נתבאר זה בי"א מסנהדרין. וממה שיפול בו ספק הוא אם נתעמר בו כשהנגנב ישן אם יקרא עמוד לחייבו מיתה אם לאו. והנה זה העמוד יתכן שיורה כשנשען עליו וזה שכבר אפשר שנ' כי מפני שלא דקדקה התורה בזה העמוד היה מעט או הרבה יתחייב על זה העמוד וכבר אפשר כי אין העמוד בכך כי נדר העמוד הוא לפי הנהוג העבוד' אשר תהיה בהקיץ ועל זה לא יתחייב מיתה על כמו זה העמוד כי הוא ספק ויראה לי שכבר יתחייב על הגנבה ועל המכירה אע"פ שהנגנב ישן כי דרך הגבה והמכיר' בזה האופן היא יותר בישן ממה שהיא בנעור וזה מבואר בנפשו ואולם מה שנסתפק לחכמי התלמוד הוא מהעמוד וזה הוא באמרם בי"א מסנהדרין בעי רבי ירמיה גנבו ומכרו כשהוא ישן מהו וכו' דרך עמוד בכך או אין דרך עמוד בכך ואמרו שם ותפוק לי דליכא עמוד כלל ואמרו לא צריכא ישן רגזא עליה כבר נתבאר לך זה שלא נסתפק לשואל זולת העמוד שיהיה כשהוא ישן אם דרך עמוד בכך או אין דרך עמוד בכך ואולם הרב המורה יסבור בזה סברא מקובלת לסברתנו ומה שידמה הוא מה שכתבנו ואין ספק שאם מכר שפחה לעובריה שאין זו הכירה שיתחייב עליה שנאמר וגונב איש ומכרו שיהיה המוכר איש או האשה שגנב':

השרש הי"א הוא שהמקלל אביו ואמו נסקל שנ' ומקלל אביו ואמו מות יומת וזאת המצוה במיתה שרש שהיא בסקילה שנ' אביו ואמו קלל דמיו בו כבר נתבא' וזה בששי בסנהדרין.

השרש הי"ב הוא שאינו חייב עד שיקללם בשם מן שמות המיוחדים לשם יתע' כמו יי' אל אלהים יה שדי צבאות וזה מבואר מהקללות בתורה בפרשת סוטה שהם בשם מן השמו' המיוחדים כבר נתבאר זה השרש בשביעי מסנהדרין:

השרש הי"ג הו' שאם קללם אפי' לאחר מיתה חייב כי הנפש ששבה אליה הקללה היא קיימת לאח מיתה ובה ג"כ יותר מרוע התכונה והעזו. וכבר תמצא שנקרא אב לאחר מיתה כאמרו כי התענית בכל אשר התענה אבי כבר נתבאר זה השרש בי"א מסנהדרין:

השרש הי"ד הו' שיתחייב החובל בחברו לשלם ממן והם ה' דברים. נזק. שבת. רפוי. צער. בשת. בנזק נאמר ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה והו' דמי הולדו' אשר העדירם ממנו ואמר יד תחת יד רגל תחת רגל והוא ממון כמו שביארנו בזאת הפרשה ואמר בשבת ורפוי רק שבתו יתן ורפא ירפא ואמ' בבשת וקצותה את כפה והו' ממון כמו שביארנו כבר נתבאר זה השרש בח' מקמא והוא מבואר כי במקום שיקרו כל אלו החמשה דברי' ישלם כלם וכאשר לא יקרו כי אם קצתם ישלם מה שיקרה מזה. כבר נתבאר זה השרש בח' מקמא ובירושלמי:

השרש הט"ו הוא שד' דברי' מאלו יהיה בהם דין השגגה ברצון כיון שיש לו פשיעה מה בזה הבשת כבשת שלא יתחייב עד שיתכוין להזיק או לבייש שנאמ' וקרבה אשת האחת להציל את אישה מיד מכהו ושלחה ידה והחזיקה במבושיו וזה שלא חלקה התורה בין שוגג למזיד כי אם במכה נפש שנ' ואשר לא צדה וגו' וכי יזיד איש על רעהו אבל בחבלות יתחייב לשלם אע"פ שהו' שוגג כיון שהו' פושע פשיעה מה כבר נתבא' זה השרש בב' מקדושין.

השרש הי"ו הוא שלא יתחזק המזיק בשגגה אם היה הנזק הוא הפושע יותר בהגעת הנזק לו כאו תאמר שזרק את האבן והוציא ראשו וקבלה או שנכנס לרשות המזיק שלא ברשותו והזיקו בשגגה וכן הענין אם היו שניהם במדרגה אחת מהפשיעה. וזה מבואר בנפשו חיובו כבר נתבאר זה השרש בשמיני מקמא ובי"ג מסנהדרין:

השרש הי"ז הוא שהשגגה שהיא למט' מהשגגה שיתחייב עליה גלות כאלו תאמ' שהיא קרובה לאנוס כגון שנפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק' והכה לו כזה שגגה מה והיא עלייתו לראש הגג במקום שיתכן שיפילהו הרוח שאינה מצויה ואע"פ שלא תקרה רק על המעט וכן אם היתה אבן מונחת בחיקו והכיר בה ושכחה או שלא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה והזיק הנה באלו לא ישלם כי אם הנזק לבד כי התורה אמרה יד תחת יד רגל תחת רגל. מ"מ ישלם הנזק ונתבאר עוד מזה ממה שחייבה התורה בדמי הולדות ולא יתחייב בד' דברים הנשארים כגון שנתכוון לזרוק שתים. וזרק ד' והזיק האשה שהיא שגגה קרובים לאנוס וראוי להיות כן וזה כי השוגג והמזיד חייבין באלו הדברים וזולת הבשת של יתחייב בו כי אם המזיד והאנוס פטו' מכלם כמו שהתבאר בשרשי' הכוללי'. ולה ראוי שיהיה השוגג קרוב לאנוס חייב בקצת' ובקצתם לא וראוי שיהיה מה שיתחייב בו הוא הנזק כי הוא הדבר היותר ראוי לשלם כי ההיזק בו הוא יותר נגלה עם שהוא נוהג גם בממונו שהזיק. ורואי שלא יעלם ממנו שאם היה בזה הנזק יד אחר הוא פושע בו הנה יתחייב השני כאלו תאמר שהפילו חברו מראש הגג והזיק או ששם כלי' או אדם אצלו בעת שהו' ישן והזיקם הישן בתנועתו בעת השינה וזה מבואר חיובו מאד. כבר נתבאר זה השרש בחמישי מקמא ובירושלמי בשני מקמא:

השרש הי"ח הוא שאלו הה' דברים שמין לי מקבל הנזק והמזיק. והמשל שאם הסרו אבר כגון שקטע ידו או רגלו שמין כמה נפחת ערך איש בזה אם ימכר לעבד מפני חסרון האבר ההוא וזהו הנזק ואחר זה משלם והצער בשמין כמה היה אדם כזה נותן שלא יחוסר ממנו זה האבר בזה האופן המצער אך הוא יחוסר ממנו בסם שלא יצטער בו כי אם צער מעט והוא מבואר שכל מה שהיה הנזק יותר מעונג ויותר עשיר יהיה ערך הצער יותר רב. והשבת שמין לפי מה שבטלו ממלאכתו כל ימי חליו לפי המלאכה שהוא יודע בה אם לא חסרו אבר משערי' לפי מה שבטלו מהמלאכה שיוכל לעשותה בזולת האבר ההוא כל ימי חליו אך דמי מלאכת האבר ההוא נכללו בדמי האבר הההוא וכן ידמה שהרפוי יהיה מתחלף גם כן לפי מעלת הנחבל כי כבר יתחלפו הרפואות הלקוחות אם דרך הפה אם מחוץ לפי מנהג המקבל הרפואה והיותו ענוג או הפך והבשת משערין אותו לפי המביש והמתבייש וזה שאם היה המביש פחות ונבזה יהיה הבשת יותר גדול ממה שיהיה אם היה נכבד וכן אם היה המתביש נכבד הנה בושתו יותר גדול ממה שהיה אם היה נבזה כבר נתבאר זה השרש בשמיני מקמא:

השרש הי"ט הוא שאומדין מה שהזיק בו אם יש בו כדי להזיק כבר נתבאר זה השרש בשמיני מקמא:

השרש הכ' הוא שלא יתחייב בדיני אדם אם הזיק בחברו כשהעיתו או שצעק באזנו וחרשו כיון שלא נגע בו בדבר נרגש ואינו דומה לאבן או לאגרוף שאמר' התורה וכן אם בישו בדברים פטור שאינו דומה למה שאמרה תורה ושלחה ידה והחזיקה במבושיו כבר נתבאר זה הזרז בשמיני בקמא:

השרש הכ"א הוא שהנוגף את אשה בכוונה ויצאו ילדיה ולא מתה משלם דמי הולדות זולת מה שיתחייב מפני מה שהזיק בגוף האשה לפי מה שקדם שנאמר ולא יהיה אסון ענש יענש וגו' ואם מתה פטור מדמי ולדו' שהרי הוא חייב מיתה אם היה מזיד ולא יתכן שיתקבצו בפועל אחד בעינו ענש המיתה והממון יחד כמו שהתבאר בשרשים הכוללים ולה אמ' ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש ולזה הוא מבואר שאע"פ שהמיתה בשגגה פטור מדמי הולדות לפי שהעונש הפועל הזה הוא אם חיוב מיתה אם פטור ולא יוכל להגיע אל עונש הממון כבר נתבאר זה השרש בשמיני מבבא קמא:

השרש הכ"ב הוא שאם לא נתכוון לאשה אע"פ שמתה חייב בדמי הולדות לפי שאין בזה הפועל עונש המיתה כלל כמו שקדם כבר נתבאר זה השרש בד' מבבא קמא:

השרש הכ"ג הוא שהעובר הוא אבר מאברי האשה ולזה היה עונש נוגף האשה ויצאו ילדיה ממון שאם היו חשובים לנפש היה ראוי שיהיה בהם חיוב מיתה והיה זה כן לפי שהעובר הוא נזון בהדם ההוה בכבד אמו כמו הענין בשאר אברי אמו. כבר נזכר זה בחמישי מקמא ובתשיעי מסנהדרין ובמקומות רבים מהתלמוד והוא מהשרשים הכוללים:

השרש הכ"ד הוא שהנזק והצער הוא לאשה ודמי הולדות לבעל כשהיה לה בעל כי התורה זכתה לו בהם. ואולם אם מת הבעל יהיו דמי הולדות ג"כ לאשה. והיה זה כן כי לא זכתה התורה בדמי הולדות כי אם לבעל לא ליורשיו וזה כי אין האשה נקנית להם. ולפי שהולדות הם כמו אבר מאבריה הנה יהיו דמי הולדות שלה. והנה יתבאר כי הנזק והצער לה לפי שלא זכתה התורה לבעל אלא בדמי ולדות שיש לו צער וטרח בהויתם ולא יחסר בהפקדם מגוף האשה. ואולם מה שיחסר מגוף האשה בהפקדו ראוי שיהיה לאש' וכן הצער ההוא יהיה לאשה לזאת הסב' ואולם השבת הוא לבעל אם היו מעשה ידיה שלו וכן הענין בעבד עברי כי מלאכתו היא לרבו וכבר נתבאר זה בשלישי מקמא. ומזה יתבאר שכופר האשה הוא ליורשי האשה אם הרג אותה שור מועד ולא לבעל ונתבאר זה ברביעי מקמא. והנה התבאר מאלו הדברים שהבושת הוא שלה וכן יראה מהתוספתא בפרק י"ג מאבות נזיקין ומהמשנה בששי מכתובות. כי החולק על זה הדעת שם הוא יחיד וכן הענין בתוספת'. ואולם הרב המורה נמשך לדברי היחיד לפי שנשאו ונתנו המאוראים להקשות ולתרץ על דעתו. והנראה בעיני שאין כח במשא ומתן ההוא לדחות הדעת הנזכר בזה במקומו והוא מה שנתבאר מזה בחמישי מקמא אשר יחויב שיהיה הבושה לכל בני המשפחה ואמרו התם לא גופיה מאשתו גופיה היה מחויב שיהיה הנזק שלו כיון שאשתו הי' גופו או שיהיה לו חלק בנזק וזה דוחה מה שנזכר מזה בשמיני מקמא ובשביעי מכתובות ולזה הנראה בעיני שאין הלכה כדברי אותו היחיד כי לא נדחה תלמוד ערו' מפני שנויי דחיקי כמו שכתב רבינו האיי ז"ל ואם היה לא יהיה זה מן התורה אלא מתקנות חכמים:

השרש הכ"ה הוא שהמכה עין עבדו או עין אמתו הכנני' ושחתה או שיפיל שן עבדו או אמתו הדומה לעין שאינו חוזר והוא השן שאינו שן של חלב חייב לשלחם לחפשי. וכן הענין בשאר האברים הדומים לשן ועין שהם ראשי אברים וגלויין כמו ראש החוטם וראשי האזנים וראשי האצבעות מן הידים והרגלים וראש הערוה באדם וראשי הדדים באשה ולפי שלא אמר בהם לחפשי יצא למדנו שהם חסרים שלוח וענין השלוח הוא שיכתוב להם שטר שחרור כמו שאמר בשפחה חרופה או הפשה לא נתן לה ומשם למדנו שאין דנין דין המשוחרר עד שיגיע גט שחרור לידם והוא מבואר שענין השחתת האבר יאמר על שני פנים האחד שישחיתנו מעשות הדבר הטבעי המיוחד לו כאלו תאמר שסמא את עין עבדו אלא שהעין עודנו קיים והואר נזוק והוא חלק מהב"ח והשני שישחיתנו מהיות חלק ב"ה כאלו תאמר שתמק עינו בחבורה ואי זה חלק שיהיה מאלו הוא קרוי השחתה כבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

השרש הכ"ו הוא שאינו חייב לשלחם חפשי אם לא היו מיוחדים לו ויתכוין ויכה בגופם שנ' וכי יכה איש את עין עבדו וזה שיהיה כלו שלו ויכה עינו שהיא הכאה בגופו ויתכוין לזה אבל אם זרק אבן ונתכוון לזרוק בכותל והנה עין עבדו או שחרש אזנו בזולת הכאה בגופ' כמו שהכה באויר מנגד עינו וסמאה כנגד אזנו וחרשה או שלא היה העבד בכללו שלו לא יתחייב לשלחם אותו חפשי וכבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין ובשני מבבא קמא:

השרש הכ"ז הוא שהחובל בעבד כנעני שלו בזולת זה האופן פטור אפילו אם המיתו בשבט ומת תחת ידו ועמד יום או יומים פטור שהרי הוא קנינו ולזה הוא מבואר שאם חבלו בו אחרים משלמין חמשה דברים לרבו כבר נתבאר זה השרש בשמיני מבבא קמא:

השרש הכ"ח הוא שהמפיל שן עבדו ואח"כ סמא עינו או חבל בו יפול ספק אם נתחייב לו דמי עינו לפי שאינו עבדו בעת ההיא כיון שהוא חייב לשלחו או לא יתחייב לו דמי עינו כיון שהוא מחוסר גט שחרור ידמה שכבר יקרא עבדו שאם אינו במדרגת העבד לא יצטרך לו ממנו גט שחרור כיון שהוא ספק המוציא מחבירו עליו הראיה וכבר נזכר זה השרש ברביעי מסנהדרין:

השרש הכ"ט הוא שלא ינהג דין היציאה בשן ועין בעבד ואמה עבריה כי אין גופם קנוי לאדון אבל יתחייב להם ה' דברים לבד מה שישבתו מן המלאכה בעת אשר מלאכת' שלו ולזה יהיה חלק מה לאדון בנזק אם היה הנזק בחסרון אבר שיבטלו בסבת חסרונו מהמלאכה כמו היד או העין ומה שידמ' להם ודרך החלוק' בזה שילקה במה שישולם לעבד העברי מאלו הה' דברים קרקע ויהיה רבו אוכל פירותיו כל הזמן שתהי' מלאכתו שלו וכן הדי' בבת הקטנה. ואם חבל בת האב או זולתו כי מפני ששולט במכירתה הו' מבואר שמעשה ידיה שלה ולא יהיה לאב חלק בנזק הפוחת אותו מכספת והוא הנזק אשר יחוסר בו אבר ושבית' ממלאכה כבר נתבאר זה השרש בא' מקדושין ובא' מקמ':

השרש הל' הוא שאשת האדם או בניו שחבל בהם הוא או אחר זוכין בה' דברים זולת השבת שלא תזכה בו האשה אם היו מעשה ידיה לבעל וזה מבואר בנפשו כי אינו שליט למכור את בתו כמו שביארנו כבר נתבאר זה השרש בראשון מבבא קמא:

השרש הל"א הוא ששור איש או אשה שנגח איש או אשה בישראל גדולים או קטנים או עבד או אמה ומת. והיה זה בדרך כונה להזיק לאדם או שהזיק בצד אחר דומ' לה כמו הדחיפה והנגיפה והבעיטה והרביצה כי הכונה בהם להזיק והמית את האדם הרי הבהמה נסקלת בב"ד ובעלים פטורים מן הכופר שנ' סקול יסקל השור ואולם שאין הבדל בזה בין שהמית גדול או קטון או עבד כנעני הרי הו' מבואר ואולם שצריך שיהי' מתכוין להזיק לאדם הוא מבואר ממה שנ' כי יגח שור את איש או את אשה שיהיה מתכוין לנגח איש או אשה ולזה יתבאר שאם נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור מהמיתה וראוי היה להיות כן כי לא נסקל אלא לשמירה שלא ימית אחרים ואין לירא מזה שלא ימית אחרים שהרי לא נתכון אלא לבהמה כבר נתבאר זה בראשון וברביעי מבבא קמא:

תוכן העניינים

רלב"ג על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה