רלב"ג על התורה· רבנו לוי ב"ר גרשום [הרלב"ג]
שמות
פרק א
פסוק א
פרשת שמות
אלה שמות עד וילך איש מבית לוי
ביאור דברי הפרשה
והנה היה עניין פרעה בענותו ישר' הולך בהדרגה כי בראשונה שם עליהם מסים הו' לבדו ואח"כ התיר גם לשריו שיעבידו' וכאשר ראה כי לא הועיל לו צוה למילדות העבריות להמית הזכרים בהסתר ובהעלם וכאשר ראה כי לא הועל לו צוה להמית הזכרים בפרהסיא נכון הוא מה שארז"ל שכבר ראו אצטגניני פרעה שכבר היה עתיד להוליד בן מישר' שינצח פרעה ועמו ולזה צוה פרעה זאת צואה ולפי זאת ההנחה הנה לא היתה זאת הגזרה כי אם סביב הזמן שנולד בו משה כאלו תאמר בשנה ההיא או בחדש ההוא או ביום ההוא וזה שאם היתה זאת הגזרה מעת הולד משה עד צאת בני ישראל ממצרים לא היו נשארים בישראל כי אם מתי מעט וחיה לכל אחד מהם יותר משמנים שנה כי משה היה בן שמונים שנה בעמדו לפני פרעה:
והנה דברי זה הספור מבוארים מאד עם מה שקדם לנו מהדברים. ואולם התועלות המגיעות מזה הספור הם חמש:
התועלת הא' הוא בדעות. והוא להודיע קיום מה שייעד השם יתעלה ליעקב שבארץ מצרים יעשהו לגוי גדול וירד עמו שם. רצוני שכבר תדבק השגחתו שם בזרעו וזה שכבר ספר שבני ישראל פרו וישרצו וירבו יותר מהחק הנהוג להם והיה משפיע להם שם שם טובה שימצאו להם מזונותיהם ומה שיצטרך להם עם רבויים עד שכבר נמלאת הארץ מהם כלטוב עמהם בדרך שהיה מספיק להם. והנה הגיע מעוצם השגחת מהם הרבוי והעוצם במה שהיה מענה אותם היה מתחזק רבויים ועצמם כאלו היו משתדלים אויביהם בהגעת הרבוי והעוצם להם כמו שספר. וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. ר"ל שכאשר היו מענים אותם למעט מהם הרבוי והעוצם כן היו פרים ונפרצים יותר מהשעור בהפך מה שהיו משתדלים עליו:
התועלת הב' הוא במדות. והוא להודיע רוע תכונת המצרי' בקנא' ואכזריו' עד שכבר הגיע שמקנאתם היה צר להם מאד בראותם הצלחת ישר' ברבוי ובעוצם והגיע מאכזריותם שהיו מעבידים ישראל בעבודות היותר קשות והיו מכריחים אותם בה לעשות יותר מהשעור הראוי עד שהגיע מהאכזריות שפרעה רצה לכלות הזכרים בהולדן כדי שיכלה העם בכללו והנה זכרה התורה זה להעיר אותנו שאלו התכונות הפחותות ראוי שירוחקו כי המצרים היו באלו התכונות הפחותות וקרה להם מפני זה מן הרע זה השעור הנפלא שספרה אותו התורה במה שאחר זה:
התועלת הג' הוא במדות. והוא שאין ראוי שיסכים האדם לעשות הפעולות המגונות מאד ואע"פ שהוא מוכרח ומצווה עליהם מהמושל בו כי הוא ראוי שיירא יותר מהשם יתע' אשר הוא מושל על המושל בו מיראתו מהמושל בו. ולזה תמצא שלא הסכימו המילדות לעשות מה שצוה להם מלך מצרים להמית הילדים כי הם יראו השם יתעלה יותר מיראתם אותו ולזה לא יראו מהרע שאפשר שיקרה להם ממלך מצרים:
התועלת הד' הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שיסמוך על הנס מפני עשותו ליראת השם מה שעשהו אבל ראוי שישתדל כפי כוחו להרחיק ממנו הרע שאפש' שיקרה לו מפני המעשה ההוא ולזה תמצא שהמילדות התנצלו למלך מצרים כדי שלא יכעס עליהן ועשו זה בחכמה נפלאה וזה שבמה שאמרו לו כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה בטרם תבא אליהן המילדות וילדו. היה להן זה המאמר התנצלות מבואר על שלא המיתו הילדים ואולם על מה שגנה אותם על חיותן את הילדים היה המאמר ההו' התנצלות ג"כ לפי מה שאחשב והו' שאחר שנולד הזכר לא היה להן דרך להמיתו שלא יודע ואם לא ישתדלו בתקון ענייניו יביא זה לחשב כשימצאו הזכרים מתים אשר תהיינה בהולדם שהם היו ממיתים אותו אמנם אחר שהיו רואות שאלו המילדות היו מטיבות לילודים היה זה מרחיק מהן החשד שתהיינה ממיתות הבנים בהולדם:
התועלת החמישי הוא בדעות. והוא להודיע שהשם יתע' יגמול טוב ליראים ממנו בעבור יראתם ממנו ולזה ספר כי מפני שיראו המילדות את האלהים עשה להם בתים והוא הגמול הראוי להם על זה כמו שזכרנו כי זאת התכונה ראוי שתהיה למנהיג ר"ל שישגיח במונהגים ממנו וייטיב להם:
פרק ב
פסוק א
וילך איש מבית לוי עד ויהי בימים הרבים ההם
ביאור דברי הפרשה
והנה דברי הספור הם מבוארים עם מה שקדם לנו מהדברים. ואולם התועלות המגיעים מזה הספור הם י"ב:
התועלת הראשון הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שיתרשל מן ההשתדלות בהצלה כפי מה שאפשר ואע"פ שיהיה הפגע באופן שיחשב שלא יתכן שישלם לו ממנו ההצלה. הלא תראה כי אם משה כאשר ראתה שלא יכלה עוד להצפין בנה לא נתרשלו ידיה מפני זה מהשתדל בהצלתו לפי מה שאפשר לזה ולזה שמהו אותו בסוף על שפת היאור תוך התיבה אשר התקינה לו שימלט בה מסכנת הטביעה והתיבה היתה הסתרת בתוך הגמי אשר שם כדי שלא יראה אותה אדם ואע"פ שלא הי אפשר לו להחיות שם בזולת מזון הנה לא נמנעה מפני זה מלשים אותו שם כדי שתרחיק מיתתו זמן מה ואולי תוך הזמן ההוא ימצא לה עזר מהצרה הזאת או תלך להניק אותו שם בלילה ולזאת הסבה נתיצבה אחותו מרחוק לדעת מה יעשה לו כי אם ימצא שם אולי תוכל להשיג עם מוצאו בהשתדלותה הטוב שלא יזיק לו:
התועלת הב' הוא בדעות. והוא להודיע עוצם השגחת השם יתעלה במושגחים ממנו שהוא סבה שתמצאוהו בת פרעה ותחמול עליו להצילו והיה זה סבה אל שגדל בבית פרעה והתחכם עם חכמי מצרים והנה הי זה כלי לו אל שהשיג חכמה הנמצאות והיה נביא וזה כי דעות חכמי מצרים ואם היו משובשות הנה העירוהו למצא האמת. ועוד כי מפני זה היתה לו נפש גבוהה כי לא גדל בשפלות ובעבדות כמו העניין בשאר אחיו והיה מפני זה יותר נכון להיות מתגבר כנגד פרעה להוציא בני ישראל מארצו הנה הרע שחשב פרעה לעשות כדי שלא ימצא שם בן לישרא' מושיע ואתם שם אותו הש' ית' כלי אל המצאתו:
התועלת הג' הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שיתפייס בטוב שהיה חושק אליו כשהגיע באופן שימנע מפני זה מהשתדל שיגיע באופן היותר שלם שאפשר אבל ראוי שלא יקצר בזה ולזה תמצא כי אחות משה לא נמנעה מפני ראותה שנשלמה ההצלה לאחיה מההשתדלות שתהיה באופן היותר שלם שאפשר ולזה השתדלה שתניקהו מינקת מן העבריות באופן שתניקהו אם הילד לפי שחלב אם הילד הוא יותר נאות לו והשתדלה שינתן לה שכר בזה כדי שלא תכיר בת פרעה שהיא אם הילד כי אולי לא תשיבהו לה אם תדע זה ולזאת הסבה אמר' לבת פרעה ותניק לך את הילד והנה בזה האופן היה הילך יותר נשמר כי יראו המצרי' מגעת בו כשידעו שהיא מגדת אותו לבת פרעה:
התועלת הד' הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיהיה משגיח בבני עמו ומריב ריבם במה שנעשה להם מהחמס כפי מה שאפשר לו כי בזה יהיה העם יותר חזק ויותר נשמר כשיעזרו קצתם לקצת. הלא תראה כי משה רבינו מחוזק רצונו לריב ריב ישראל כשראה החמס שהיה המצרי עושה קם עליו והכהו ושם בזה נפשו בסכנ' עצומה עד שהוכרח לברוח:
התועלת הה' הוא במדות. והוא שראוי לאדם כשיראה המחלוק' בין האנשים שישתדל להמיר המחלוקת והמריבה מביניהם כדי שלא יזיקו קצתם לקצת וכ"ש כשיהיו אלו האנשים מבני עמו. הלא תראה כי מרע"ה כשראה שני עברים נצים השתדל להוכיחם להסיר המחלוקת והמריבה מביניהם:
התועלת הו' הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם להכו' רעהו כי בזה מהגנות הנפלא עד שמי שיעשה זה הפועל נקרא רשע. הלא תראה כי משה רבינו קרא רשע האיש המכה רעהו והנה ביארו מזה רז"ל שאפילו בהשתדלו' על ההכאה יקרא רשע וזה כי הוא אמ' למה תכה רעך שמורה על לשון העתיד ולזה אמרו ז"ל כי אפילו בהרמת יד נקרא רשע:
התועלת הז' הוא במדות. והוא שראוי לשלם שיתפעל מן החמסי' כשיעשו לאי זה שיהיה וישתדל בהסרתם. ולזה הודיענו בזה הספור חוזק הפעלות משה מהחמסים ועוצם התגברותו בהסרתם ואבירות לבו, כי אלו התכונו' ראוי שתהיינ' לנביא:
התועלת הח' להודיע רע מנהג ישראל בעת ההוא שהיו בחוזק הגלות והיו מריבים קצת עם קצת ומכים קצתם קצת והיו מואסים המוסר עד שכאשר הוכיחם משה על זה לא רצו לקבל תוכחתו אבל הרשיעו יותר ופרסמו הריגתו המצרי באופן שנודע הדבר לפרעה והוכרח משה לברוח וזה כלו להורות כי מה שהיה להם מחוזק הגלות היה רוע מעשיהם סבה לו עד אם יהיו מתקנים מעשיהם ויתקרבו לשם כפי כחם לא היה להם זה הגלו' החזק ולזאת הסבה בעינה תמצא שלא התחיל הגלות עד שמת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ואעפ"י שכבר נגזר שיעבדו בהם ויענו אותם ת' שנה כי טוב הבחירה ינצח זה הסדור כמו שביארנו בשני ממ"י וכביאורנו לספר איוב:
התועלת הט' הוא במדות. והוא שראוי שיתעורר האדם לעזור לחלושים ולהצילם מיד עושקיהם כי אין להם כח מעצמם על זה ובזה אופן ישלם היושר והטוב בקבוץ המדיני ויגיע מקצתם לקצת העזר הצריך ולזאת הסבה בעינ' תמצא שהתעורר משה רבינו ע"ה להציל בנות יתרו מיד הרועים ולהשקות צאנם והתעורר ג"כ להציל העברי מיד מכהו לזאת הסבה בעינה:
התועלת הי' הוא במדות. והוא שראוי לאדם שישתדל לגמול טוב למי שגמלהו טוב כי בזה מהיושר מה שלא יעלם עם שבזה תתחזק זאת התכונה באנשים ר"ל שיגמלו חסד קצתם לקצת לדעתם שכבר יושב להם גמול על זה ולזה תמצא שגנה רעואל בנות בנו כאשר עזבו האיש ולא הביאוהו אל הבית להשיב לו גמול על זה וצוה אותן שיקראו לו ויאכל לכם:
התועלת הי"א הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיתחבר עם בעלי תכונות הטובות כשיביאהו ההכרח לשב' עם זולתו ולזה תמצא שנתרצה משה לשב' את האיש כשרא' טוב תכונתו שלא רצה לקפח שכרו על מה שגמלהו מן הטוב:
התועלת הי"ב הוא במדות. והוא שראוי לאדם כשלא יוכל להשיג טוב מה באופן שלם שיסתפק במה שיאפשר לו שישיג מהטוב ההוא ולא ימנע ממנו הטוב ההוא במוחלט מפני שלא יוכל להשיגו באופן שלם. ולזה תמצא כי משה מפני שלא יכול להשיג לרחת אשה מעמו ליראתו מפרעה שלא ידע באי זה מקום הוא הסכים לקחת בת יתרו המדינית כדי שיהיו לו בנים:
פסוק כג
ויהי בימים הרבים ההם עד וילך משה וישב אל יתר חותנו
ביאור דברי הפרשה
אמר שבזה העת הרב שהיה מעת צאת משה ממצרים עד הזמן שנולד בו גרשן מת מלך מצרים והנה קם תחתיו מלך אחר והוא הכביד העבודה מאד ולזה נאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו אל יי' ועלתה זעקתם אליו מן העבודה ומפני זה שמע השם יתע' זעקתם ואע"פ שלא היו באופן מהשלמו' שהיו ראוים שתשמע תפלתם הנה זכר השם יתע' בריתו עם האבו' אשר בעבורה היה ראוי שתדבק השגחתו בבני ישראל וזה ראה השם יתע' את בני ישראל ידע אותם באופן שכבר דבקה השגחתו בהם והנה משה היה רועה את צאן יתרו חותנו וינהג את הצאן אחר המדבר ליראתו ממלך מצרים כדי שלא יראהו אחד מהעוברים ושבים והנ בא אל הר האלהים והוא הר חורב והנה ראה שם במראה הנבואה מלאך יי' בלבת אש מתוך הסנה וראה משה כי הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל ויאמ' אסורה נא ואראה הפלא העצם הזה שלא יבער הסנה. וירא מלאך יי' כי סר לראות ויקרא אליו מתוך הסנה ויאמר לו אל תקרב הלום כי זה המקום הוא קדוש ולזה אין ראוי שתנהג בו מנהג הדיוטו' ללכת בו בנעלך עם שכבר העירהו שיתן אל לבו להבין ענין זאת המראה כי ענינה היה משל להשגחת השם יתע' בישראל עם היותם בחוזק הצרו' אשר ראוי שיכלו אותם והיות ישראל מוכנים אל הכליון ויאמר לו הנה אנכי אלהי אביך ר"ל אלהי אברהם שהיה האב הראשון אשר ישגיח הש' יתע' בעבורו בבני ישראל כי השם יתע' נשבע לו שיתן לזרעו ארץ כנען ואחר זה הוסיף לבאר ואמר לו שהוא אלהי אברהם ואמר לו עם זה אלהי יצחק ואלהי יעקב כי לכל אחד מהם יעד שיירש זרעו ארץ כנען והנה להשגחתו שהיתה דבקה באבו' הקדושים נמשך שיושגח זרעם אחריהם בה האופן ר"ל שיוציאם עוני מצרי' כדי שלא יכלו אותם המצרים והנה משה הסתיר פניו במראה הנבואה ליראתו מהביט אל האלהים אשר נראה לו מתך הסנה ואמנם עשה זה משה לדעתו עוצם מדרגת הנמצא הנבדל והמנע השגתו לאדם בשלמות. ויאמר יי' ראיתי את עוני עמי והתענותו במצרים ובאה לפני הצעקה אשר צעקו לי מפני נוגשיהם ולוחציהם ולפי שידעתי מכאובי עמי ועוצם צרתם שהיא באופן שלא יוכלו לכבלה ירדה השגחתי בהם להצילם מיד מצרים ולהעלותם אחר זה אל הארץ הטובה שהיא ארץ כנען ואע"פ שלא שלם עון אנשי הארץ ההיא וזה יהיה אם היו יש' באופן מהשלמות שיהיו ראוים שתדבק בהם כמו זאת ההשגחה ולזה תמצא שאחר מתן תורה היו יורשים הארץ ע"י משה רבינו לולי חסרונם וזה מבואר מעניין המרגלים בפרש' שלח לך ועתה אשתדל להוציא את עמי ממצרים ואח"כ אשתדל להוריש להם ארץ כנען ולא אמתין שיגיע העת אשר היה ראוי שיצאו בו ישראל ממצרים כי באה אלי צעקתם וראיתי הלחץ הנפלא אשר מצרים לוחצי' אותם ואם לא אוציאם משם עתה כמעט שתופר בריתי עם האבות כי לא יוכלו ישר' לסבול זאת העבודה הקשה וזה הלחץ הנפלא ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוציא עמי את בני ישר' ממצרים. ויאמר משה אל יי' מי אנכי כי אלך אל פרעה שהוא מלך גדול ואני שפל אנשים ועוד כי לא איש דברים אנכי ועוד איך יתכן שאוציא בני ישראל ממצרים להעלותם אל ארץ כנען כמו שיעדת קודם בא העת והנה אינם באופן מהשלמות שיתכן שתדבק בם השגחתך בזה האופן הנפלא אשר אתה מייעד להם ובאהו מענה מאת השם יתע' על מה שהיה אומר מי אנכי כי אלך אל פרעה כי אהיה עמך באופן שלא תמצא מונע מההליכה אל פרעה ואשמור צאתך ובואך וזה יהיה לך לאות כי אנכי שלחתיך כי לולי העזר שתהיה נעזר מאתי לא היה לך יכולת לבא לפני המלך ולא לדבר עמו ועל מה שאמרת איך יתכן שתוציא בני ישראל ממצרים להעלותם לארץ כנען קודם בא העת הראוי והם אינם ראוי' לכך תדע כי לאהבתי האבות אשגיח בהם להדריכם אל השלמות באופן שכאשר יצאו ממצרים יעבדו אותי על ההר הזה ויקבלו עליהם שאהיה להם לאלהים ושישמרו המצות שאצוה אותם. ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה הוא מציאות שזה האלוה ומהותו אשר שלחך אלינו מה אומה אליהם וזה שאם לא אתן להם ציור מה כמו שנקרא בזה השם הנה לא יסמכו על דברי כי הם לא ידעו מהו ואם יש לו כח להוציאם משם או אין לו כח בזה והמשל שמי שיאמ' לאחד כבר שלח אליך פלוני שתלך אליו וייטיב לך הנה הוא מבואר שאם לא יודע לזה האיש מי הוא הפלוני ההוא ושהוא באופן שהוא ראוי לסמוך עליו הנה לא יתעורר ללכת אליו ואע"פ שהוא יודע ממנו שהוא בן אדם כ"ש שלא ישמע אליו אם לא ידע מהותו. ויאמר אלהים אל משה. הנה תדע ששמי הוא אהיה אשר אהיה ר"ל שהיותי ומציאותי הוא תמיד בענין אחד ואיננו לי מזולתי אבל אהיה מעצמי בזולת סבה קודמת ואמר לו עוד השם יתע' כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם והוא מי שמציאותו מעצמו מזולת סבה קודמת והשמיט מזה השם אשר אהיה כי די בזה ציור לישר' בשם יתע' ועוד שהדרך בזאת החקירה שיתבאר ממנה שיש בכאן נמצא בזה התואר הוא מזה המקום רצוני שכבר יתבאר תחלה שבכאן נמצא בלתי משתנה כלל כמו שהתבאר בשמיני מהשמע. ואחר יתבאר שזה הנמצא הוא נמצא תמיד ושמציאותו הוא מעצמותו וזה אמנם אמר לו השם שיאמר אותו למי שיתכן שיבין דבריו והם זקני ישראל שהם חכמי ישראל והנה יהיה מאמר משה זה להם כשיתבאר להם מדרך המחקר העיוני שהעניין הוא כן בלי ספק ולזה צוהו השם יתע' שיאסוף זקני ישראל לאמור אליהם אלו הדברים ולפי שכבר ישאר ספק לישראל אם אפשר בזה הנמצא הנכבד שתדבק השגחתו באישי האדם שהם פחותים מאד ביחס אליו יתע' הוסיף לאמ' לו ה' יתע' שיבאר להם שהשגחת זה הנמצא הנכבד אשר הוא נמצא מעצמותו יתכן שתדבק באנשים הטובים להטיב להם ולהצילם מיד עושקיהם ולזה אמר כה תאמר אל בני ישראל יי' שהוא אלהי אבותיכם אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם ומפני השגחתו בהם התעורר להוציא אתכם מארץ מצרים הנה זה שמי תמיד ר"ל יי' וזה זכרי ישראל ופקדי אותם בעבור דור ודור מאבותיהם והם אברהם יצחק ויעקב שאני אלהיהם ר"ל כי בעבורם אני משגיח תמיד בישראל ואפשר שיהיה הרצון באמרו זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור שזה הוא שמי לעולם ר"ל שהוא יי' אלהי האבות כי תמיד יהיה משגיח בזרעם לזאת הסבה וזה השם בעינו הוא זכרי לדור דור מבני ישראל כי תמיד אני י' אלהי אבותם והנה כפל המאמר במלות שונות והנה צוהו שיאמר זה המאמר לזקני ישראל והם חכמיהם ושיאמ' להם שזה השם הנכבד נראה אליו ושלחו אליהם שיאמר להם בשמו פקוד פקדתי אתכם החמס העשוי לכם במצרים ולראותי כי צר לכם אמרתי אעלה אתכם מעוני מצרים אל ארץ האמרי והכנעני ויתר משפחות הכנעני אל ארץ שמנה מאד עד שכבר ימצא בה החלב והדבש בשפע נפלא. ואולם אמר להם זה כי לא יתכן שישמעו אליו לצאת ממצרים אם לא ידעו שכבר תמצא להם ארץ ישבו בה והוא מבואר במעט עיון שהשם יתע' היישירם אל השלמות כהשתדלותו להוציאם ממצרים ואחר הוציאם ממצרים באופן שיהיו מוכנים בתכלית מה שאפשר אל שתדבק בהם כמו זאת ההשגחה שיירשו ארץ כנען ואם לא הגיע העת עדין וזה שהו' חדש מופתים גדולים כהוציאם משם יתבאר להם שהוא השליט על כל הנמצאו' ונתן להם אחר צאתם ממצרים זאת התוד' השלמה המיישרת אל השלמות בתכלית מה שאפשר. והנה יעדו ה' תע' שהם ישמעו לקולו ואומר לו אחר זה שיבא הוא וזקני ישראל למלך מצרי' ויאמרו לו יי' אלהי העברי' נגלה עלינו ובקש ממנו שנעבדהו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה ליי' אלהינו. והנה צוה לו השם שיאמר זה המאמר לפרעה בה האופן ולא יגלה לו שכונתו להוציאם משם המוחלט כ"א ידע פרעה שלא ישובו לא יתרצה פרעה בשום פנים בזה וה' יתע' יעשה תמיד מה שיעשהו בסבות היותר נאותות אל שיגיע מהם התכלית הדרוש ולזה אמר לשמואל עגלת בקר תקח בידיך ואמרת לזבוח ליי' באתי כדי שלא יהרגהו שאול וכן צוה למשה לאמר זה המאמר כדי שיתכן שישיג בו מבוקשיו מפרעה עם שזה המאמר היה גם כן צודק כי הם זבחו שם זבחים לש' יתע' בעת שנתנה להם התורה כמו שיתבאר בסוף פרשת ואלה המשפטים ואמרו אליו ה' יתע' הנה ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך אם לא יהיה זה כיד חשקה והנה אשלח ידי והכתי ארץ מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו ואחרי כן ישלח אתכם ואז אתן את חן העם בעיני מצרים בדרך שיתעורר המצרים להשאיל להם כלי כסף וזהב ושמלות שישאו עמסו במדבר במקום אשר ילכו שם לזבוח ליי' כדי שיתקשטו לפני יי' לתת כבו' לו וזהו מה שיעד ה' לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול והנה היה זה מן היושר האלהי כי המצרים עבדו בהם בפרך בזולת שכר וסבב השם יתע' שישאילום מה שיתכן שיהיה בו גמול מה לישראל על עבודתם. ויען משה ויאמר הנה עם כל זה לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי כי יאמרו אמת הו' כי בכאן נמצא בזה התואר משגיח ביריאיו כמו שיתאמת מהמחקר העיוני אבל לא נתבאר לנו שיהיה זה הנמצא הנכבד נראה אליך בנבואה ואמר אליו ה' יתע' שישליך המטה אשר בידו וזה לאו' כי זאת הנבואה הגיעה למשה בהקיץ כי רועה היה והיה מטהו בידו ואפשר ג"כ שנדמה לו במרא' הנבואה שיהיה מטה בידו מפני היות מנהגו בהקיץ שיהיה בידו מטה. והנה הנכון לפי מה שאחשב שתהיה זאת הנבואה מגעת למשה בהקיץ וזה מה שאמר אחר זה והמטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות וזה לא יתכן שיאמר אם לא היה בידו אז זה המטה לפי האמת לא לפי הדמיון לבד. והנה השליך משה מטהו ארצה ונהפך לנחש באופן שכבר פחד משה ממנו וקם ונס מפניו וצוהו השם יתע' שיאחוז בזנבו ושם הנחש למטה בכפו ואמר אליו שיעשה זה האות בפני בני ישראל למען יאמינו כי נראה אליו השם יתעלה כי הודעת חדוש המופתים קודם חדושם לא תגיע כי אם לנביא כמו שביארנו בששי מלחמות יי' והנה נתן לו השם יתע' אות שני והוא שנהפכה ידו מצורעת כשלג ואח"כ שבה כבשרו בהוציאו אותה מחיקו וזה שאם לא יאמינו ישראל לקול האות הראשון שיהיה ע"ד נבואה ר"ל מה שיגיד להם משה מחדושו קודם חדושו הראשון ויאמרו שאולי אין משה נביא אבל קרה שיאמר אמת בחדוש זה המופת הנה יתכן שיאמינו שיהיה קול האות השני בנבואה כי לא יתכן שיצדק משה במקרה בשני אלו הדברים יחד כי מה שבקרי תהיה הגעתו על המעט ואם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ויאמרו שכבר אפשר היו' הידיעה בהם למשה בקרי הנה נתן השם יתע' למשה אות שלישי והוא שישפוך ביבשה ממימי היאור ויהפכו לדם ביבשה וזה ממה שלא יתכן שיאמרו שלא יהיה בדרך נבואה מה שהודיעהו משה מאלו האותות כי לא יתכן שיהיה הצדק נמצא בדברי משה באלו השלשה אותות יחד במקרה כי לא יתכן שיגיד הצדק בדבריו במקרה באלו שלשה דברים יחד וזה מבואר בנפשו כי לא יתכן במה שבמקרה שיהיה בו מאדיות ורבוי וזה מבואר בנפשו ויאמר משה אל יי' בי אדוני הנה עם כל זה לא יאות לי לעשות זה השליחות כי לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשולם שלא היתה לי זאת ההשגה הנפלאה באמתת מציאותך כ"ש עתה שימנע אותי עוצם התבודדותי בהשגתך מלהפריד הדבקות הזה באופן שאוכל להשתדל לסדר דברי עם בני ישראל ועם פרעה כהוגן גם לא הייתי איש דברי' משלשום שלא היתה לי השגה שלמה בך בהשגה שהיתה לי תמול גם לא הייתי איש דברים מעת התחלת לדבר עם עבדך שהיה קודם שלשום כי מן העת ההיא נקשרת נפי בך באופן שלא יכולתי להתיר הקשר הזה בדרך שישלם לי סדור הדברים כהוגן בדברי עם בני האדם. ויאמר יי' אליו הנה מאתי ימצא באדם הדבור והעדרו והשמע והראו' והעדרם ובהיות הענין כן הנה בידי לתת לך כח ישלם לך בו סדר הדברים כראוי בדברך עם האנשים ועתה לך כי אנכי אהיה עם פיך והוריתיך את אשר תדבר באופן שישלם לך סדור הדברים כהוגן בזולת השתדלות והנה נתיירא משה פן יותר זה הדבקות אשר לו עם השם יתע' בדברו עם האנשים כדרך שתסור ממנו זאת ההשגחה האלהית שישלם לו בה סדור הדברים כהוגן וחלה פני השם יתע' שישלח זה השליחות ביד מי שיכשר בו זה והנה חרה אף יי' בו וסרה ממנו מפני דה זאת ההשגחה שיעדהו השם בה והוא שישים הדברים בפיו בדברו בשליחותו ושם אהרן מליץ בין משה ובין האנשים אשר היה שלוח אליהם והנה צוהו ה' יתע' שיקח המטה הזה שהיה בידו כי בו יעשה האותות. הנה זה הוא ביאור דברי זה הספור לפי מה שנראה לנו ואולם התועלות המגיעות ממנו הם י"ט:
התועלת הא' הוא במדות. והוא שראוי לאדם כשיצר לו שיזעק אל השם יתע' ויתפלל אלא כי בזה האופן אולי יראה השם בענייו וירחמהו. הלא תראה כי ישראל עם היותם בלתי שלמים מאד שמע השם יתעלה את נאקתם כאשר זעקו אליו:
התועלת הב' הוא בדעות. והוא להודיע שכבר ימשך מהשגחת הש"י באנשים הטובים שיושגח זרעם אחריהם. ולזה אמר שכבר זכר ה' יתעלה בריתו שהיה עם האבות ולזה התעורר גם כן לראות בני ישראל ולהשגיח בהם אע"פ שלא הגיע הקץ:
התועלת הג' הוא במדות. והוא שראוי שיהיה מפחד תמיד וישי' השתדלותו להנצל מהרע בתכלי' מה שאפשר ולא יקצר בזה. הלא תראה כי משה רבינו ע"ה ברח מדין מיראתו מפרעה שהיה מבקש להורגו גם שם לא שכב לבו כי היה ירא שמא יראוהו עוברים ושבים ויגידו זה לפרעה ולזה הסכים להיות רועה כדי שיהיה מושבו חוץ לעיר ובחר עם זה לרעות במדבר כי שם היה יותר בטוח שלא יראהו אדם:
התועלת הד' הוא בדעות. והוא להודיע שהשכל הפועל אינו ה' יתע' אבל הוא עלול ממנו. ולזה ביאר בה המקום שהנבואה באה למשה באמצעות מלאך והוא להורות שהשם יתע' יודיע הדברים לנביא במראה הנבואה באמצעות המלאך והוא השכל הפועל ולזה הוא מבואר שהשכל הפועל אינו השם יתע' וכבר חקרנו בזה וביארנו שהעניין כן הוא במה שאין ספק בו בחמישי מספר מ"י וראוי שתדע שכל הנבואות הם גם כן באמצעות מלאך כי השכל הפועל הוא אשר יגיע ההודעה בהם כמו שביארנו בשני ממ"י. ואמנם ביארה התורה זה בזאת הנבואה כדי שנלמוד ממנה שהענין כן בשאר הנבואות:
התועלת הה' הוא להודיענו שזה השלמות הנפלא שהיה בנבואת משה עד שכבר ידבר בו השם פה אל פה במראה ולא בחידות ולא היה בנבואתו בתחלת הענין אבל היה נבואתו בתחלה בחידות. ולזה נראה לו זאת הנבואה הראשונה מהנבואות שספרה התורה ממנו בחידות. ר"ל המלאך שנראה לו בלבת אש מתך הסנה והנה העירנו בזה גם כן במה שאמר גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי זה ממה שיורה לפי מה שביארנו כי מדרגתו לא היתה בעת התחילו להנבא באופן מהשלמת שהיתה בו אחר זה. והנה היה זה כן ר"ל שתגיע לאדם בהתחלה נבואה יותר חלושה ממה שתגיע לו אחר זה מפני שיתרון מדרגת הנבואה נמשך ליתרון מדרגת השכל כמו שביארנו בשני ממלחמות יי' ובהיות הענין כן והיה מבואר שהשכל לא יגיע אל שלמותו מתחלת הענין אבל יוסיף תמיד בשלמות כל מה שישתדל האדם להוציא ההכנה אשר בו אל הפועל הנה הוא מבואר שהנבואה יתכן שתגיע בתחלת הענין בלתי שלמה ואחר זה יגיע אל שלמותה:
התועלת הו' הוא בדעות. והוא שראוי לאדם להשתדל בחקירת סבות הדברים הנמצאים לפי מה שאפשר לו ולא יקצר מזה כי בזה האופן יעמוד על חכמת השם יתע' בשומו הנמצאות על האופן שהם עליו לי מה שאפשר לו מזה ויהיה זה סבה אל שיגיע השם יתעלה לפי מה שאפשר כי אנחנו נשיג מהשם יתע' לפי מה שאפשר לנו בהשגתנו נימוס אלו הנמצאות המסובבו' מה שנשיג ממנו וסדרם וישרם כמו שהתבאר בא' ובה' ממ"י הלא תראה כי משה רבינו ע"ה תכף שראה זה הענין הזר והוא היות הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל התעורר לסור ולראות אותו כדי שיעמוד על סבת זה הענין וזה ממה שיורה שכן היה מנהגו ר"ל שכבר היה משתוקק לדעת סבו' הדברים לפי מה שאפשר ולזה הגיע לזאת המדרגה הנפלא שהגיע אליה:
התועלת הז' הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיתנהג בקדושה במקומות הנכבדים ולזה צוה משה שיסיר נעליו מעל רגליו לפי שהמקום שהיה עומד עליו היה קדוש ונכון אל שידבק בו השפע האלהי:
התועלת הח' הוא בדעות. והוא להודיע שאי אפשר לאדם שישיג השכל הפועל בשלמות ולזה הסתיר משה פניו כי ירא מהביט אליו ובכאן טעו קצת הפילוסופי' האחרונים וחשבו שיהיה אפשר לאדם להשיג השכל הפועל בשלמות עד שישוב עמו דבר אחד במספר וחשבו שזאת תהיה ההצלחה האפשרית שתהיה לאדם ושבזולת זה האופן לא יהיה לו השארות נפשי והוא מבואר שבזה גם כן לא יהיה תועלת כי מה שנמצא מהשכל הפועל קודם זה הדבקות הוא מה שישאר לכח עם שזה אצלם גם כן הוא רחוק מאד לא יתכן שימצאו באלפים רבים מהדורות וזה ממה שירחיק מאד המעיינים מהשתדל בזאת ההשגה ותסור מפני זה מהם הצלחתם הנפחית. וכבר ביארנו בטול זה הדעת בראשון מספר מ"י ושם התבאר שאי אפשר לאדם שישיג השכל הפועל בשלמות ושהשכל הנקנה הוא נצחי בהפך מה שהיו חושבים אותו הפילוסופים אשר הגיע אצלינו דבריהם:
התועלת הט' הוא במדות. והוא שראוי לאדם שיתנהג במדת הענוה. הלא תראה כי משה רבינו ע"ה עם רוב שלמותו אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה להורות שהוא שפל מאד לילך אל מלך גדול כמוהו:
התועלת הי' הוא במדות. והוא שראוי לאדם במה שישתדל בהגעתו שיראה מראשית הענין המונעי' שאפשר שיתחדשו לו ויכין לו מה שיסורו בו אלו המונעי' כדי שיגיע אל מבוקשו. ולזה תמצא כי משה כאשר שלחו השם יתע' ללכת אל פרעה להוציא בני ישראל ממצרים השתדל להסיר כל המונעים בכללם כמו שהתבאר מביאורנו לדברי זה הספור:
התועלת הי"א הוא בדעות. והוא להודיע שבכאן נמצא אחד והוא האלוה יתע' הוא נמצא תמיד מעצמותו ולא ישיגהו שנוי כלל ושזה הו' השם אשר ראוי שיתואר בו השם יתע' לפי שהוא מורה על מציאותו לא על דבר יוצא מעצמו. ולזה אמר השם יתע' כי שמו המיוחד לו הוא אהיה אשר אהיה או יו"ד ה"א וי"ו ה"א אלא שהאחד מורה על מדבר בעדו והאחר על נסתר וזה שיורה שהוא ראוי שיקרא השם יתע' בזה השם כמו שביארנו בג' ובה' מספר מלחמות יי':
התועלת הי"ב הוא בדעות. והוא להודיע שהשם יתע' אע"פ שהוא שליט לעשות כרצונו להשגיח על הדבקים בו הנה ירצה שישתדלו בגעת הדבר ההוא אשר יעד להם שיעשהו בעבורם בסבות היותר נאותו' ולזה אמר השם יתע' למשה שיאמר לפרעה שישלח את העם דרך שלשת ימים במדבר לזכות ליי' כי בזה יתכן שיתרצה לשלחם לחשבו שכבר ישובו אחר זה ואע"פ שכבר אמר השם יתע' שהוא ידע שלא יתן אותם מלך מצרים להלוך בזה האופן הנה לא קצר מפני זה משישים ההשתדלות בזה האופן היותר נאות להשיג המבוקש כי אולי בחירת פרעה תשנה מה שידע השם מקושי לבבו כי הבחירה היא מושלת על זה הסדור כמו שביארנו בשני ושלישי ממלחמות יי':
התועלת השלש עשרה הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שיתרשל מהשתדלות במה שיצטרך לו לפי מה שראוי ואעפ"י שיתבאר לו מתכונת מי שיבקש ממנו מה שיבקש שהוא באופן שלא ישמע אליו לתת לו מבוקשו כי ראוי שיעשה הוא הראוי עד שלא ימנע ממנו מצדו השגת מבוקשו כי ראוי שיעשה הוא הראוי עד שלא ימנע ממנו מצדו השגת מבוקשו ועוד שהוא אפשר גם כן שישמע אליו זה האיש אשר חשב שלא ישמע אליו. הלא תראה כי השם יתע' עם מה שהתבאר לו מרוע לבב פרעה צוה משה לאמ' לו שישלח את בני ישראל דרך שלשת ימים במדבר לזבוח להשם כי אולי יתרצה בזה כמו שהתבאר מדברינו:
התועלת הי"ד הוא במדות. והוא שראוי למי שיבקש דבר ממי שהוא תחת ידו שלא יבקשהו ממנו תחלה בכח ובהתגברות אבל ראוי שיראה אם יוכל להשיג שישלם לו מבוקשו כרצונו ואם לא יתרצה בזה הנה ראוי שיקחהו ממנו בחזקה וזה גם כן בהדרגה. ולזה תמצא שהשם יתע' רצה לנסות תחלה אם יסכים פרעה לשלח את בני ישראל ברצונו ואחר שלא הסכים בזה שלח השם ידו להכותו בכל מכה ומכה וזה גם כן בהדרגה כי הביא עליו מהמכות והנגעים והפגעים הקל תחלה והאחרון הכביד כמו שנבאר אחר זה בג"ה:
התועלת הט"ו הוא בדעות. והוא להודיע עוצם היושר האלהי וזה כי מפני שהעבידו המצרים את בני ישראל בכל עבודה קשה בזולת שכר השתדל השם יתע' אל שיתעוררו המצרים להשאיל לישראל כלי כסף וכלי זהב ושמלות כדי שישארו אלו הקנינים ביד ישראל חלף עבודתם אשר עבדו בהם:
התועלת הי"ו הוא בדעות. והוא להודיע כי הודעת חדוש הנפלאות טרם בואם לא תהיה כי אם לנביא. ולזה שם השם יתע' אלו האותות ביד משה לראיה שכבר נראה אליו השם יתע' וראוי שתדע שעשותו אלו האותות לא הי ראיה שיהיה נביא כי כבר יתכן שיעשו המופתים על יד החכם שאינו נביא כמו שביארנו בששי מספר מ"י. ואמנם היתה הראיה בזה ההודעה בחדושם טרם נפלם. ולזה אמר והאמינו לקול האו' האחרון וזה הקול הוא מאמר משה בו בהודעתו אותו טרם נפלו. וראוי שיובן מזה כי המופת יקרה מהחכם שאינו נביא על המעט. ולזה לא יתכן שיבשר בחדושו טרם נפלו ואולם ע"י הנביא יעשה תמיד כשנגלה לו בנבואה שכבר יחדש:
התועלת הי"ז הוא בדעות. והוא להודיע כי מה שבקרי לא יהיה מאדיי אבל יהיה חדושו על המעט ולזה שם השם יתע' ביד משה רבוי האותות לראיה שלא הגיע הצדק במקרה במה שיודיע אותו משה מחדוש שתי אלו האותות:
התועלת הי"ח הוא בדעות. והוא להודיע עוצם דבקות משה עם השם יתע' והוא מה שלמדנו מזה הספור שמה שמצאנוהו מיוחד במשה שתהיה הנבואה מגעת לו בהקיץ היה לחזק התבודדות שכלו מבין שאר כחות הנפשיות להיו' עם ה' תמיד עד שמן העת שהתחיל לדבר עמו היה מתבודד תמיד בהשגתו יתע' כפי היכולת עד שלא היה יכול להפריד ההתבודדות הזה בדרך שישלם לו ההשתדלות לסדר דבריו בדברו עם האנשים כי הוא היה שוגה באהבתו תמיד וזאת היתה אחת מהסבות אשר בעבורה ייוחד משה שתגיע לו הנבואה בהקיץ ובכל עת שירצה כמו שביארנו בשני ממלחמות יי':
התועלת הי"ט הוא להודיע לנו הסבה אשר בעבורה הוכרח משה אל שיהיה מליץ בינו ובין האנשים בדברו עמהם ולא השליטו השם יתע' עם חוזק השגתו בו שיהיה לו כח לסדר דבריו לאנשים בדברו עמהם כראוי בדרך שלא יצטרך למליץ כי משה עצמו מנע ממנו כמו שביארנו בספור הפרשה הזאת:
פרק ד
פסוק יח
וילך משה וישב אל יתר חותנו עד סוף הפרשה
ביאור דברי הפרשה
והנה דברי זה הספור הם מבוארים עם מה שקדם מהדברים. ואולם התועלות המגיעות ממנו הם ששה:
התועלת הראשון הוא במדות. והוא שראוי לאדם שלא יפרד ממי שהוא יושב עמו אם לא בידיעתו וברשותו ואע"פ שיהיה לו מהקרוב עמו באופן שיתכן שלא יקפיד בהפרדו ממנו. הלא תראה כי משה עם שכבר צווה מאת השם שישוב למצרים כמו שספר שכבר אמ' לו השם יתע' במדין שישוב למצרים הנה לא רצה לצאת מבית יתרו בזולת ידיעתו והסכמתו:
התועלת השני הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם למסור עצמו בסכנה אף על פי שילך במצות השם יתע'. הלא תראה כי השם יתע' אמר למשה בצוותו אותו שישוב למצרים שכבר מתו האנשים המבקשים את נפשו וזה לאות כי אם לא היו מתים לא היה מסכים משה ללכת שם כי אין ראוי לאדם שיסמוך על הנס הלא תראה כי שמואל אמר אל השם יתעלה כשצוהו ללכת למשוח דוד איך אלך ושמע שאול והרגני:
התועלת השלישי הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שיעזוב אשתו ובניו ויפרד מהם כי הוא ראוי שישגיח בענינם תמיד. ולזה הסכים משה להוליך עמו למצרים אשתו ובניו כשאמ' לו השם יתע' שישוב למצרים לולי מה שקרהו בדרך מפני ערלת בנו עד שכבר אחר זה מפני מילת בנו לדעתו שאין מן הראוי שיעזבם וילך לו:
התועלת הרביעי הוא במדות. והוא להודיע שהשם יתע' יביא רעות לצדיקים על דרך ההשגחה כדי שישתדלו למלאות מצוות השם יתע' בזריזות ושלא יתרשלו מזה. הלא תראה כי משה רבינו ע"ה כשהתרשל ממצות המילה בזה האופן אשר ביארנו ממה שקד' באהו מכאוב כבד עד שנעשה המצוה ההיא:
התועלת החמישי הוא להודיע רוע לב פרעה וזה כי לא די שלא שמע לשלוח אותם במדבר דרך שלשת ימים כאשר שאל משה אבל הכביד עבודתם באופן שלא יוכלו להשלים מה שגזר עליהן והיו מפני זה שוטריהם מוכים וזה מודה על תכלית רוע לבבו:
התועלת הששי הוא במדות. והוא שאין ראוי לאדם שיתן אל לבו הדברים שיאמרו האנשים כנגד מרוב הצער ומרירות הלב כי רוב צער האדם יביאהו אל שיאמר מה שאין ראוי לאמרו ולזה תמצא שלא ענו משה ואהרן דבר אל שוטרי ישראל במה שאמרו להם ירא יי' עליכם וישפוט:
פרק ו
פסוק ב
פרשת וארא
וארא אל אברהם על בדברם אל פרעעה.
באור דברי הפרשה:
כאשר היה ירא משה שלא יתקיים הטוב שהבטיח השם יתע' לישראל מפני מה שראה שהרע פרעה לעם מאז דברו אליו במלאכות יי' כי זה הביאהו לחשב שתמנע מישר' זאת השגחה האלהית מפני פחיתות ישראל וחסרונם אמר לו שם יתע' אני יי' ר"ל שאני לבדי נמצא מעצמותי תמיד בעניין אחד ושאר הנמצאות קנו המציאות אשר להם ממני ולה הוא ראוי שאהיה שליט בשאר הנמצאות להגיע אותם באשר ארצה והנה נראיתי לאברהם ליצחק וליעקב באל שדי ויעדתי להם לתת ארץ כנען לבניהם בכחי זה השליט על הנמצאו' והנה שמי יי' לא היה נודע לישראל וגם הייתי משתדל עם זה להקים בריתי אתם ר"ל שכבר נמשך מההשגחה לישראל מפני מה שיעדתי לאבותיהם לתת לזרעם ואע"פ ששמי יי' לא היה נודע לישר' עדיין. ולזה לא היו ראויי' מצד עצמ' שתדבק השגחתי בהם ועם כל זה התעוררתי להקים בריתי אתם לתת להם ארץ כנען אשר גרו בה האבות וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל עם חסרונם כשזעקו אלי מכובד העבודה ואזכור בריתי שהיתה עם האבות כמו שקדם הספור בזה בפרשה הקודמת. ובהיות העניין כן הוא מבואר שעתה ששמי יי' הוא נודע להם על ידך במה שלמדת לזקני ישראל הם יותר ראוים שתדבק בהם השגחתי ולה אין ראוי שתירא שתמנע מהם זאת ההשגחה האלהית מצד חסרונם כי כבר יעדתי זה להם בעת שהיו יותר חסרים ממה שהם עתה לכן אמור לבני ישראל אני השם שיכולת בידי לעשות מה שארצה והוצאתי אתכם מתחת יד מצרים מעבודתם הקשה וגאלתי אתכם באמצעו' מכות נפלאות שאביא עליהם ובאמצעות אלו הנפלאות אקח אתכם לי לעם ואהיה לכם לאלהים ולמנהיג מרוב השגחתי בכם ותדעו כי אני יי' המוציא אתכם מתחת עבדות מצרים וזה כי רבוי הנפלאות אשר אחדש שם להוציאכם ממצרי' יביא אתכם להאמין בי שאני השליט על הנמצאות ומשגיח בדבקים כי להצילם מהרע שהם בו ובעבור זה הכביד השם יתע' לבב פרעה כמו שיתבאר בפרשת בא אל פרעה והנה אחר זה תהיו מוכנים אל שתדבק בכם השגחתי באופן שאביא אתכם אל ארץ כנען ואתננה לכם מורשה אני יי' שהיכולת בידי לקיים מה שאגזור והנה דבר משה אלו הדברים אל בני ישראל בזולת אמצעות אהרן ולא האמינו בני ישראל בדברי משה מפני קוצר רוח משה להתבונן בסדור דבריו כראוי כדי שייפה להם זה המאמר באופן שיכנסו דבריו באזניהם והיה זה כן מפני רוב התבודדו' משה בהשגות האלהיות כמו שקדם. ומפני העבוד' הקשה שנתחדש' להם אחר שדבר משה אל פרעה במלאכו' השם יתע' שהביאה אותם ג"כ אל שלא ישמעו לדבריו ואחר זה דבר השם יתע' אל משה שיאמר לפרעה שישלח את בני ישראל מארצו. והתנצל משה כי לא יוכל כי הוא ערל שפתים וה יתכן שיהיה סבה שלא ישמע אליו פרעה כי בני ישראל ג"כ לא שמעו אליו לזאת הסבה והנה חשב משה כי מה שאמר לו השם יתע' בפרש' הקודמת שיהיה לו אהרן לפה יהיה לבד בשליחו' הראושן שהיה שלוח לישראל ולפרעה ובטח שיהיה השם עם פיו ויורנו את אשר ידבר בשליחיות האחרי' כמו שיעד לו מתחלה וכאשר ראה שלא היה הש"י עם פיו במה ששלחו אז לדבר לישראל בקש מהשם יתע' שיתן לו מליץ ובאהו דבר השם יתע' שבכל השליחיות אשר ישלח לפרעה ולישראל להוציא את ישראל מיד מצרים יהיה אהרן מליץ בינותם ואולם אחר זה לא יצטרך לו מליץ בינו ובין בני ישראל כי הם יאמינו בו. והנה זכר תולדו' משה ואהרן לכבודם ומעלתם ולזה החל מתולדו' ראובן כי הוא הבכור וספר תולדותיו ותולדות שמעון הבא אחריו בקצור והאריך בתולדות לוי לכבוד משה ואהרן ולזה זכר כמה שנים היו לוי וקהת ועמרם כי הם היו אבותיהם ולזאת הסבה זכר גם כן אשת עמרם ומשפחתה וזכר שם אשת אהרן ומשפחתה ולא הוצרך להזכיר שם אשת משה כי כבר נשכרה במה שקדם והנה זכר משפחת אשת אלעזר לכבוד פינחס אשר קנה לאלהיו והיה מפני זה ברית השם יתע' אתו כמו שנזכר במה שיבא אחר זה ואחר זה שב לענין הראשון ושב לספר הסבה אשר בעבורה היה אהרן לפה למשה בכל דברי נבואתו אשר היו להוציא בני ישראל ממצרים וזה כי משה אמר לשם ית' כאשר צוהו שידבר אל פרעה מה שצוהו שוהא ערל שפתי' ולא ישמע אליו פרעה והנה קצר בכאן בזה המאמר מה שאמר משה הן בני ישראל לא שמעו אלי כי תכלית הכונה היתה בזה המאמר שלא ישמע אליו פרעה והנה במענה השם יתע' לו קצר בכאן והאריך וזה שהוא קצר בכאן מה שנזכר במענה הקודם שאהרן יהיה לו לפה במה שישולח לדבר לבני ישראל להוציאם ממצרים ולא זכר שיהיה לפה כי אם לפרעה לפי מה שיאמרו לפרעה הוא העקר להוציא בני ישראל ממצרים לא מה שיאמרו לישראל ולזה השמיט בזה המקום שיהיה ארן לפה למשה במה שיוצווה לדבר לבני ישראל להוציאם ממצרים והאריך לזכור מה שאמר אז הש"י למשה כששם לו אהרן לפה כי כבר הפסיק המאמ' ההוא כדי שיזכור תולדו' אהרן לפה כי כבר הפסיק המאמ' ההוא כדי שיזכור תולדו' אהרן ומשה קודם שיזכיר הנפלאות שנעשו על ידיהם לפרעה ולעמו אשר היו כלי' להוציא בני ישראל ממצרים ולהקנותם אמונה אמתית ושאר הפעולות אשר ספרה התורה מהם כי כן מנהג התורה בספוריה והוא גם כן ראוי שיודע מי הוא האיש אשר יסופרו מעשיו ועניניו קודם שיסופר זה ממנו ואם אמר אומר מדוע לא ספר תולדותיהם קודם זה מעת ששולחו משה ואהרן אל פרעה אמרנו לו כי בשליחות הראשון לא היה משתתף אהרן למשה כי אם במקרה וזה שהוא הושם לו לפה בשליחות ההוא לבד ולזה לא זכר תולדותיהן עד העת שהשתתף אהרן למשה בכל השליחויות אשר שולח להוציא ישראל ממצרים ולה אמר בזכרו תולדותיהם. הם המדברים אל פרעה. ר"ל שהם היו מדברים תמיד אליו להוציא ישראל ממצרי' כי על הדבור שלא יהיה כי אם פעם אחת לא יאמר הם המדברים אבל יאמר אשר הם דברו וזה מבואר מאד ומפני זה המתין לזכור תולדותיהם עד עת שהשתתף אהרן למשה בכל הדברים אשר היו לפרעה להוציא ישראל ממצרים והנה אמר השם יתע' למשה ראה נתתיך אלהים לפרעה רוצה לומ' לרב ולמורה על דבר פרעה ואהרן אחיך יהיה המדבר בשליחותך אתה תדבר לאהרן את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר על פרעה באופן שישלח בני ישראל מארצו. ואני אקשה את לב פרעה מפני יתרון השגחתי בישראל בעבור האבות באופן שיהיה זה סבה אל שאצטרך להרבו' אותותי ומופתי בארץ מצרים וזה כי מפני שלא ישמע אליכם פרעה אכה את מצרים במכות רבות בדרך שאוציא כל צבאותי והם השבטים שהן עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים ובסוף הענין אודיע למצרים כי אני יי' בנטותי את ידי על מצרי' ברדפם אחר. בני ישראל בדרך שיטבעו בים סוף כמו שנזכר בפרשת בשלח, שם נזכר שכבר ידעו המצרים כי השם יתעלה הוא יי' בהכבד בפרעה ברכבו ובפרשיו וזה יהיה סבה שלא ירדפו עוד אחרי בני ישראל ואז תשלם לישראל היציאה מיד המצרים כי לא ישתדלו עוד המצרים לרדוף אחריהם להביאם תחת ידם והנה עשו משה ואהרן כאשר צוה ה' אותם כמו שנזכר אחר זה בפרט בכל אות ואות והנה משה היה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמונים שנה כאשר התחילו לדבר אל פרעה בה האופן במלאכות השם יתעלה. והנה ראוי שנתיר ספק מה שיקרה בזה הספור קודם שנמנה תועלות המגיעות ממנו וזה שיש למספק שיספק ויאמר איך יתכן שיעניש השם יתע' פרעה כשלא ישמע אליו והנה הוא הקשה לבו על זה ואנחנו אומרים בהיתר זה הספק שהוא מבואר שפרעה ועמו היו רעים מאד וזה מבואר מדוע מנהגיהם עם ישראל ומדוע מנהגיהן בעריות לפי מה שפרסמה התורה מהם במה שצותה בפרשת העריות שלא נעשה כמעשה ארץ מצרי' ובהיות הענין כן הנה לא היה עול אם היה מגיע השם יתע' להם רעות אף על פי שישמעו אל דבריו לשלח בני ישראל ממצרים וכבר ביארנו ברביעי ממי שהרע יביא השם יתע' לרעים מאד לאחת משתי סבות האחת היא להיו' הרע ההוא להם מסודר מצד הגרמים השמימיים כי הם אינם באופן שישגיח בהם השם יתעלה להצילם מהרע ההוא והשנית היא על צד ההשגחה על הטובים והנה היה זה הרע אשר הגיע השם יתעלה לפרעה ולעמו בהכותו אותם באלו המכו' להשגחה על ישראל שיקנו בזה אמונה שלמה כדי שיוכנו אל שיהיו ראויים לירושת הארץ כאשר יעד השם יתע' אל האבות ולזאת הסבה אמר השם יתע' לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כמו שביארנו שם וכן תמצא שהקשה השם יתע' רוח סיחון ואמץ את לבבו לבלתי נתון את ישראל עבור בגבולו להשגחתו על ישראל כדי שיפול בידם ויירשו ארצו. ובכאן נשלם היתרה הספק, ואולם התועלות המגיעות מזה הספור הם ששה:
התועלת הראשון הוא בדעות. והוא להודיע שההשגחה האלהית תמשך מהאנשים הטובים בזרעם וזה שישראל לא היו באופן שיתכן שיהיו מושגחין כי לא היה שם יי' נודע להם ועם כל זה השגיח בהם השם יתע' והתעורר להשתדל לתת להם את ארץ כנען כאשר נשבע לאבות ושמע נאקתם כשזעקו אליו מפני בריתו עם האבות כי לולא זה לא יתקיים הברית כי ימותו ישראל מחזק הצרות:
התועלת השני הוא בדעות. והוא שההשגחה תהיה לאדם מצד מה שישיג ממציאות השם יתע' ולזה אמר כשרצה לבאר שזאת ההשגחה שהשגיח לישראל לא היתה מצדם אבל היתה מפני האבות כי שם יי' לא נודע לישראל כשהשגיח בהם בזאת ההשגחה וזאת ראיה שלא היתה בהם מצדם. ולזה אין ראוי שירא משה שתסור מהם זאת ההשגחה מפני רוע מעשיהם עם שהם היו אז יותר ראויים אל שתדבק בהם ההשגחה האלהית מפני שהיה נודע להם שם יי' באמצעות משה רבינו ע"ה כמו שביארנו ומזה יתבאר שכל מה שהיה לאדם השגה בשם יתעלה יותר חזקה תהיה ההשגחה האלהית הנמשכת ממנה יותר חזקה וזה כבר ביארנוהו מדרך העיון ברביעי ממ"י:
התועלת השלישי הוא בדעות. והוא להודיע שההשגחה האלהית משגחת במושגחים בה להקנותם הטובות הנפשיות ולהצילם מהרעות הנפשיות כמו שהשגיח בהם להקנותם הטובות הגופית ולהצילם מהרעות הגופיו' ולזה תמצא שהשגיח השם יתע' לישראל בעבור האבות להקנותם האמונה האמתית ולהצילם מהאמונות הנפסדות במה שהראה מרבוי אותותיו ומופתיו בארץ מצרים כדי שיזכו אל השלמות האמתי וידעו שהשם יתע' הוא השם והוא יהיה להם מפני זה לאלהים ולמנהיג להשגיח בכל עניניהם באופן שיתכן בהם שיירשו ארץ כנען כמו שנזכר שייעד השם יתע' לאברהם בפרשת לך לך כמו שביארנו שם ר"ל כי כמו זאת השגחה רצוני לומר ירושת הארץ לא היה אפשר שתתקיים לזרע האבות אם לא היו באופן שיהיו ראויין לכמו זאת ההשגחה ואמנם ההצלה מהרע באופן שלא ימותו תחת יד מצרים היה אפשר שתהיה לישראל מצד האבות והנה היה הענין בזאת ההשגחה נפלא מאד ר"ל שכמעט מן הזמן הוציא השם יתע' עם רב בכללו מהאמונות הנפסדות שגדלו בהם והביא אותם אל האמונה האמתית עד שבצאתם מארץ מצרים היו נכונים לקבל זאת התורה השלמה וזהו מה שאמר השם יתע' ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ר"ל שהוא הביאם לעבודתו בקלות ובמהירות נפלא כאלו היו דורכי' אל זה התכלית כשישאו אותם על כנפי נשרים ויתעופפו בהתעופפות הנשרים במהירות נפלא כמנהגם ויוליכום אל התכלית המכוון:
התועלת הרביעי הוא במדות. והוא שראוי לאדם כשירצה להשיג דבר מה מהאנשים שיסדר דבריו בתכלית מה שאפשר בהם מלקיחת הנפשות למה שירצהו ומיפוי הדברים ההם וקשוטם כדי שיפותו לשמוע אליו כי בזולת זה אפשר שלא ישיג מבוקשו ואף על פי שהיו הדברים ההם להגיע תועלת להם. הלא תראה כי זה המאמר' שהיה מצווה משם שיאמר לישר' עם רוב מה שיש בענינו מהטוב להם ומהפתוי אל שיאמינו בדברים ההם הנה לא שמעו ישראל אל משה מפני קוצר רוח משה מלהשתדל לסדר דבריו באופן שלם בדרך שיפותו להאמין לדבריו:
התועלת החמישי הוא להודיע הסבה אשר הכריחה אל שיהיו באמצעו' אהרן כל דברי משה לפרעה ולישראל במה שדבר להם להוציאם ממצרים והנה היתה הסבה בזה כי משה היה ערל שפתים לרב התבודדות במושכלות השכליות האלהיות כמו שביארנו בפרשת אלה שמות:
התועלת הששי הוא להודיע תולדות אהרן ומשה כי משה יסד בנבואתו עמוד החזק אשר היו בו ישראל לעם לשם יתע' והוא היה להם לאלהים ולמשגיח והיא זאת התורה השלמה האלהית ואהרן היה ראש למשפחות הכהונה אשר שם אותם השם יתע' מיוחדת לעבודתו בדרך שיורו משפטיו ליעקב ותורתו לישראל כמו שיתבאר במה שיבא. והנה זכר עם זה תולדות פינחס לשלמותו לפי שהוא קנא לאלהיו ושם נפשו בכפו להשבית הפעולות המגונות ולזה היה ברית השם יתע' אתו כמו שנזכר בפרשת פינחס:
פרק ז
פסוק ח
ויאמר יי אל משה וגומר עד סוף הפרשה
ביאור דברי הפרשה
והנה דברי זה הספור הם מבוארים מאד. ואולם התועלות המגיעות מזה הספור הם שנים:
התועלת הראשון הוא להודיע ולפרסם עוצם יכולת השם יתעלה לשנות טבע המציאות על צד ההשגחה עד שכבר היה מביא בפליאה אלו המכות ומסיר אותם בעת שהיה רוצה ותגיע מעוצם היכולת אשר לו להניע לב האנשים ולהטותו לאשר ירצה שכבר חזק לב פרעה לבלתי שלח את העם עם רוב הסבות שהמציא שהיה ראוי שיסדר בהם קושי לבבו ולזה ג"כ הודיענו בזה הספור שמה שיתחדש מהשם יתעלה על דרך המופת הוא אמתי במציאות ההוא כאלו היה מתחדש מהטבע. ולזה בלע מטה אהרן שאר המטות בהיותו תנין כי הוא היה תנין לפי האמת לא לפי הראות לבד כמו הענין בפעולות החרטומים ומפני זה ג"כ מתה הדגה אשר ביאור ובאש היאור כשנהפכו מימיו לדם כי מימיו היו דם לפי האמת במדרגת הדם אשר יתהוה מהטבע:
התועלת השני הוא להודיע בהדרגה אשר נהג בה הש' יתעלה עם פרעה כאשר רצה שישלח ישראל אשר העירונו על ענינה בתועלות הפרשה הקודמת וזה כי תחלה צוה שיעשו לפניו מופת בלתי מצער אותו כלל והוא ההפך המטה לתנין ואחר כן צוה שיעשו לפניו מופת מזיק לו מעט והוא ההפך המימות לדם. כי לא היו מוצאים מים לשתות כי אם בקושי ואחר כן צוה שיעשו לפניו מופת יותר מזיק מזה והוא מופת הצפרדעים אלא שהזיקם היה מעט יותר והם הנקראות ראנו"קיי בלעז והנה הם היו עולות בביתם ובחדר משכבם ועל מטתם ויתר המקומות שזכר והיו מפני זה מצערות האנשים צער מה אלא שלא היה כמו הצער שהגיע להם מהכני' כי הם היו עולים בבשרם תוך לבושיהם והיו עוקצים אותם כמנהג הכנים. ולה הביא עליהם אחר זה מכת הכנים והנה זה הסדור הוא ראוי מהאדון הטוב לאנשים המורדים בו וכן יעשו המלכים במורדים בהם אשר אינם שומעי' לדבריהם וזה כי בהלחמם עליהם ימנעו מהם תחלה מזונותיה' ואח' כן יצערו גופם וייסרום בשוטים או בעקרבי' והנה תמצא שכבר הגיעו בתחלה אלו המוסרים מהש"י לפרע' ביות' קל שאפשר וזה כי הוא לא מנע ממזונותיהם כ"א המים והם ג"כ היו נמצאו' להם אלא שכבר היו נמצאי' להם בקושי ואחר כך הגיע צער חלוש לגופם ואחר זה שב להכביד מכותיהם בהדרגה בזה הסדור בעינו וזה שהוא הביא בתחלת הערוב שהיה משחית המקנה ומזונותיהם אשר בבית ובשדה ואחר כך הוסיף שנית להזיקם במזונותיהם וזה שכבר הביא דבר כבד מאד במקניהם שהיה הזיקו יותר חזק מההיזק שהגיע למקנה מן הערוב עם שה ההיזק הגיע כרגע ולא היו יכולים לקחת בו שום עצה ואין כן הענין להיזק שהיגע מפני הערוב ואח' כן הביא בגופן מה שיצערם צער גדול והוא השחין שהיה פורח אבעבועו' כי השחין שהוא היה בזה התואר הוא מצער מאד ואחר זה שב להכביד מכותיה' בהדרג' בזה הסדר בעינו וזה שכבר הביא תחלה הברד להשחית כל אשר בשד' אשר אי אפש' שישחת מפני הברד למנוע מהמצרי' מזונותיה' ואחר כן הכביד עליהם והביא הארבה הנפלא בגבולם להשחית מה שנשאר להם מהברד והעץ הצומח להם מן השד' כדי שיעדרו מזונותיהם במוחלט והם היו עם זה מצערים גופם צער מה כי מלאו מהם בי המצרים ואחר זה הביא עליהם מה שיצער גופם צער נפלא אלא שלא יגיע ממנו המות והוא החשך החזק שהעמיד להם שלשת ימים באופן שלא קמו איש מתחתיו ולא ראו איש את אחיו כי גם הנר לא היה מאיר להם לפי דעתי וסבת זה היה עובי האויר המחשיך עד שהיו יכולי' למשש אותו. ולזה לא היה אפשר להם לקחת מזונם כראוי בכל אלה השלשה ימים ואחר זה הביא המות בכוריהם והנה הנגע האחרון הכביד מכל הקודמים והנה המכות הראשונות נעשו על ידי אהרן כי לא היה הענינם נפלא באופן המכות שנעשו על ידי משה וזה כי המכות שנעשו על ידי אהרן היה רמוז הדבר שנתחדש ממנו מה שנתחדש על דרך פלא כאלו תאמר כי מהמטה היה תנין ומהמים דם וצפרדעים ומהעפר כנים. ואולם הברד לא נתחדש על ידי משה מהדבר רמוז אליו ולא הארבה ולא החשך. והנה השחין שנתחדש על ידי משה מפיח הכבשן לא היה באופן השתנות המים דם כי לא שב פיח הכבשן שחין אבל נתחדש השחין בעת שזרקו משה לצד השמי' ועם כל זה הנה מפני שידמה באופן זה שיהיה התחדש השחין מדבר רמוז נשתתף בענינו אהרן השתתפות מה כי הוא ממוצע בין מה שיתחדש מדבר רמוז ובין מה שיתחדש לא מדבר רמוז ולהראות אופן המדרגות האלו מהמכות שהיו שלשה מדרגות היה נותן בהם רבי יהודה סימנין דצ"ך עד"ש באח"ב וכללם באלו השלשה תיבות לפי שהמדרגה הראשונה היתה דם צפרדע כנים. והמדרגה השנית היתה ערוב דבר שחין. והמדרגה השלישית היתה ברד ארבה חשך מכות בכורות. כמו שהתבאר מדברנו:
פרק י
פסוק א
פרשת בא אל פרעה
בא אל פרעה וגו' עד החדש הזה לכם.
ביאור דברי הפרשה
והנה שאר דברי זה הספור מבוארים עם מה שקדם מהדברים ואולם התועלות המגיעות מזה הספור הם רבים:
התועלת הראשון הוא בדיעות. והוא להודיע כי השם יתע' כשיעשה רע הנה יכוין בו להשגחה על הטובים ולזה יעשה השם יתע' זה הרע מצד מה שהוא טוב לא מצד מה שהוא רע כי אין מדרכו שיגיע ממנו רע כמו שביארנו בספר מלחמות יי' ובביאורנו לספר איוב. ולה ביאר שהוא הכביד לב פרעה כדי להרבות מופתיו והנה הכונה היתה בהרבותו מופתיו כדי שישיגו ישראל כי הוא יי' ויודיעו זה לבניהם אחריהם באופן שתמשך זאת האמונה האמיתית בישראל תמיד:
התועלת השני הוא להודיע עוצם הגבור' ואבירות הלב אשר היה במשה עד שכבר דבר אלו הדברים הקשים לפרעה במלאכות השם יתעלה ולא נתיירא ממנו עם ידיעתו רוע לבבו כי זאת התכונה תאות לנביא וכל שכן לגדול שבנביאים כמוהו:
פרק יב
פסוק א
החדש הזה עד קדש לי כל בכור
ביאור דברי הפרשה
הנה זה ביאור קצת דברי זה החלק מדברי הפרשה ושאר הדברים שבאו שם הם מבוארים בנפשם עם מה שקדם לנו בזה מהדברים ואולם התועלות המגיעות ממנו:
התועלת הראשון הוא במצות והוא לזכור מה שצונו בו לקבוע החדשים ולחשוב השנים והתכלית המגיע מזאת המצוה הוא קיום המועדים בזמנם כי עניינים תלוי בקבוע החדש והשנה ואולם התועלת המגיע מקיום המועדים בזמנם יתבאר בג"ה אצל המאמר באחד אחד מהם:
השרש הראשון הוא שקבוע החדש יהיה מתחלת הראות הירח כמו שביארנו ולזה הוא מבואר שב"ד יצטרכו לקנו' זאת הידיעה בעדות מן הרואים הירח בחידושה כי לפעמי' יראה לזה ולא יראה לזה לסבה מהסבות וכבר נתבארו דיני זה העדות בא' ובב' ובג' מר"ח:
השרש השני הוא שקדוש החדש לא יהיה אלא ביום לפי שקבוץ ב"ד לקדשו וקדושם אותו היא פעולה מהפעולות במצות והם לא יהיו לפי הנהוג כי אם כמו שהתחייב בשרשים הכוללים ולזה יחויב שתהיה זאת ההקדשה והקריאה מהם ביום כמו שנ' אשר תקראו אותם במועדם מקראי קודש וכבר נתבאר זה בשני ובג' בראש השנה ובראשון מסנהדרין:
השרש השלישי הוא שכאשר קדשו ב"ד את החדש הוא מקודש אע"פ שכבר טעו או שגגו או הזידו כי הדבר הזה הוא מסור להם שנ' אשר תקראו אותם כבר נתבאר זה בשני מר"ח ואולם אמר במועדם כי מה שהוא מסור לב"ד מזה אינו כי אם לקבוע החדש אצל מועדות והוא ביום שלשים מהחדש או ביום שלשים ואחד:
השרש הרביעי הוא שאע"פ שקדוש החדש יהיה ע"פ הראיה הנה הקריאה היא המקדשת לא הראיה ולפי שכבר יפול ספק בראיה כי אפשר שיראה לפעמים רבות הירח בעבים היו ב"ד חוקרים העדים באי זה מצב ראו את הירח ולאי זה צד היה נוטה ואם ידוע מדרך החכמה שזה בלתי אפשר יחסו זה לטעות יקרה בראיה ולא יקדישוהו. ואם נתברר להם בלי ספק בזולת ראיה שהירח יכול להראות יקדישוהו בזולת ראיה כבר נתבאר זה בב' מר"ה:
השרש החמישי הוא שזה העדו' דוחה את השבת ר"ל הליכת העדים לב"ד לפי שלא יהיה קדוש החדש בזולת עדות והתור' חייבה שתהיה זאת הקריאה במועד' ולא יתכן שתהיה במועדה בזולת זה האופן והנה ג"כ בזה תלוי תקון המועדים ותקון קרבן המוסף של ראש חדש ולזה הוא מבואר שאם היה ביניהם ובין ב"ד יותר ממהלך יום אחד לא יותר לעדי' ללכת לב"ד בשבת כי לא יקובל בעדותם תועלת בקדוש החדש כי כבר יהיה לה שלשים ואחר מן החדש או הוא מקודש בזולת ראיה לפי שהוא מבואר שלא יתכן שהיה בין חדש לחדש יותר משלשים יום כבר נתבאר זה בראשון מר"ה:
השרש הששי הוא שקבוע החדש והשנה הוא מסור לבית דין הגדול והיה זה כן כי אם היה אפשר זולת זה הנה יקרה שיהיו המועדים בלתי נופלים בזמן אחד לכל ישראל והמשל כי יתכן שב ירושלים יראה הירח ובעכו לא יראה ובבית דין שבירושלים יקדשו את החדש ביום אחד ובבית דין שבעכו יקדשו את החדש ביום אחד ובבית דין שבעכו יקדשו את החדש למחרת היום ההוא וזה דבר בלתי ראוי כי כבר חייבה התורה שיעלו כל ישראל במועדים במקו' אשר יבחר השם ולזה יחוייב שיהיה זמן המועדים אחד לכל ישראל ובזה יתבאר שזה יחוייב על פי הב"ד שהיה שם הכולל לכל ישר' כמו שנתבאר זה בראשון מסנהדרין ובט' מברכות
השרש השביעי הוא שראוי לב"ד שיוסיפו בקצת השנים חדש אחד באחריתם כדי שיהיה חדש ניסן בחדש האביב כי כבר דקדקה התוה בזה כמו שזכרנו עם שאי אפשר לקרב העומר בששה עשר בניסן אם היה ראש חדש ניסן קודם חדש האביב ולזה יחוייב שיהיה בחדש האביב לפי שהמציאות וכבר יעמדו על זה עוד מפני התקופה השמשית שאם לא תהיה עד ששה עשר בניסן יצטרך לעבר השנה ההיא כי כשהיה הענין בזה התנאי לא היה החדש ההוא לפי הנהוג חדש האביב והנה זכרה התורה שבליל ט"ו היה אז חדש האביב אמר כי בחדש האביב הוציאך יי' אלהיך ממצרים לילה ואמר היום אתם יוצאים בחדש האביב מגיד שבחמשה עשר בניסן היה חדש האביב. וכבר יעמדו גם כן על זה מפני פירות האילנות אם לא יהיו עד הנה בתנאי הזה בתאר הזה הראוי שיהיו בו אצל חדש האביב כבר נתבאר זה בר"ה ובאי' מסנהדרין וראוי שלא יעלם ממנו שלא יתכן לעבר השנה מפני העדור וקציר כי החדש הבא אחריו לא ימצא בו גם כן אביב ולזה ראוי אז שיהיה פסח שהוא חדש האביב לא יתנהג עם שבה יותר בחדש לישראל וימצא להם המזון יותר ממה שימצא להן עברו השנה ולזה הוא שיש לב"ד לעבר השנה מפני הבצורת כבר נתבאר זה בראשון בסנהדרין:
השרש השמיני הוא שיש לב"ד לעבר השנה לסבה מן הסבות מן הדברים הנלוים למועדים כמו עליית הרגל שאם לא יתכן שישלם זה עד החדש הבא אחריו כאלו תאמ' קלקול הדרכים ולא יוכלו עולי רגלים ללכת בהם עד שיפסקו הגשמים ויתקנו הדרכי' או שנהרסו הגשרי' ולא יוכלו ישר' בזולת סכנה לעלות לרגל ומפני גליות ישראל ממקומם ולא הגיעו עדיין במקום שיוכלו להיות שם בעת המוגבל ודבר זה יתבאר ממה שעשה חזקיהו שנאמר ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלם לעשות הפסח בחדש השני כי הכהנים לא התקדשו למדי והעם לא נאספו בירושלם וזה גם כן עם שהוא ביד ב"ד לקבוע החדשים והשנים לפי מה שירצו כמו שזכרנו יש לו שרש מבואר בתורה. וזה שכבר נתבאר בפרשת בהעלותך שהפסח ידחה לחדש שני לאשר היו בדרך רחוקה באופן שלא יוכלו להיות במקום אשר יבחר יי' בחצי יום י"ד לחדש ניסן או לאשר היו טמאי' לנפש אדם ולפי שזה לא יהיה אלא כאשר היו מעוט הקהל בזה האופן כמו שהתבאר שם הנה כשהיו רוב הקהל בזה התואר שלא ידחו לפסח שני יתכן שיעברו השנה מפני דרך רחוקה אך לא מפני הטומאה כי הטומאה דחויה בצבור כמו שיתבאר ולפי שהוא עבר שנה לפי שהכהנים לא התקדשו למדי שאי אפשר לעשות הקרבן מזולתם למדו מזה ג"כ שבשביל תנורי פסחים שאבדו הגשמים יש לב"ד לעבר השנה כי בזולת זה לא יתכן שיאכלו פסחיהם עולי רגלים כי יחוייב להם לאכלו צלי אש ואין ראוי שישחטו הפסח אם לא לתכלי' שיאכלו אותו והו' מבואר שאם לא היה ביד בית דין לעבר השנה מפני אלו הדברים לא היו עושים זה חזקיה וסיעתו לפי שכבר יראה מהמקום ההוא שכבר שגג בזה חזקיהו שגגתה מה כמו שביארנו שם הנה חקרו רז"ל על השגגה שאפשר שתיוחס לו בזה שלא נראה להם שיטעה חזקיה לדחות לפסח שני כל ישראל מפני אלו הדברים אמר שמה שאמר בזה המקום שעשו הפסח בחדש השני היה שכבר עברו השנה ביום שלשים באדר ולפי שראוי לקבעו קודם ניסן אם באו עדים שראו הירח שעשה בו פסח החדש והוא מבואר בדבריו רז"ל שאם עברו השנה ביום שלשי' באדר מעוברת ולזה יראה לי שכבר עבר השנה אחר שקבע ניסן ולא היה להם כח לעבר השנה אחר זה כי יחוייב בחדש ההוא שיהיה ראש חדשי' וכבר נתבאר זה כלו בראשון מסנהדרין ואולם מדברי סופרים יחוייב שלא יעברו השנה ביום שלשים באדר לכתחלה אך אם עברוה מעוברת:
השרש התשיעי הוא שאין מעברין השנה אחר שקדשו בית דין את החדש ולא ביום אחר ושלשים באדר שהרי הוא ניסן ואף על פי שלא נראה הירח כמו שזכרנו במה שקדם ויחוייב שיהיה ראש חדשים באמרו החדש הזה לכם ראש חדשים ולזה אין כח בבית דין לעשותו אדר שני:
התועלת השני הוא בדעות. והוא להודיע כי בני המשפחה ראוי שיהיו קרובים קצתם לקצת כדי שיגיע מהאחד מהם אל האחר העזר הראוי ולזה צותה התור' שיקחו השה למשפחותיהם להורות שאנשי המשפחה האחת היו יושבים זה אצל זה כי פסח מצרים היה בבתי האנשים העושים אותו ולא היו יוצרים איש מפתח ביתו כל הלילה ולזה הקפידה התורה בפסח מצרים שאם ימעט הבית מהיות משה יקח השה הזה הוא ושכנו הקרוב אליו במכסת נפשות:
התועלת השלישי הוא במצות. והוא לזכור מה שנצטוינו בו לעשות הפסח משה תמים זכר בן שנה. ואולם התועלת המגיע מזאת המצוה הוא להעתיק ישראל מאמונת המצרים הנפסדת כי הם היו מתעבים זביחת הצאן ואכילתם לחושבם כי אלהיהם יהיה מזל טלה ולזה צוה השם יתע' לזבוח השלם שבצאן והוא הזכר תמים בחדש האביב בין הערבים והוא בחצי היום כי אז יהיה מזל טלה בחצי השמי' ויהיה בתכלית כחו וצוה שיהיה בן שנתו כי בזה יהיה מן הזרו' יותר ומן העשיה כנגד האמונה ההיא ולפי שהם היו חושבים שאלהיהם יהיה נפשט באש עם מי שיעשה כנגדו מפני שהוא ממזלו' האש הפליג השם יתע' להתחכם כנגד זאת האמונה וצוה שיצלה השה בכללו באש ראשו ועל כרעיו ועל קרבו כי בזה האופן יהיה ההתנגדות היותר נפלא שאפשר לאמונת מצרים וצוה עם זה להזות מדמו על המשקוף ועל שתי המזוזות באגודת אזוב לעשות כנגד זאת האמונה לפי מה שאפשר ונגלה להם כי זה הפועל אשר היה ראוי לפי אמונת המצרים שיגיע להם בסבתו רע נפלא מאלהי מצרים היה הצלתם מהרע הנפלא שהגיע למצרים ולזאת הסבה בעינה השחית השם יתעלה בלילה ההוא כל אלהי מצרים כדי שישלם לישראל העתק האמונה ההיא הנפסדת. ולזאת הסבה הקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימים כדי שיתישבו ישראל בזה העניין ויתנו אל לבם מום האמונה ההיא ולזאת הסבה חוייב שיהיו נמנין בו אוכליו קודם שחיטה וישחטוהו לשם פסח כדי שיתנו לבם בפעל הזה ויתבוננו בו וכבר תמצא במכילתא מה שיעיד על זאת הכונה אמרו מפני זה הקדים לקיחת הפסח לשחיטתו לפי שהיו שטופים ישראל בע"ז במצרים ועוד אמרו שם בביאור משכו וקחו לכם ר' יוסי הגלילי אומר משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות. ואולם שרשי זאת המצוה הם אחד עשר:
השרש הראשון הוא שיהיה זכר בן שנתו ושלא יהיה בו מום מן המומין הפוסלי' בקרבן כמו שיבא בגוזר הצור ונתבארו בכללות בששה מבכורות:
השרש השני הוא שתהיה שחיטתו בחצי היום. כי אז הוא בין הערבים ואם שחט קודם זה לא יצא אך אחר זה יצא כל היום כלו כבר נתבאר בשמיני מפסחים:
השרש השלישי הוא מה שהיה נשחט בפרסום גדול שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדית ישראל בין הערבים. ולזה לא ישלם בפחות משלשה קהלות כמו שביארנו ואין קהל הפחות מעשרה כמו שהתבאר מפני הוראת הגדר ולפי שלא נודע מזה המקום אם יצטרך שיהיו שם אצלו הקהלות יחד או בזה אחר זה הצריכו חכמים שיהיו שם ג' כתות בזה אחר זה והוה בכל כד וכד שלשים כבר נתבאר זה בח' מפסחים:
השרש הרביעי הוא שאין נמנין שוחטין את הפסח אלא למנוייו שנאמ' במכסת נפשות איש לפי אכלו תכוסו על השה כבר נתבאר זה בב' מזבחים ובט' מפסחים:
השרש הה' שאין נמנין עליו אלא כל זמן שהוא חי לא אחר זה שנאמ' תכסו על השה ואינו שה לאחר שנשחט והיה זה כן לפי שלא נשחט לשמו כבר נתבאר זה בט' מפסחים:
השרש הששי הוא שאין שוחטין אותו על מי שאינו יכול לאכול כזית בשר שנאמ' לפי אכלו תכסו על השה כבר נתבאר זה בששי מפסחים:
השרש השביעי הוא שאין נמנין על שני פסחים שנא' על השה על שה אחד הם נמנים לא על שנים וזהיה זה כי כבר פרע חובו בראשון אשר נמנה עליו כבר נתבאר זה בט' מפסחים:
השרש השמיני הוא שצריך שתהיה שחיטתו של פסח לשם פסח שנאמר ושחטו את הפסח זבח פסח וזבחת פסח כבר נתבאר זה בראשון מזבחים ובח' מפסחים:
השרש התשיעי הוא שאין ראוי להביא קדשים לפסול שנאמר ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו וזה שרש כולל לשאר הקדשים אך ביארה התורה זה בפסח שהוא מן הקדשים הקלים וממנו נלמד זה הדין בשאר הקדשים כי הם ראוים בזה הדין וכבר נשתמשו רז"ל בזה השרש במקומות רבים מהתלמוד וממנו יתבאר שאין ראוי לשחט הפסח על היחיד אם אין ראוי לאכלו כלו כבר נתבאר זה מתשיעי מפסחים:
השרש העשירי הוא ששחיטת הפסח נלוה מזה ממה שהוא עצמי שאין יכול לעשות קודם י"ד הוא דוחה את השבת אם חל י"ד להיו' בשבת לפי שכבר חייבה התור' שיהיה נעשה במועדו וזה השרש כולל לכל מה שהוא קבוע לו זמן מן התורה כבר נתבאר זה בז' מפסחים ובי' מערובין:
השרש הי"א הוא שמילת עבדיו ומילת בניו הקטנים מעכבת אותו מעשיית הפסח שנאמר המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו כבר נתבאר זה במכילתא:
התועלת הרביעי הוא במצות והוא לזכור מה שנצטוינו לשחוט הפסח ביום י"ד בניסן בין הערבים והנה התועלת המגיע מזאת המצוה כבר התבאר במה שקדם:
התועלת החמישי הוא במצו' והוא מה שנצטוינו לאכל הפסח בליל ט"ו והנה התועלת המגיע מזאת המצוה היא להוציא ישר' מאמונת המצרים כמו שזכרנו ולזאת הסבה בא הצווי בו שיהיה צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו כמו שזכרנו למעלה כי כשיצלה שלם יהיה הפעל ההוא יותר חזק ההכעסה לאלהי מצרים לפי אמונת המצרים ולזאת הסבה בעינה בא הצווי שיאכל בשלמו' במקו' אחד ושאל יוציאו מהבשר חוצה ושלא יותירו ממנו עד בקר כדי שיאכל בכללות בפעם אחת כי אין מהנהוג שיאכל האדם בלילה כי אם פעם אחת ואולם שזה הפועל היה חזק ההכעסה לאלהי מצרים לפי אמונת המצרים הוא מבואר ממה שאומר וזה כי כל מה שיהיה השלמות בדבר אשר יבזוהו היה הבזוי ההוא יותר חזק ולזה הוא מבואר כי זה היה בזוי נפלא לאלהי מצרים לפי מחשבתם כי הם היו מתעבים אכילת הצאן וזביחתו ובשולו וכל אחד מאלו היה כזאת המצוה באופן שיהיה בו הבזוי יותר נפלא והנה בא הצווי לשרוף הנותר באש לסהה בעינה אשר באה המצוה לצלותו באש אשר כבר זכרנוהו במי שקדם. והנה נצטוינו לאכול הפסח על מצה ומרורים להורות על החפזון כי מי שירצה לתקן הלחם במהירות יאפה אותו מצת ולא יצטרך להמתין עד שיחיץ ולזאת הסבה בעינה היו שם מיני ירקות מרים כמו חזרת ומה שידמה להם כי האדם יטבול בהם כאשר ירצה לאכול בחפזון ולא יצטרך להמתין שיעשו לו ממיני הכותה לטבול בהם פתו ולזאת הסבה נצטוו אז שיאכלו אותו בתא שזכרה התורה אר"ל שיהיו מתניהם חגורים נעליהם ברגליהם ומקלם בידם. ואולם שרשי זאת המצוה הם חמשה:
השרש הראשון הוא שיהיה נאכל צלי אש ולא צלי דבר אחר ואף על פי שנתחמם הדבר ההוא באש כמו התנור ומה שידמה לו מהדברים החמים כבר ביארנו זה בב' ובו' מפסחים:
השרש השני הוא שיהיה בצלייתו ראשו על כרעיו ועל קרבו לא שישים קרבו לתוכו אחר הדחתו כי זה יהיה כמו בשול כי יתבשל שם שלחותו ולחות הבשר עם שהוא צלי דבר אחר כי הו' נצלה מהחום שיבא בשה מחום האש המקיף בו כבר נתבאר זה בו' מפסחים:
השרש השלישי הוא שראוי שתהיה אכילתו אכילת שובע כי צורת האכילה הזאת יורה זה שכבר יה נאכל על מצות ומרורים אשר עם הוראתם על החפזון הנה יש במרורים הוראה למה שהוא נאכל אכילת שובע כי מה שהוא בזה התאר יביא העשבים האלה לאכילתו למה שיש בהם מהבאת החפץ אל המאכל עם מה שצוה שלא ישברו בו עצם יאות לזה גם כן כי כן הדרך במה שלא יאכל אכילת רעבון והיה זה כן כדי שתהיה הסעודה נשלמת בזה המזון באופן שיביאם זה לזכור יציאת מצרים כי בעבורו היתה זאת המצוה כמו שנתבאר זה בשביעי מפסחים:
השרש הרביעי הוא שיהיה נאכל על מצות ומרורים שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו וראוי שתדע שזו אינה מצוה בפני עצמה כמו שנתבאר באכילתה אך הוא נלוה למצות אכילת בשר ולזה אמר יאכלוהו שהוא שב אל הבשר והוא מבואר שאם אין לו מצה ומרור יוצא ידי חובתו באכילת הבשר שנאמר ואכלו את הבשר עם שכבר יורה שאכילתו על מצה ומרורים היתה להורות על החפזון ולזה לא יהיה זה מעכב מצות אכילת הפסח כמו שזכרנו כבר נתבאר זה במכילת' והנה המרורי' הם עשבים מרים מרירות מה כמו החזרת והעולשים ומרור ומה שידמה להם כבר נתבאר זה בשני מפסחים:
השרש החמישי הוא שמילת עבדיו ומילת בניו הקטנים מעכבת אותו מאכילת הפסח כבר נתבאר זה בפסחים:
התועלת הששי הוא במצות והוא לזכור מה שהוזהרנו שלא לאכול בשר הפסח נא ומבושל והנה היתה זאת האזהרה בעבור שנאכלהו צלי אש לסבה אשר זכרנו במה שקדם:
התועלת השביעי הוא במצות. והוא לזכור מה שהוזהרנו שלא להותיר מבשר הפסח עד הבקר ולשרוף הנותר וכבר התבאר מדברינו התועלת המגיע מזאת האזהרה:
התועלת השמיני הוא במדות. והוא שאין ראוי להולכי דרכי' שיארכו בסעודה ויתישבו בה אבל ראוי שיאכלו כדמות נוסעי' כדי שישלימו מהלכם בזריזות וזה למדנו מהתאר אשר צוה השם יתע' שיאכלו בו הפסח ר"ל שיהיו מתניהם חגורים נעליהם ברגליהם ומקלם בידם ושיאכלו אותו בחפזון כדי שיהיה כדמות נוסעים וכבר זכרו זה התועלת המכילתא:
התועלת התשיעי הוא במצות. והוא שכבר נזכר מה שנצטוינו לחוג בחמשת עשר לחדש ניסן רוצה לומר שנקריב שלמי חגיגה. והנה נזכיר התועלות המגיעות בזה כזכרנו מצות חגיגת הרגלים בכללם:
התועלת העשירי הוא במצו'. והוא לזכור המצוה שנצטוינו להשבית שאור מבתינו ביום י"ד לחדש ניסן. והנה התועלת המגיע בזה הו' להרחיקנו מאכילת החמץ ב' ימי הפסח והתועלת בזה הו' להזכירנו יציאת מצרי' שהית' בזה האופן הנפלא שמי שהקשה לבו ומאן לשלחם מאון נפלא הוכרח לגרשם משם במהירות עד שלא יוכלו להתמהמה עד שהתחמץ העיס' אשרו במשארותם:
התועלת הי"א הוא במצו' והוא לזכרו' המצוה אשר נצטוינו לשבו' ביום ראשון של פסח ומכל מלאכת עבודה והמצוה שנצטוינו לשבות בזה האופן בשביעי של פסח והנה התועלת המגיע בה הוא להזכיר יציאת מצרים אשר הוא מביא להאמין כשם יתע' אמונה נפלאה והנה היה זמן זה החג ז' ימים לפי שהז' ימים הם כמו תקופה ירחית ויש לה מהזמן רושם נפלא בדברים הטבעיי' והנה הוא הזמן היותר קצר שימצא שלם ויהיה מקובץ מימים וה מבואר למי שעיין בחכמת הככבים והנה לא אסרו כל אלו הז' ימים בעשיית מלאכה כדי שלא יכבד זה עלינו ונאסרו כלם באכילתה החמץ כי זה לא יכבד מאד לכל האנשים. ואולם שרשי זאת המצוה הם ג':
השרש הא' הוא שיחשבהו כעפר והודמה לו ממה שאינו ראוי לאכיל' קודם הזמן כי אז הו' שליט עליו ויכול לעשות מה שירצה לפי שהוא קנין מקניניו והוא מפני זה יכול להסכי' שלא ישתמש מהלחם ההוא בשמוש המיוחד בו מצד מה שהוא לחם אבל ישתמש בו שמושו העפר והאבן והדומה להם שנ' תשביתו שאור מכתיב' ר"ל שישביתינו משמושו המיוחד לו ולזה אמר תשביתו ולא אמר תבערו וכבר נתבאר זה השר' בא' מפסחים':
השרש הב' הוא שאחד שבטלו אינו עור עליו בבל יראה ובכל ימצא אע"פ שנשאר בביתו שהרי אינו שאור ולא חמץ אצל הבעלים לפי שכבר השביתו וכבר התבאר זה בראשון מפסחים ויראה לי שאם אכלו אחר זה אין בטלו מועל לו כלום שהרי נתבאר שהוא אצל מחשבתו לחם לא עפר ואפר ולעשות משמרת למשמרת צוו חכמים לבדוק ולהוציא החמץ מכל גבולו כבר נתבאר זה בראשון מפסחים:
השרש הג' הוא יוצא מאלו השרשים הקודמים והוא שמי שיש לו עסה בביתו בזמן אסור החמץ ואינו יוכל לאפותה קודם שתחמיץ הוא מבטלה קודם שתחמיץ ובזה ימלט מעבור עליה בבל יראה ובבל ימצא אחר שהחמיץ כבר נתבאר זה בראשון מפסחים:
התועלת הי"ב הוא במצות. והוא לזכור מה שהזהרנו שלא נעשה מלאכת עבדה בראשן ובשביעי של פסח ותועלתו להזכיר יציאת צרים שהיינו עבדים לפרעה שם והיינו מוכרחים לעשות מלאכת עבודה ואולם שרשי זאת האזהרה הם ד':
השרש הא' הוא שלא יתחייבו בי"ט כי אם על המלאכות שאינם לצורך אכל נפש שנ' כל מלאכה לא יעשה אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם והנה אלו המלאכות הם אשר התבאר שחייב עליהם בשבת בלבד מה שהוא מן המלאכות שהוא לצורך אוכל נפש ר"ל שמה שנקרא בשבת מלאכה נקרא גם כן בי"ט וזה יתבאר מצד הוראת הגדר כמו שנתבאר זה בראשון מי"ט ובא' ממגלה:
השרש הב' הוא שלא נאסר מן הצ' המלאכות שהם לצורך אוכל נפש מצד עצמותם ואעפ"י שיאכל מזה בי"ט או שלא יאכל דבר ממנו כי התורה לא כוונה כמאמר אשר יאכל שיהא נאכל בפעל אבל שיהיה מדרכו שיאכל כמו שביארנו וכבר נתבאר זה בשני מיום טוב ובשלישי מפסחים:
השרש הג' הוא שההעברה וההוצאה מרשות לרשות יתרו בי"ט ואע"פ שאשינו צריך אוכל נפש בעצמות' והיה זה כן להיותם הכרחיים מאד בתקון המזונות ובהכנתם כבר נתבאר זה השרש בא' מי"ט:
השרש הד' הוא שכמו שיותרו המלאכו' שהם לצורך אוכל נפש כן יותר מה שיהיה ממלאכת ההנאו' האחרו' כגון הרחיצה והסיכה והנוהג מנהגם וזה כי התורה התיר' המלאו' שהן לתקון המזונות ואע"פ שיהיה אפשר שיהיו המזונות ההם מתוקנים מערב יום טוב כמו הענין בשבת כדי שנמצא הנאה יותר באלו המזונות ולזה הוא מבואר שאין ראוי שתמנע הרחיצה והסיכה והנוהג מנהגם שההמנע מהם הוא ענוי מה כמו שאמר דניאל וסוך לא סכתי ובכלל הנה תקון המזון בי"ט הוא הנארה מההנאות הבלתי הכרחיות והתירה אותו התור להוסיף העונג ביום טוב כמי שצותה לשמח ביום טוב ולזה נלמד זה הדין ממה שיהיה מההנאות הדומות לה עם שהרחיצה והסיכה הם יותר ראוי' בזה הדין כי אי אפשר לסמוך בהן על הנעשה בערב יום טוב ומזה המקום נלמד שהותר' הבערה להתחמם לאורה והותר מפני זה ההבערה בכלל כי הוא ראויה לאלו התכליות והתבאר מפני זה שהותר ההוצאה בכללה כי היא ראויה לאלו התכליות והתבאר מפני זה שהוותר ההוצאה בכללה כי בזה מיתרון ההנא' והשמחה שלא יהיה האדם ביום טוב כמי שידיו אסורות ולזה יותר לו להוציא קטן או מפתח ספר תורה ומה שידמה לזה וכבר יתבאר זה השרש בשני מים טוב ובראשון ממנו בבבלי ובירושלמי. אלה הם שרשי זאת המצוה לפי דיני התורה. ואולם רז"ל לעשות משמרת למשמרת התורה מנעו מהמלאכו' המותרות מה שאפשר לעשות מערב י"ט ומה שאינו צורך יום טוב:
התועלת הי"ג הוא במצות. והוא לזכור מה שנצטוינו לאכול מצה בליל ט"ו בניסן שנאמר בערב תאכלו מצות ותועלתו להזכיר יציאת מצרים כמו שזכרנו במה שקדם ואולם שרשי זאת המצוה הם חמשה:
השרש הראשון הוא שיאכל לכל הפחות כזית מצה כי לא תהיה אכילה בפחות מכזית כמו שזכרנו בשרשים הכוללים ומצותה כל הלילה וכבר נתבאר זה מחמישי מפסחים ובעשירי ממנו:
השרש השני הוא שיהיה המצוה מחמשת המינין כי הם אפשר בהם החמוץ וזה מבואר מצד הוראת הגדר כי כמו שלא יקרא עוד מי שאין מדרך מינו שיראה כן לא תקרא מצה הלחם הנעשה מזרע מה שאין מדרכו להחמיץ כבר נתבאר זה בשני מפסחים:
השרש השלישי הוא שתהיה ראויה בכל מושבות שנאמר בכל מושבותיכם תאכלו מצות כבר נתבאר זה בב' מפסחים:
השרש הרביעי הוא שזאת המצוה נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ שנאמר בכל מושבותיכם תאכלו מצות כבר נתבאר זה בב' מפסחים:
השרש החמישי הוא שיהיו מצות בלתי מצטרפות לדבר אחר כמו חלות תודה ורקיקי נזיר שנאמר בערב תאכלו מצות. בזולת לווי ונאמר ושמרתם את מצות שתהיינה שמורות לשם מצה ואלו אינם שמורות לשם מצה אלא לשם זבח שהן באות עמו והיה זה כן לפי שהמצוה היא זכר ליציאת מצרים ואלו המצות שהם עם שום לווי הם לכוונה אחרת כבר נתבאר זה בשני מפסחים: