רלב"ג ביאור המלות על התורה· רבנו לוי ב"ר גרשום [הרלב"ג]
שמות
פרק א
פסוק א
את יעקב איש וביתו באו. ר"ל שעם יעקב באו איש ובני ביתו והם אשתו ובניו:
פסוק ה
ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב. בעבור שהזכיר איש וביתו שנכללו בזה נשות השבטים שב לבאר שהוא לא מנה מאלו רק מי שהם יוצא ירך יעקב ובזה האופן היו יעקב עם בניו כשנמנו איש וביתו שבעים נפש והנה נמנה עמהם יוסף שהיה במצרים פי שהוא מיוצאי ירך יעקב:
פסוק ו
וכל הדור ההוא. הנה הדור הוא באופן שהיה האב ובנו שני דורות כמו שביאר החכם אבן עזרא. והנה הרצון באמרו וכל הדור ההוא שהמצרים שראו כבוד יוסף ומעלתו וכבוד בית אביו מתו וזה שהוא ספר שכבר קם מלך על מצרים אשר לא ידע יוסף ולזה הקדים הספור שכבר מת כל הדור אשר ידע יוסף. ובכלל הנה הורה בזה שמעלת יוסף היתה חזקה מאד אצל היודעים אותו עד שאלו היה שם מהיודעים אותו כשהסכים מלך מצרים לענותם לא היו נסכמים על זה לגודל מעלת יוסף אצלם ולחזק אהבתם אותו:
פסוק ז
וישרצו. רוצה לומר שכבר נמצאת בהם הפריה והרביה באופן נפלא מאד כמו שתמצא בשרצ"י שכבר נמצא בהם הרבוי בהולדה וימצא בהם עם זה מהירות ההולדה וזה מבואר מעניין השרצים והנה אמר וישרצו מעניין ההדמות לשרצים ברבוי ההולדה והנה הדגים נקראו שרצים כמו שאמר ישרצו המים שרץ נפש חיה:
וירבו ויעצמו. וירבו במספר ויעצמו גדולי הגוף ותקיפים:
במאד מאד. הרצון בזה שבמאד מהם היה הרבוי והעוצם מאד לא היה שם כי אם מעטים שלא ימצא בהם זה הרבוי הנפלא בהולדה והעוצם וזה מודה על חוזק דבקות ברכת השם יתעלה בהם עד שכבר מלא הארץ מהם או יהיה הרצון באמרו ותמלא הארץ אותם שארץ גשן אשר היו בה שהיתה ארץ רחבת ידים קודם בואם נמלאת מהם או יהיה הרצון בזה שכבר היתה ברכת השם יתעלה בארץ אשר היו יושבים כה עד שכבר נמלאת הארץ ההיא כל טוב עמהם:
פסוק ח
אשר לא ידע את יוסף. לא הכיר את יוסף:
פסוק ט
רב ועצום ממנו. אין הרצון בה שיהיה מספר בני ישראל רב ממספר המצרים אבל הרצון בזה שהן פרים ורבים יותר מהם והם עם זה יותר עצומים ויותר תקיפים:
פסוק י
והיה כי תקראנה מלחמה. ענינו פן תקראנה קורות מלחמות כמו שכתב החכם אבן עזרא:
ועלה מן הארץ. ויסור מתח ידינו בחזקה:
פסוק יא
שרי מסים. שרים שהיו מכריחים לתת מס למלך:
למען ענותו בסבלותם. למען ענות אותם בעוצם המשא שהיו מעמיסים עליהם ואחשב שזה המס היה בתחילת העניין שהיו נותנים דבר קצוב למלך שנה בשנה או חדש בחדש או יום ביום והוא היותר נכון ואשר לא היה יכול לפרוע המס היה המלך נפרע ממנו בשעבור לו בבנין ולזה תמצא שקצת ישראל לא היו עושים זאת העבודה:
ערי מסכנות. האם ערים לשים שם אוצרות המלך והנה מסכנות הם אוצרות ושומר האוצר נקרא סוכן ויקוצו מפני בני ישראל. רוצה לומר שצר למצרים מאד בראותם עוצם פריית בני ישראל ורבייתם ושלא הועילה עצתם בזה:
פסוק יג
ויעבידו מצרים. יתכן כמו שכתב החכם אבן עזרא שכאשר ראה מלך מצרים שלא חסר פרות ישראל ורבותם מפני המשא שהעמיס עליהם נתן רשות לשרי המסים לעבוד בהם בפרך רוצה לומר שהפליגו להכריחם לעשות יום ביום יותר מהחוק לענותם באופן שימעט זרעם כי רב העמל הוא ממעט הזרע בסבת החלשה שתקרה לחום הטבעי בעבורו:
פסוק יד
בעבודה קשה. היא עבודה משברת גופו של אדם כמו עבוד' השדה ועבודת הבנין וזה שכבר ימצאו מהמלאכו' שאין בהם עמל רב כמו מלאכת הצריפה ושאר המלאכות הנוהגות מנהגה והם בחרו להעבידם באלו המלאכות הקשות:
אשר עבדו בהם בפרך. רוצה לומר שלא הספיק להם מה שהיו עובדים בהם בפרך כל עבודתם באופן שלא היו יכולים להשלים עבודתם יום ביום בזולת עמל רב אבל מררו את חייהם עם זה כשבחרו להם העבודות הקשו':
פסוק טז
על האבנים. אמרו שהוא מושב אשה היולדת וידמה שהמלך צוה אותן להמת הזכרים בדרך שלא יודע כי חמס היה עושה ולזה אמר להם כי בהיות הולד יוצא מהרחם והנה הוא אז על האבנים יראו אם הוא זכר וימיתוהו כי אז יוכלו להמית באופן שלא יודע ואולם אחר שיולד' לא יתכן להם זה:
פסוק יז
ותחיין את הילדים. לא די שלא המיתו אותם אבל השתדלו להחיות אותם:
פסוק יט
כי חיות הנה. בריאות ושלמות הכח ולזה ילדו מעצמן מרוב החיות שבהן ויעש להם בתים. שיצאו מהם מלכים ומנהיגים בטעם כי בית יעשה לך יי' וזה היה הגמול הראוי להם על מה שהיו עושות מעניין החיותם את הילדים כי מחק השלם הוא שישגיח במונהגים ממנו לרפא הנשבר ולכלכל העצב:
פסוק כב
כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. הרצון בו שצוה לכל עמו שכל הבן שיולד לישראל ישליכוהו ליאורה ולא הקפיד על הבנות כי תהיינה להם לנשי' ויהיה לעם אחד.
פרק ב
פסוק א
ויקח את בת לוי. היא יוכבד כמו שהתבאר בפרשת פנחס זה האיש שנשא אותה הוא עמרם בן קהת בן אחיה כמו שהתבאר שם והנה הרחקנו שתהיה לידת יוכבד בין החומות בהכנס יעקב למצרים שאם היה הדבר כן היה זה הפלא יותר עצום מהפלא שנעשה לשרה ולא שתקה התור' מלזכור זה בביאור עם היות מנהגה לפרסם ענין הפלאים וזה שאם ישבו ישר' במצאים רד"ו שנה כמו שאמר ז"ל הנה תהיה יוכבד בת ק"ל שנה כאשר ילדה משה וזה דבר בתכלית הזרו' ולי החשבון שהסכמנו אנחנו בו תהיה לכל הפחות בת מאה ומ"ה שנה כאשר ילדה כי משה כי כשהם יצאו ממצרים נשלמו ת"ל שנים מעת נבואת בין הבתרים שהיתה אצל היות אברהם בן פ"ה שנה כמו שזכרנו בפרשת לך לך והנה לפי זה החשבון תהיה יוכבד בת קמ"ה שנה כשנולד משה וכשילדה אהרן היתה בת קמ"ב שנה וזה כלו בתכלית הזרות והנה אפשר שנולד' יוכבד ללוי בסוף ימי חייו ושיהיה יי לוי בהכנסם למצרים כמו חמשים שנה ולזה תהיה נולדת יוכבד כמו פ"ז שנה אחר בואם למצרים ופ' שנה' שהיה למשה בצאתם ממצרים והנה קס"ו שנה וכאשר חסרנום מרכ"ה שנה שעמדו מם לפי מה שהסכמנו אנחנו ישארו נ"ח שנה כאשר ילדה את משה וזה איננו זר. ואפשר עם זה שכבר הגיעה לאברהם זאת הנבואה אשר שמנו ממנו התחלת החשבון ות"ל שנה קודם עניין הגר קרוב לעשר שנה. וראוי שתדע כי מה שאמרו ז"ל שנולדה בין החומות. אמרו זה על דרך הדרש להועיל להמון וליסד בלבם עוצם יכולת השם יתעלה לעשות הפלאים:
פסוק ב
ותרא אותו כי טוב הוא. יתכן שהיה יפה תואר וגדול הגוף יותר מן החוק ואפשר שכבר ידעה יוכבד בנבואה שהו' יהיה מושיע את ישראל ולזה השתדלה בהצלתו:
פסוק ג
ולא יכלה עוד הצפינו. יתכן שכל מה שאורך זמן זאת הגזרה מכבידים המצרי' יותר לחקור אם יולד בן לבנו' ישראל להשליך אותו היאור' והנה ספר שאחר שעבדו שלשה חדשים לא יכלה עוד הצפינו לחוזק חקירת המצרים על זה. ועוד שכבר היה אז קולו יותר חזק והיה נשמע למרחוק בהיותו בוכה:
גומא. הוא עץ קל מאד:
ותחמרה. שעה אותה כחמר כדי שלא יכנסו בה המים. ואחשוב שיהיה זה החמר הטיט אשר יעשוהו בקיאי הצורפים ויקראו טיט החכמה:
בסוף. הוא הגמי שהיה בשפת היאור ועם כל זה נתיראה שיגדל היאור וישא התבה ולזה כסתה אותה בחמר ובזפת:
פסוק ו
ותראהו. ר"ל הילד ואחר כך הוסיף לבאר עוד זה:
והנה נער בוכה. ר"ל שהיה קולו כקול נער:
ותאמר מילדי העברים זה. יתכן שכבר הכירה שהוא מילדי העברים זה בעבור שהושם בזה המקום להצפינו והנה אמרה זה באופן שהורה שהיא חמלה עליו ולזה שאלה אות' אחותו אם תלך לקרא לא אשה מניקת מן העבריות להניק לך את הילד:
פסוק ח
ותקרא את אם הילד. לפי שחלב האם הו' יותר נאות לולד מחלב זולת':
הילכי'. כמו הוליכי והו' בשקל היטיב. והרצון בזה שתוליך אותו ותשתדל בהנהגתו ותניקהו:
פסוק יא
ויצא אל אחיו. יתכן שהיה מפורסם בבית פרעה כי משה היה עברי ולזה ידע משה שהוא עברי או הודיעה לו זה בת פרעה:
פסוק יג
ויאמר לרשע. יתכן שאמר זה המאמ' למי שהיה עושה החמס כי הוא הרשע ואפשר שמשה אמר למכה רעהו רשע למה תכה רעך:
פסוק יד
אכן נודע הדבר. אמר זה כי הוא היה חושב שלא היה נודע דבר הריגתו המצרי כי הוא ראה שאין איש שם כאשר הרגו:
פסוק טז
ולכהן מדין. הוא יתרו והוא חובב בן רעואל:
פסוק יח
אל רעואל אביהן. הוא אבי אביהן כמו שפירש החכם ר"ע:
פסוק יט
איש מצרי. יתכן שהיה מנהג המצרים בלבושיהם משונה ממנהג המדינים או אולי שאלו אותו מי הוא ואמר להן שהוא מצרי:
פסוק כא
ויואל משה. הוא עניין החפץ והרצון:
פסוק כה
וידע אלהים. הוע ע"ד כי יודע יי' דרך צדיקים. והרצון בו שדבקה בהם השגחת השם יתע' להוציאם קודם בא עת הגאולה בעבור בריתו עם האבות וזה כי בהשגחת האלהית תמשך באיש הטוב עד שישמרו בה זרעו אחריו כמו שביארנו ברביעי ממ"י:
פרק ג
פסוק א
וינהג את הצאן אחר המדבר. הנה משה ליראתו מפרעה הסכים להיות רועה צאן כמו שכתב החכם א"ע כדי שלא יראו אותו עוברים ושבים ולזאת הסבה בעינה נהג הצאן אחר המדבר ובחר שם מרעה טוב לצאן כי במקום ההוא היה יותר בטוח שלא ימצאוהו עוברים ושבים:
הר האלהים. הנה קראו הר האלהי להיותו מוכן אל שידבק לו בו השפע האלהי כדרך מה שאמר יעקב אין זה כי אם בית אלהים. והנה אפשר שבאה שם נבואה למש קודם זה או שקראו הר האלהים על שם העתיד והוא אפשר גם כן שהיה נקרא הר האלהים לגדלו. כטעם אש אלהים. כהררי אל. כקול שדי:
פסוק ב
ומלאך יי'. הוא השכל הפועל אשר הוא שליח השם להציל הדבקים בו מהרע הנכון לבא עליהם וכאלו אמר שעם חוזק הצרות היתה דבקה השגחת השם יתעלה בהם להצילם שלא יבערו ויכלו באלו הצרות החזקות המגיעות להם מהמצרים ולזאת הסבה הנה כאשר ראה השם יתע' שהצרות היו באופן שלא יוכלו ישראל לסבלם בשום פנים התעורר להוציא אותם משם כמו שביאר זה למשה:
פסוק ה
של נעלך מעל רגלך. אמר לו זה כדי שירגיש במה שידרך בו וכאלו אמר לו שיתבונן בזאת המראה שראה אותו שהוא מעיר על ענין לא יובן ממנו בתחלת המחשבה וכזה תמצא בהרבה מהנביאי' שיראו מראה לא ידעו כונתו ואח"כ יתבאר להם זה כמו שראה ירמיה סיר נפוח ופניו מפני צפונה. והנה הודיעו השם יתע' שזה המראה היה משל על ענין עבדות בני ישראל והתענותם תחת יד המצרים ואז יתבאר למשה עניין זה המראה אשר היה נבוך בו ואחשוב כי לבת האש היה משל לחוזק הצרה שהיו בה יש' שהיא ראוי שתכלה אותם כמו שתכלה הלהבת הסנה בקלות והסנה היה משל לישראל שהיו מוכנים מצד שפלותם ורוע מנהגם אל שיכלו אותם אלו הצרות כמו שיכלה האש הסנה בקלות:
פסוק ו
ויסתר משה פניו. במראה הנבואה כי הוא ראה כאלו אחד מדבר עמו כאשר התבאר לו שהוא השם יתע' הסתיר פניו ליראתו מהביט לשם יתע' והנה היה זה ממנו לשערו הקצור הנפלא שיש לאדם להשיג השם יתע':
פסוק ז
כי ידעתי את מכאוביו. הוא דבק עם וארד להצילו והרצון בו הנה מפני שידעתי את מכאוביו שהם באופן מהחוזק שלא יוכלו לסבל. ירדה השגחתי בהם להשתדל להצילם מיד מצרים ואע"פ שלא הגיע הקץ ולהורישם ארץ כנען כאשר יגיע הקץ:
פסוק יא
מי אנכי כי אלך אל פרעה. רצה כזה שאיננו ראוי ללכת אל פרעה שהוא מלך גדול כי לא איש דברים הוא כמו שזכר אחר זה. ועוד שהו' היה לפי מחשבתו שפל מאד ולה לא יתכן שיבא לפני מלך גדול כפרעה וזה המאמר היה מגודל ענות משה:
וכי אוציא את בני ישראל ממצרים. רצה בזה שאע"פ שיהיה ראוי לבא אל פרעה הנה לא יתכן שיוציא בני ישראל ממצרים וזה כי לא יתכן שיוציאם ממצרים אם לא לתקוה שיעלה אותם לארץ כנען מדי צאתם והנה ישראל לא היו באופן מהשלמות שיהיה ראוי שתדבק בהם השגחה האלהית בזה האופן הנפלא בזה האופן הנפלא ר"ל שיירשו ארץ כנען קודם שיגיע העת. ואמנם אמר משה זה מפני מה שנתבאר לו מרוע מנהג ישראל ולא היה בזה למשה מיעוט אמונה בדברי השם יתע' לפי מה שייעד השם יתע' מן הטובות על צד ההשגחה יקרה שלא יגיע כאשר לא היה המקבל באופן מהשלמות שיהיה ראוי שתדבק בו כמו ההשגחה הזאת כמו שביארנו בששי ממ"י. ולזה אמר השם יתעלה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי' לעשו' צדקה ומשפט למען הביא יי' על אברהם את אשר דבר עליו כמו שביארנו בפרשת וירא. והנה יתכן שתהיינה פעולות ישראל מצר בחירתם יותר רעות ממה שהיו לפי המסודר מהם שהוא הידוע אצל השם יתעלה כמו שהתבאר בג' ממ"י ולזה היה ירא משה שמא ימנע מישראל זה הטוב אשר יעד להם השם יתע' בעבור מנהגיהם הפחותים.
פסוק יב
תעבדון את האלהים על ההר הזה זה לך לאות שכבר יהיו ישראל באופן מהשלמות בצאתם ממצרים שיהיו ראוים שתדבק בהם השגחתי בדרך שאוריש להם ארץ כנען קודם שיגיע הקץ וזה שכבר יסכימו כולם לעבוד אותי ולשמור מצותי תכף שיצאו ממצרים על ההר הזה וזה אמנם היה בעת מתן תורה כי אז נכנעו ישראל כלם לשמוע ולעשות את כל אשר דבר השם יתע' מעניין התורה וכהיו' העניין כן הנה ראוי שתדבק בהם אז השגחתו להעלות אותם לארץ כנען כמו שיעדתי לך:
פסוק יג
מה שמו. ראוי שתדע ששם הדבר הוא מה שיורה על מהותו ויתן ציור בו לפי מה שאפשר כמו שזכרנו בפרשת בראשית בפסוק ויקרא האדם שמות והוא מבואר שזה השם הוא יותר אמתי כשיהיה שם למתואר בו מהשם המורה על האיש הפרטי כי הוא אינו מורה עליו כי אם במקרה והמשל כי שם ראובן לא יורה על דבר מזה האיש שנקרא בזה השם ואולם החי המדבר מורה על מהותו הודאה שלימה והוא מבואר שאין הרצון בזדה המקום השם אשר לא יורה על המהות כמו העניין בשם האיש הפרטי וזה כי לא יהיה לשם תועלת לאמת שהשם שלחו אליהם בהודעתו אותם כמו זה השם אשר לא יורה דבר מעצמות השם יתע' וזה שלא ימנע כמו שאמ' הרבה מוצרה בראשון מספרו הנכבד מורה הנבוכים אם שידעו ישראל זה השם אם שלא ידעוהו ואם ידעו אותו לא יתברר להם מפני זה שהשם שלחו אליהם כי גם הם היו יודעים זה השם ולזה היה אפשר שיאמר משה מעצמו זה השם מזולת שיודיעהו השם יתעלה לו בשלחו אותו אליהם ואם לא היו יודעים אותו הנה לא יתברר להם מפני זה שהשם שלחו אליהם כי גם הם היו יודעים זה השם ולזה היה אפשר שיאמר משה מעצמו זה השם מזולת שיודיעהו השם יתעלה לו בשלחו אותו אליהם ואם לא היו יודעים אותו הנה לא יתברר להם מפני זה שיהיה זה שמו עד שיאמינו מפני זה שהש' יתע' שלחו אליהם וגלה לו שזהו שמו ולזה הוא מבואר שזהו השם הוא הנותן ציור במהות השם ית' לפי מה שאפשר אהיה אשר אהיה ראוי שתדע שההייו' לנמצא הוא היותר מורה על עצמות השם ית' מכל השמו' שאפשר שיפלו עליו וכן העניין בשם האחד וזה כי השם יתע' יתואר באלו השמות מצד עצמותו ואמנם בשאר השמות יתואר מצד פעלותיו כאלו תאמר כשיתואר כשהוא טוב וחנון ורחום ואל שדי ושאר מה שנוהג זה המנהג ואולם הנמצא והאחד הוא נאמ' עליו ית' בעצמות וראשונה וכשי אמר על זולתו יאמר בו באיחור מצד מה שקנו מן המציאו' והאחדו' מהשם ית' כמו שביארנו בג' ובה' ממ"י ובפירושנו למאמר השלישי ממה שאחר הטבע ובכאן טעה החכם אבן סינה טעות גדול כמו שביארנו שם במה שחשב שלא יתכן שיתואר השם באלו השמות ר"ל ההייות והאחד והנה התורה הסכימה למה שהביאה אליו העיון והוא שהש' יתע' יהיו אלו השמו' מיוחדי' לו ולזה אמר בזה המקום למשה ששמו אהיה אשר אהיה ואמר במקום אחר שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד הנה כבר בארה שהשמות המיוחדים לו יתע' הם ההייות והאחד והנה הכונה באהיה אשר אהיה הנמצא שהוא תמיד בענין אחד וזה לא יצדק בנמצא אחד זולתו כי כולם נתחדשו והיו. אחר שלא היו כמו שביארנו בששי ממ"י ויורה ג"כ זה השם כשהוא הנמצא אשר ימצא מעצמותו. ואולם שאר הנמצאים יש להם עלה תשים אותם נמצאים והוא השם יתע':
פסוק טו
זה שמי לעולם. הנה אמר זה כי השם המורה על עצמו' הדבר יתואר בו דבר תמיד ואולם השם אשר יהיה לדבר מצד פעולותיו לא יתואר בו הדבר אלא בעת הפעולות ההם גם לא אחר היותו פועל הפעולות ההם אם לא היה מדרכו שיפעל תמיד אלו הפעולות:
פסוק יט
ולא ביד חזקה. ר"ל אם לא ביד חזקה:
פרק ד
פסוק א
כי יאמרו לא נראה אליך יי'. רצה בזה שאע"פ שיאמר להם ששמו אהיה אשר אהיה הנה לא נתברר להם שנראה אליו השם יתע' בנבואה וזה כי זאת ההשגה אפשר שתהיה לאדם מצד מה שהוא חכם ואע"פ שלא יהיה נביא ולזה שאל אותו יתבאר בו לישראל שהוא נביא ונתן לו השם יתע' שלשה אותו' בעניין בלתי מסכים לטבע המציאו' יודיע אותם לישראל קודם חדושם והם אות המטה ואות יד משה ואות מימי היאור וזה כי כבר יבחן הנביא במה שיודיע מהענינים העתידי' אשר יהיו על צד ההשגחה הפרטי' בפעם אחת לבד שאם ימצאו בהם דברים צודקים הנה יודע שהוא נביא כמו שבארנו בששי ממ"י וזה כי לא יתכן שיודעו כמו אלו העניני' בחלום ובקסם כמו שזכרנו שם והנה נתן לו השם יתע' ג' אותות שאם היו ישראל מוציאים דבה באו' הראשון ויאמרו שאין בו זרות אבל הוא מסודר שיהיה כן בעת ההיא אולי יאמינו באות השני ואם לא יאמינו גם באות השני הנה יאמינו באות השלישי כי כמו אלו הזריות הנה לא יתכן שימצאו יחד בזה האופן על המנהג הטבעי ולזה יביאם זה להאמין שהם דברים חוץ מן הטבע וההודעה בהם לא תהיה אלא לנביא:
פסוק י
כי כבד פה וכבד לשון אנכי. ר"ל שיה כבד פה באופן שלא היה יכול להוציא מפיו הדבור כי אם בקושי כמנהג העלגים והיה כבד לשון שהי' לזאת כשהיה רוצה לדבר לסדר דבריו באופן נאות כי לא היה איש דברי' ולזה היה לו מהקושי העצם כשיוכרח לדבר לפני פרעה לשתי אלו הסבות והנה אמר לו השם יתע' על מה שאמר שוא כבד פה שהוא יהיה עם פיו ע"ד שאר המופתים בעת שידבר לפני פרעה באופן שלא יהיה אז כבד פה ועל מה שאמר שהוא כבד לשון אמר אליו הש' יתע' שהוא יורנו אשר ידבר והנה אפשר והוא הנכון שיהיה הרצון בכבד פה וכבד לשון כפל עניין במלות שונות והרצון בזה שכבר יכבד עליו לסדר דבריו באופן נאות ואחשוב שתהיה הסבה בזה רוב התבודדותו בענינים האלהיים. ולזה אמר גם מאז דברך אל עבדך. כי מן העת ההוא התחיל להיות בו כובד הלשון לחשקו להשיג ה' יתע' תמיד מפני מה' שלא נגלה לו מעוצ' מדרגתו:
פסוק יג
שלח נא ביד תשלח. ראוי שתדע שלא היה בזה למשה מיעוט ההאמנה במה שיעדו השם יתעלה שיהיה עם פיו וזה כי כמו אלו הייעודי' יהיו בתנאי שיהיה המקבל באופן שיהיה ראוי שתדבק בו השגחת הש' יתע' אז בדרך שימשך מהשגחה ההיא כמו זה היעוד והנה נתירא משה שמא יתיר הדבקות אשר בינו ובין השם יתע' בעת דברו עם פרעה באופן שלא ימשך לו מה שיעדו השם יתע' להיות עם פיו ולהורות אותו את אשר ידבר ולזה אמר לש' יתע' שישלח זה השליחות ביד מי שיאות לשליחותו כי הוא איננו ראוי לזה:
פסוק יד
ויחר אף יי' במשה. אמר זה כלשון בני אדם להורות שלא אמר משה זה המאמר כהוגן וזה כי הוא היה באופן מהשלמות שהיה מיד עם ה' יתע' עד שכבר תבואהו הנבואה תמיד כאשר רצה באמרו עמדו ואשמע' מה יצוה יי' לכם ובהיות הענין כן היה לו לבטוח שיתקיים זה היעוד שיעד לו השם יתעלה שיהיה עם פיו באופן שיוכל לדבר כהוגן מה שיצטרך עם פרעה ועם ישראל והנה היה עונש משה על זה שנמנעה ממנו זאת ההשגחה אשר יעדו אותו השם בה והוכרח אל שיהיה לו אהרן לפה לדבר אל העם כאמרו ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים ר"ל מורה ולמנהיג וזה שכבר תשים הדברים בפיו:
פסוק יט
כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. יתכן שמת פרעה ועבדיו שהיו יודעים ענין הריגת משה המצרי ומתו גם כן קרובי הנרצח ויודעיו באופן שלא היה שם מי שישתדל לנקום נקמתו:
פסוק כ
מטה האלהים. הנה קרא שם המטה מטה האלהים לפי שכבר עשה בו השם יתע' האות ר"ל שנהפך לנחש ואמר לו עם זה שבו יעשה האותות:
פסוק כא
ראה כל המופתים אשר שמתי בידך. ר"ל אשר אשים בידיך והם מופת המטה והמכות על סדרם כי לא אמר למשה שיעשה לפני פרעה המופתים השלשה אשר שם בידו אבל אמר לו שיעשם לפני ישראל ולזר לא עשה משה מופת ההפך ידו מצורעת לפני פרעה והנה הודיע אותו כי בסוף זה הענין תחול במצרים מכת בכורות ואפשר שנאמ' שיהיה הרצון באמרו אשר שמתי בידך שהוא שמם אז בידו על סדרם עד מכת בכורות והנה לא זכר בזה המקום כי אם מכת בכורות כי היא היתה תכלית המכות ובסבתה נכנע פרעה ונתרצה לשלוח את בני ישראל מארצו:
פסוק כד
ויפגשהו יי'. הוא חסר המצטרף והרצון בו שכבר פגש משה כאב אנוש מאת השם יתעלה ובקש להמיתו מרוב חוזק המחלה והנה נודע למשה בנבוא' שזה המקרה קרהו על שנתעצל במילת בנו אליעזר כי כבר צוה השם יתעלה לאברהם שימול לו כל זכר בן שמונה ימים והנה לעוצם מעל משה היה מגיע לו עונש גדול על חטא קטן שלא היה ראוי לכמו זה העונש כדי שיזורז יותר לעשות מצות השם יתע' עד שלא היה ראוי במי שיגיעו על ידו מצוות השם יתע' לאנשים שיתעצל בעשייתם כי ילמדו ממנו שאר האנשים ולא ינהגו בעשייתם המצות בזריזות וזאת השגגה היתה לפי מה שאחשוב כי משה היה סבור כי מפני לכתו במצות השם יתע' יפטר מזאת המצווה עד השלימו השליחות כי אינו יכול לקיים את שתיהם שאם ימול הולד תחלה ויצא לדרך תהיה סכנה לתינוק והוא היה חושב שיהיה רצון השם יתע' שישוב עם אשתו ובניו למצרים כי איננו ראוי לאדם שיפרוש מאשתו ובניו ועוד שאם לא יוליך אותם שם הנה יחשבו ישראל שהוא אינו בוטח שיצאו ממצרים ולה עזב אשתו ובניו ולא רצה להוליכם שם והנה מה שאמרו רז"ל בזה הענין מסכים אל מה שאמרנו בו והנה לא היה רוצה השם יתע' שיעתיק אשתו ובניו כי די לו באותות אשר בידו לתת אמונה לישר' שיצאו ממצרים והנה המתין לו השם יתע' עד היותו במלון כדי שישאר שם התינוק והנה שם נשארו עמו צפורה וגרשום ואמר אליה משה שתשוב עם בניה לבית אביה כאשר תוכל על זה וזהו מה שאמרה התורה בפרש' יתרו אחר שלוחיה לפי שכבר שלח אותה משה אל בית אביה:
פסוק כה
צור. הוא חרב לקחתו למול את בנה:
ותגע לרגליו. ר"ל שכאשר כרתה ערלת בנה הגיע דמו לרגליו מרוב הדם שיצא ממנו כי לא הי הלה אומנו' בזה המעשה ולא נתחנכה בזה. ולזה לא ידעה איך תעצור דמו באופן שלא יצא ממנו בכמו זה הרבוי:
ותאמ' כי חתן דמים אתה לי. ראוי שתדע כי שם החתנו' יקרא כלשוננו על התחלת הזווג ולזה יפילו אותם על התחלת כל דבר ולזה יקרא הוולד הנמול בעת המולו חתן כי זה התחלת שפיכו' דמים לה כי לא נסתה והנה חשבה שכזה יעשה כל מי שיכרות הערלה וכאשר סר החולי ממשה וגלה לה שאין המנהג לעשות המילה כזה האופן אבל ישתדלו לעצור הדם תכף אז אמרה שזה הולד הוא הראשון שישפך דמו בה האופן הנפלא בכל הערלו' המולו:
פרק ה
פסוק א
ויחגו לי במדבר. ר"ל ויזבחו לי ואלו הזבחים נקראים שלמי חגיגה בדברי רבותינו ז"ל והנה זהו מה שאמ' לו השם יתע' שיאמר לפרעה ישלח ישר' לזבוח לו במדבר:
פסוק ב
לא ידעתי את יי' וגם את ישראל לא אשלח. ר"ל לא נודע לי עניינו בדרך שאכנע לו לשלוח ישראל במצוותו ואז הוסיפו לו ביאור שבקשתם היא שישלחם דרך שלשת ימים במדבר לזבוח ליי' כדי שיבין מאלו הדברים שלא היתה כוונתם שישלחם במוחלט אבל שישלחם דרך שלשת ימים לזבוח ליי':
פסוק ג
פן יפגענו בדבר או בחרב. ר"ל פן יפגע עמו ישראל בדבר או בחרב וימותו ישראל כלם ולא תהיה לך מהם העבודה הזאת או היה זה כגוי לחלוק כבוד למלכות והרצון בו פן יפגע השם יתע' פרעה ועמו בדבר או בחרב:
פסוק ד
לכו לסבלותיכם. הנה אמר זה פרעה כנגד כל ישראל כי משה ואהרן לא היו עובדים זאת העבודה:
פסוק ה
הן רבים עתה עם הארץ. ר"ל שכבר יהיה נזק גדול לפרעה אם ישביתו אותם מסכלותם ללכת לזבוח במדבר:
פסוק ח
מתכנת. מספר:
פסוק ט
ואל ישעו בדברי שקר. ר"ל ואל יפנו ויבחרו בדברי שקר וזה שאם תכבד העבודה עליהם לא יהיה להם פנאי לקחת אלו העצו' בלבם והנה סבת לקיחתם כמו אלו העצות של דברי שקר היותם נרפים ונטלים ממלאכה:
פסוק טז
וחטאת עמך. הנה יחסו החטא לעם לחלוק כבוד למלכו' ובא העם בלשון נקבה וכמוהו רבים:
פסוק יח
ותוכן לבני'. הוא מספר הלבנים שיה מוגבל להם. וישב משה אל יי' יתכן שהלך משה אל המקום שהיה נאות שתגיע לו שם הנבואה:
פסוק כב
למה הרעות לעם הזה. הנה חשב משה שאע"פ שלא יתן אותם פרעה להלוך לא יכביד עבודתם כי כבר אמר לו השם יתע' שהוא ראה עני עמו ולזה היה חושב משה שתדבק בהם השגחתו להקל מעבודתם או שלא תכבד עליהם יותר ממה שהיה וכאשר ראה שכבר הרע פרעה לעם מעת שבא אליו לדבר בשם השם נתירא משה פן תמנע זאת ההשגחה מישראל מפני חסרונם והודיעו השם יתע' כי אין השתדלותו להקל העבודה מהם שם אבל ישתדל עכ"פ להוציאם משם ביד חזקה:
פסוק כג
והרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך. ר"ל שלא הצרת עמך בבאי לפרעה אבל נוסף להם רע מאז באתי אל פרעה וזה הפך ממה שהייתי חושב מדבריך:
פרק ו
פסוק ג
באל שדי. ר"ל באל שדי במציאותו להשפיע מה שיצטרך לנמצאות באופן היותר שלם וכאלו יאמר שהוא נראה לאבות בזה השם שאם לא יתכן שיהיה מה שייעד להם מצד הסדור המסודר באמצעו' הגרמי' השמימיי' הנה הוא יביא להם זה הטוב מפאת הסדור המסודר מההשגח' האלהית אשר דבקה באבו' הקדושי' מפני השגחה הכוללת הנה תהיה מפני ההשגחה האלהית אשר תדבק לדבקים בו והנה ביארנו זה בשלמות בששי מספר מלחמו' יי':
ושמי יי' לא נודעתי להם. ר"ל לישראל והרצון בזה כי בעת ששמי שהוא יי' לא נודע לישר' כמו שהו' נודע עתה על ידך במה שלמדת ידך אותו לזקני ישר' הנה עם כל זה הייתי משתדל להקים אתם בריתי שהיה עם האבות לתת להם רץ כנען ארץ מגוריהם אשר גרו בה והנה קראה ארץ מגוריהם מפני האבו' שגרו בה כמו שאמ' על יצחק רק את בני לא תשוב שמה בעבור אברהם שיצא משם ויותר נפלא מזה שכבר שמעתי גם כן נאקת בני ישר' קודם שהיה שמי נודע להם כמו שנזכר בפרשה הקודמת ובהיות הענין כן הו' מבואר שהם יותר ראויי' עתה שתדבק בהם השגחתי לפי ששמי יי' נודע ביניהם. ולזה ראוי שתבטח שאני אקיים מה שהבטחתיך והנה אמר ושמי יי' לא נודעתי להם ולא אמר ושמי יי' לא נודע להם להעיר על ששמו הוא עצמו ועצמו הוא שמו וזה כי בנמצ' המורכב יקרה שיהיה הגדר בלתי הנגדר באופן מה לפי שהנגדר הוא אחד ובגדר ימצא הרבוי מה כמו שיתבאר באלהיות ואולם השם יתעלה הוא אחד פשוט מכל הפנים ולזה יהיה עצמו ושמו דבר אחד מכל הפנים:
פסוק ח
אשר נשאתי את ידי. ר"ל אשר נשבעתי טעם כי אשא אל שמים ידי:
פסוק ט
וידבר משה כן אל בני ישראל. הנה לפי דעתי משה אמר זה לישראל בלא אמצעות אהרן כי כן צוהו השם יתע' במה שאמר לו לכן אמור לבני ישראל:
פסוק יא
בא דבר אל פרעה. בזולת אמצעות אהרן ולכן אמר משה הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים. והנה הרצון בערל שפתים סתום הדבור ר"ל שננעלו שערי הדבור לפניו כמשפט מי שאינו איש דברים ולזה ביאר במה שאחר זה ידבר יי' אל משה ואל אהרן בכל מה שצוה לאמ' לישראל ולפרעה הרצון בזה שהדבור היה מאתו יתע' למשה שיאמ' זה לאהרן והוא היה המליץ בינו ובין מי שישלחהו השם לדבר אליו והנה אחר שהזכיר תולדו' אהרן ומשה שב לבאר זה שנית:
פסוק כו
הוא אהרן ומשה. מפני שהיה מדבר עתה בתולדות אהרן הקדים אהרן למשה ועוד שהוא היה גדול ממנו והנה אחר זה כשתארם כשהם מדברים אל פרעה הקדים משה לאהרן כי משה היה העקר בזה:
פרק ז
פסוק א
ראה נתתיך אלהים לפרעה. ר"ל שעל דבר פרעה שהיה ירא איך ישמע אליו נתנו השם יתע' לאלהים באופן שיהיה מורה לאהרן מה שיאמר והוא יהיה לו לנביא ולמליץ כמו שאמר בפרשה הקודמת הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים:
פסוק ד
ונתתי את ידי. ר"ל מכתי והוא כלשון בני אדם בעבור שהיד הוא כלי להכות:
פסוק ט
והשלך לפני פרעה. כדי שיתבאר לו שהמטה הוא נהפך לנחש באופן שלא ישאר לו ספק על זה. והנה לזאת הסבה השליך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו וכן הכה במימי היאור להפכם לדם לעיני פרעה ולעיני עבדיו לזאת הסבה בעינה. וכן ראוי שנאמין שיהיה הענין גן בשאר המכות הנוהגות זה המנהג ואם לא נזכר זה בכלם:
פסוק יא
לחכמים ולמכשפים. אחשוב שהחכמים היו האנשים שהיו חכמים בחכמת מצרים וענין החכמה ההיא היתה להמיא חכמת הכשוף ויעשו בה פעולות זרות אין מדרך הטבע שיגיעו ממנו וזה אם בשיאחזו העינים ויביאו לחשוב שהם עושים מה שאינם עושי' אם כשימציאו התחבולו' הטבעיות יתחדשו בהם עניני' זרים ידמו מפעולות הכשפים או בשיעשו אלו הפעולות הזרות על דרך כשוף אם היה שיהיה אפשר שיתחדשו בדרך הכשוף כמו אלו הפעולות על דרך האמת. והנה לא נודע לנו עד היו מהות זה הכשוף וענינו. ולה לא ראינו לדבר בו והמכשפים היו האנשים שהיו מעסקי בפעולות הכשוף:
חרטומי מצרים. הם החכמים והמכשפים:
בלהטיהם. בסתריהן כטעם והמלך לאט את פניו שהרצון בו כסה והסתיר. וידמה שכבר עשו זה באחיזת עיני' וזה שהם הביאו לחשב שיהפכו מטותיהם לתנינים במה שהסתירו והעלימו מאמתת העניין מהאנשי' הרואים זה: