אור ברסלב

רלב"ג ביאור המלות על התורה· רבנו לוי ב"ר גרשום [הרלב"ג]

ויקרא

שמות

פרק א

פסוק ב

אדם כי יקריב מכם קרבן ליי'. ראוי שתדע כי אדם להיותו שם המין כולל האיש והאשה. והרצון בזה הקרבן שהוא בא בנדר ונדבה וביאר תחלה עניין העולה ואחר כך באר ענין שאר הקרבנות האחרים הבאים בנדר ונדבה כמו המנחה והשלמים ומה שהתנה ואמר מכם אין ראוי שיובן שלא נקבל קרבן מן הגוים כי כבר התבאר בפרשת אמור אל הכהנים שכבר נקבל הקרבנות מן הגוים דרך נדר ונדבה אלא שלא נקבל מהם בעלי מומין שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם ועוד שאלו היתה כוונת התורה להוציא הגוים לא היה צריך לומר מכם שהרי עם בני ישראל היו הדברים שנא' דבר אל בני ישראל ולזה יהיה הרצון באמרו מכם כמי שהוא מבני ישראל במדרגתם באמונה בשם יתע' והוציא כזאת המלה המשומד שהוא בבני ישראל ואיננו ממנו באמונה והסבה כשנקח זה מן הגוים לא מן המשומד כי הגוים לא היו קרובים לשם יתעלה ונתרחקו ואמנם הם רחוקים ממנו ואם ישתדלו להתקרב אליו ראוי שיקובל מהם ואולם המשומד שידע האמונה האמתית ועזב אותה מצד רוע תכונתו ופחיתותו הנה אין ראוי שיקובל ממנו זה כי אין כונתו להתקרב לשם יתעלה שאם היה הענין כן לא המיר כבודו. ועוד שכבר יראה שמי שנתחייב חטאת ועולה לא תקובל ממנו העולה אלא אחר החטאת כדי שיהיה נקי מחטאו קודם שיתקרב לשם בזה האופן כי לא יקבל האדון דורון מהשנוא לו ואע"פ שיהיה החטא בשגגה ובהיות הענין כן הנה קל וחומר שלא תקובל העולה מהמשומד שעבר במזיד:

ואמר קרבן ליי' כי הוא ראוי שתהיה הכונה בקרבן לשם יתע' ואמר שאם היה זה הקרבן מן בהמה לא יהיה כי אם מהבקר או מן הצאן והרצון בצאן מן הכבשים או מן העזים כמו שאמר אחר זה ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים. וידמה שכמו שיאמר שה על הכבשים או על העזים כן יאמר צאן על הכבשים והעזים. ואולם ממיני החיה לא יהיה קרבן ואע"פ שיש בהם מינים טהורים ואחשוב שנבחרו שני אלו המינים לשתי סבות האחת מפני היותם יותר נבחרים והשני להיותם יותר נמצאים בקלות ולא רצה השם להעמיס עלינו להביא קרבן מה שיקשה מציאותו ולזה בחר מין ממיני העוף תורים ובני יונה לשתי אלו הסבות גם כן זכר תמים באמרו זכר מיעט נקבה וטומטום ואנדרוגינוס ובאמרו תמים הוציא הבעלי מומים וכבר יתבארו במה שיבא המומין הפוסלים בקרבן:

פסוק ג

אל פתח אהל מועד יקריב אותו. למדנו מזה שמטפל בו להביאו אל פתח אהל מועד ובאמרו יקריב אותו למדנו שהוא מחוייב להקריב אותו ושכופין אותו על זה ר"ל מי שיש לו כח על זאת הכפיפה והוא ב"ד ובהיות הענין כן הנה מה שאמר אחר זה לרצונו לא כוון בו שאם לא רצה יהיה פטור אבל יכריחוהו עד שיתרצה בזה וכבר נשער שהוא יתרצה בזה כשיאמר רוצה אני אע"פ שהכריחוהו בזה וזה כי האדם ראוי שימשך אחר המצות התוריות. וכאשר יביאהו יצרו הרע להתרחק מהם ויסרנוהו על זה עד שאמר שהוא רוצה בהם הנה ראוי שנשפט שכבר קבל מוסרנו ואמרו לפני יי' ירצה בו שיהיה ראש הבעל חי לצד המערב ששם קדש הקדשים:

פסוק ד

וסמך ידו על ראש העולה. מפני שזאת הסמיכה היא כלי מה לכפר עליו כמו מה שדרך העולה לכפר הנה יתודה בעת סמיכתו אותן העונות והנה למדנו זה ממה שנאמר בפרשת אחרי מות וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וגו'. ולזאת הסבה היתה הסמיכה להורות שהוא כאלו סלק מעליו אותן העונות והעתיק אותן על ראש הבעל חי ההוא כדי שיתישב בלבו שכבר נתכפרו לו אותם החטאים ולזה תועלת מבואר שאם לא יחשוב שיתכפרו לו עונותיו בשובו אל השם יתע' הנה מי שחטא חטאים עצומים יחשוב כי כאשר אבד אבד ויוסיף לחטא תמיד לחשבו שאין לו תועלת בשובו לשם יתע' אלא יאבד בסבת העונות שחטא בהם וזהו התועלת הכולל בענין הקרבנות הבאים על החטאים והם לא יכפרו בזולת התשובה. ויתבאר מזה גם כן שהסמיכה לא תנהג בלבד בעולת נדבה אבל תנהג גם כן בעולת חובה כי היא יותר ראויה בזה להיותה באה על חטא מה. ובכלל הנה מצאנו הסמיכה נוהגת בקרבנות הבאים על החטא כמו שיתבאר במה שיבא וזאת הסמיכה היתה לצד המערב ר"ל שפני הסומך היה לצד המערב שהרי מצאנו במקום אחר בזאת הפרשה מבובא זה בענין הסמיכה אמר בפר העלם דבר של צבור וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר לפני יי'. ולמדנו גם כן מזה המקום שהסמיכה היא בשתי ידים ועל ראש הב"ח ההוא לא על אבר זולתו כאלו בכל כוחו העתיק ממנו אלו העונות ושמם על ראש הב"ח ההוא ולפי שהכונה בסמיכה זאת הכונה למדנו שבעל הקרבן בעצמו יחוייב שיסמוך ידיו על ראש קרבנו לא בנו ולא אשתו ולא שלוחו. וכבר בארנו זה עוד ממה שנזכר בפרשת ואתה תצוה וסמך אהר' ובניו את ידיה' על ראש הפר כמו שבארנו שם:

פסוק ה

ושחט את בן הבקר לפני יי'. הנה השחיטה או הזביחה יורו לפי הוראת הנדר על חתיכה בצואר דרך הולכה והובאה לא בדרך הובאה כמו שיכו בגרון או במה שידמה לו ולא בדרך דרסה כי זה גם כן לא יכנס בגדר השחיטה אך ישים הסכין על הצואר ויחתוך לא שינקב ויכניס הסכין בצואר ויחתוך כי גם זה לא יקרא שחיטה וזה כלו מבואר מצד היראת הנדר. והוא בכלי שאין בו פגימה שאם היה בו פגימה כמו העניין במגרה לא יקרא זה שחיטה אבל נקב. וראוי שתהיה זאת החתיכה באופן שיתכן שתמות הבהמה בהזמן קצר אחר החתיכה והוא מה שמבואר לפי מה שהתבאר מן החוש ישלם בחתיכתו שני אלו הסימנין או רובם. ר"ל הקנה והוושט. ואולם בעוף ישלם זה לפי מה שהתבאר מן החוש בחתיכה סימן אחר או רובו. והיה זה כן מפני היותו חלוש ההיות ביחס אל הב"ח ההולך על ארבע כמו שבארנו בפרשת בראשית ולזה תמצא בדגים שהם יותר חלושים בחיות שבזולת שחיטה הותרו באכילה כי הם ימותו בזולת זה במעט זמן כשיוציאם מן המי'. וצריך שלא ישהא השוחט באמצע השחיטה כדי שלא תהיה נבלה קודם היותה שחוטה וראוי שלא יזבח לשם ע"ז כי הנזבח יאסר בזה וזה שורש כולל בכל שחיטה היתה לקדשים או לחולין ואולם בקדשים יחוייב עם זה שיהיו פני השוחט וראש הבהמה לפני יי' בשיהיו פניהם לצד המערב ששם קדש הקדשים שנאמר ושחט את בן הבקר לפני יי' הנה מפני שאמר ושחט ולא התנה שיהיה השוחט כהן כמו שהתנה אחר זה בהקרבת הדם ובזריקתו שיהיה נעשה על יד בני אהרן הכהנים הנה למדנו מזה שהשחיטה כשרה בזרים ומה שאמר בזאת השחיטה שתהיה לפני יי' כבר נתבאר אחר זה שהוא על ירך המזבח צפונה לפני יי' ר"ל בצפון העזרה אשר בה המזבח ולא יתכן שנאמר שכאשר היתה העולה מן הצאן תהיה השחיטה בצפון לא כאשר היתה מן הבקר שהרי כבר נאמר בפרשת צו במקום אשר תשחט את העולה תשחט החטאת למדנו מזה ששחיטת העולה בכללה היא במקום אחר בעזרה:

ואמרו לפני יי' ירצה בו שתהיה השחיטה לצד המערב ששם קדש הקדשים וזה יהיה כשיהיה ראש הבהמה ופני השוחט לצד המערב:

והקריבו בני אהרן הכהנים אל הדם. ר"ל בעת שהם כהנים וראוים לשרת וזה יהיה כשאינם חללים ובעלי מומין ושאר מה שידמה לזה ממה שפוס לאותם מהשירו' ושיהיו לבושים בגדי כהונה והיו עושים זה בכלי שרת כי כל זה מתנאי הכהן המשרת כמו שהתבאר במה שקדם ויתבאר במה שיבא והנה זאת ההקרבה היא הגשת הדם אל המזבח והיא כוללת עם זה קבלת הדם בכלי שרת כי לא מצאנו שיהיה כשר בזר זולת השחיטה ולזה לא נתר קבלת הדם כי אם בכהן וכבר ימצא מבואר בדברי הימים ויקבלו הכהנים את הדם וזרקו את הדם על המזבח סביב. מצאנו בחטאת על קרנות המזבח וזה הלשון נכלל בכל המקומות שנזכר שם מעשה החטאת בבהמה. ובמעשה העולה כתוב בכל המקומות על המזבח סביב וכבר ידענו כי הקרנות היו בחלק העליון מהמזבח ולזה למדנו שזריקת דם העולה הוא בחצי התחתון מהמזבח וזריקת דם החטאת בחצי העליון כי גובה המזבח היה נחלק לשני חלקים כמו שכתוב בפרשת ויקחו לי תרומה והיתה הרשת עד חצי המזבח. ולפי שאמר סביב הנה הוא מבואר שזה ישלם בשתי זריקות בשתי צדי האלכסון ברוחב בדמיון חוט יחגור המזבח כי כל זריקה תכלול שני צדדין ואלו הזריקות היו בקרן צפונית מזרחית מערבית דרומית. לפי שבצפון היתה השחיטה ומשם ההתחלה ומפני זה היו שירי הדם נשפכין ביסוד דרומית כי שם היה כלה עניין הזריקה ולפי שהיה אז שם והיה המקום ההו' ראוי לשפוך שירי הדם הנה היה ראוי שלא יעתקו מהמקום ההוא לשפוך שירי הדם אל מקום אחר כמו שהתבאר בשרשים הכוללים וכבר ביארנו גם כן במה שקדם כי יסוד דרומית מערבית הוא היותר נבחר ובחרתהו התורה בהגשת המנחה וחטאת העוף ועולת העוף. ולפי שאמר את הדם למדנו שיהי הדבר הנזרק הוא הדם לא תמצית הדם ולא שיריו. ובאמרו אשר פתח אהל מועד למדנו שזאת הזריקה תהיה במזב העולה לא במזב הקטרת. והנה זאת הזריקה היה בכלי אשר בו הדם:

פסוק ו

והפשיט את העולה וגומ'. לפי שלא התנה בכאן שיהיה זה נעשה על יד כהן למדנו מזה שההפשט והנתוח כשרים בזר. ובאמרו ונתח אותה לנתחי' הנתחי' וכבר יתבאר מצד הוראת הגדר מה הם נתחיה הראשונים והנה היה הראש נתח אחד ואף על פי שיש בו אברים רבים כמו שאמר אחר זה את הנתחים את הראש ואת הפדר כי הכונה היתה לנתח אותה לנתחיה הראשונים כמו שזכרנו וכבר נשלים הסבה בזה במה שיבא לפי מה שאפשר לנו:

פסוק ז

ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח. למדנו שנתינת האש על המזבח לא יהיה כי אם בכהן בעת שהוא בכהנו. וזאת ההצתה ר"ל הצתת האש היתה בבקר על המזבח כמו שיתבאר בפרשת צו:

וערכו עצים על האש. אין הרצון בזה מערכת העצים אשר היו עושים שם בהדליקם האש אבל אלו העצים היו נותנים שם בשומם הנתחים על המזבח כדרך שיהיו הנתחים על העצים אשר הם באש כמו שזכר בפסוק הבא אחר זה שאם היתה הכונה בזה במערכת העצים הנעשית בבקר להדליק האש הנה אפשר שלא יהיה עצים בעת הנתחים על המזבח להיות האש בוער בהם קודם זה ולזה אמרו רז"ל שהוא היה מצוה לשני גזירי עצים שהיו משימים שם שני כהנים בעת עריכת נתחי העולה על המזבח לפי שאי אפשר קיום מה שאמר וערכו עצים על האש בפחות משני כהנים וזה אמנם יהיה כתמיד של בין הערבים ואולם בתמיד של שחר יספיק בכהן אחד שישים שני גזירי עצים שנאמר בפרשת צו וביער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים למדנו משם שכהן אחד די בתמיד של שחר ולזה יהיה זה המאמר שהקפיד שיהיה נעשה בשני כהנים כתמיד של בין הערבים:

פסוק ח

וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר. לפי שאין הפדר נתח מהנתחים וזה מבואר מענינו למדנו מזה שחבור הפדר לראש היה לכסות בית השחיטה שהוא מלוכלך לכבוד השם והנה היה הראש קודם לשאר נתחים למעלתו עליהם מצד רבוי האברים הנכבדים אשר בו והנה זאת הערכה לא תכשר כי אם בכהנים רבים בעת היותם בכהונתם וזה שיקח אחד מהם הנתחי' אשר מדרכם שישאו מהם שני ולזה אמר בפרשה הבאה אחר זה וערך הכהן אותם להורות שיש לכהן אחד לשאת שני נתחים והנה זכר זה בצאן להיות זה יותר נמצא בו. ואמנם הנתח אשר היה מדרכו שישאהו אחד היה נושאו אחד ואשר היה מדרכו שישאוהו שנים היו שנים נושאים אותו וכן על זה האופן וזה כולו אמנם הוא בקרבנות צבור כמו התמידין כמו שנתבאר בפרשת צו באמרו זאת תורת העולה שהמאמר היה בתמידים ולזה לא ינהג דין שני גזירי עצים ורבוי הכהנים בעריכת האיברים כי אם בעולת צבור ואמנם בעולת יחיד לא נקפיד בזה אם היה נעשה על יד כהנים רבים או על יד אחד. ואין שם דין נתינת שני גזירי עצים ולפי שצוה לתת הנתחים על העצים אשר על האש אשר על המזבח למדנו שהוא ראוי שישי' הנתחי' כמו שהם על האש אר על המזבח לא שיצלם תחלה באש אחר שאינו על המזבח ואחר ישימם שם צלויים:

פסוק ט

וקרבו וכרעיו ירחץ במים. להסיר לכלוכם לכבוד השם יתעלה ולזה ראוי שתהיה זאת הרחיצה באון שיוסר הלכלוך בשלמות:

והקטיר הכהן את הכל המזבח. ר"ל כל מה שזכר והם הנתחים והקרב והכרעים וכשנעשה על זה האופן אז היא נקראת עולה והוא הקרבן שהוא ריח ניחוח ליי' להניח לו מהחטאי' אשר מדרך העולה לכפר אותם ואם מן הצאן קרבנו וגו' זה כולו מבואר במה שקדם ואולם אמרו וערך אותם הכהן מלמד שכהן אחד אפשר שישא שני נתחים כמו שזכרנו למעלה:

פסוק יד

ואם מן העוף וגו' מן התורים או מן בני היונה. הקפידה התורה שנקח התורים בהיותם גדולים לא בהיותם קטנים ובני יונה בהיותם קטנים לא בהיותם גדולים וידמה שהם יותר נבחרים אז או היה זה להיותם אז יותר קלי המציאה כי ברב היונים גדלים בבית ויקל לתפשם בקטנותם והתורים אינם גדלים בבית ואפשר שנתקבצו בזה שתי אלו הסבות ולא הקפידה התורה בהם בהיותם תמימים או זכרים כמו העניין בעולם בהמה מפני החסרון שיש בזה הקרבן כי מדרג' המעופף היא שפלה מאד ממדרגת הב"ח ההולך כמו שהתב' בספר ב"ח כ"ש שהי' שפלה ממדרגת הטהורים בב"ח ההולך. ועוד כי רבי' מהמומי' הנמצאים ב"ח ההול הם בלתי נמצאים במעופף ולזה לא השגיחה התורה בזה כי התור' לא תביט בדבר זה. וזה מבואר מאד מן החוש והוא אפשר שלהכנת הנקבה הזרע אשר ממנו יהיה האפרוח בזה רושם לשמור ההויה ההיא משבושי החומר ומזה המקום יתבאר שאם היה העוף חסר אבר כמו שיבש גפו או יהיה שנסמית עינו ומה שידמה לזה שהוא פסול כי בזה המום לא ימצא הבדל בטבע בין העוף ובין הבהמה וכבר יורה שזה הוא רצון התורה שכבר הקפידה התורה בלקיחת אלו המינים בזמן היותם יותר נבחרים ועוד שכבר תמצא שכאשר זכרה התורה המומין הפוסלין בבהמה לא זכרה אלא לרוב העניין הגלות בהם וכשהקל בעוף בעניין המומין הנה ראוי שנדון שכבר הקל במה שזכר בבהמה וזה מבואר אחר עיון מהשרשים הכוללים והקריבו הכהן אל המזבח למדנו שהגשתו למזבח למקלו הוא בכהן בכהונו לא בזר וכבר זכרנו עם זה ג"כ שכבר יתכן שיביא האדם תור אחד או בן יונה אחד ולא יצטרך להביא שנים וראוי שתדע שזאת ההקרבה היא לקרן דרומית מערבית מהמזבח לפי ששם היה הכבש ומשם יעלה להקטיר ועוד כי ההקרבה אל המזבח ראוי שתהיה לפני י' אל פני המזבח כמו שביאר התור במנחה בפרשת צו שנאמר בה גם כן והגישה אל המזבח כמו שאמרה בכאן והקריבו הכהן אל המזבח וההגשה היא תהיה בהכרח לצד קרן דרומית מערבית כמו שנבאר אחר זה:

פסוק טו

ומלק את ראשו והקטיר המזבח. הנה ענין המליקה היא לפי מה שיורה עליו הגדר חתיכת הסימנים מאחורי העורף בצפורן הכהן לא בסכין ולא בכלי אחר וזה אמנם יהיה כשיחתוך בציפורנו שדר' ומפרקת בלא רוב בשר כדי שלא תהיה מתה קודם שימלוק כי המליקה לא תהיה כי אם בחי כמו שהזביחה לא תהיה כי אם בחי. וראוי שתדע כי אין הרצון נאמרו והקטיר המזבחה שיקטירוהו המזבח וזה כי ההקטרה לא תהיה קודם זריקת דמים כמו שהתבאר בפרשיות הקודמות וכבר נזכרה אחר זה בזה הפסוק זריקת הדם ולזה יחוייב שלא יהיה הרצו' בזה שיקטיר הוא המזבח ועוד שכבר נזכר אחר זה הקטרה באמרו והקטיר אותו הכהן המזבח. ואי אפשר שנאמר שזאת ההקטרה היתה לראש וההקטרה הנזכרת בסוף לשארית העוף כי הקטרה היתה יחד לא פעמים פעמי' וזה מבואר ממה שקדם ולזה יהיה הרצון באמרו והקטיר המזבחה בזה המקום שתהיה זאת המליקה במקום שיוכל להקטיר ממנו העוף המזבחה והוא בחצי העליון מהמזבח ולמדנו עם זה שהוא ראוי שתהיה זאת המליקה באופן שיוכל להקטיר הראש בפני עצמו ולזה יחוייב שיחתוך שני הסימנין ויחתוך כל הראש באופן שיוכל להקטירו בפני עצמו ונמצה דמו על קיר המזבח לפי שכבר קדם שזאת המליקה היא בכבש בחצי העליון מהמזבח למדנו שמצוי הדם היה בחי העליון מהמזבח בהפך העניין בעולת בהמה וכבר נאמר זה גם כן מתאר זאת הזאה שהיא דומה להזאה אשר לחטאת וזה שהזאת החטא' היא מלמעלה למטה לא ברוחב קירות המזבח כמו שיתבאר והזאת העולה היא ברוחב קירות המזבח כי היא סביב וזאת ההזאה היא באורך כמו העניין בהזאת החטאת שנאמר ונמצה דמו על קיר המזבח והדם הנמצא שותת מלמעלה למטה וההזאות שהם בזה התואר היו בחצי העליון מהמזבח והסיר את מראתו בנוצתה הוא הופק עם העור והנוצה שעליו ובני מעים היוצאים עמו כי זה כולו בכלל במלת מראתו ר"ל מקום הראי:

פסוק טז

והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן. למדנו מזה שמקום הדשן הוא אצל המזבח מלמטה. וכבר היה למזרח לפי ששם זריחת השמש ולפי שלא יחשוב חושב שהעבודה היא לשמש היו הדברי' הנכבדי' במקדש לפאת מערב והפחותים לפאת מזרח ושם היה מקום מוראת העוף. ולפי שהמזבח היה מוכן לעבודת השם היה מקום הדשן למזרח הכבש שהוא אצל המזבח לא למזרח המזבח בעצמו:

פסוק יז

שסע אותו בכנפיו לא יבדיל. לפי שכבר אמר בעולת בהמה ונתח אותה לנתחיה היה מקום לחשוב שיהיה העניין כן בעוף הנה מפני זה אמר לא יבדיל ר"ל שלא יצטרך להבדיל ולזה לא יהיה אמו לא יבדיל מצות לא תעשה וזה מבואר מאד:

והקטיר אותו הכהן המזבח על העצים אשר על האש. אין הרצון בזה שיהיו שם שני גזירי עצים שאין כתוב כאן עריכה לעצים אבל הרצון אצלי שהוא ראוי שיקטירהו על היוקד מהעצים לא על מה שנשלמה כבר שריפתו והוא הדשן והנה יקראם עצים מפני מה שבהם עדין לישרף:

פרק ב

פסוק א

ונפש כי תקריב קרבן מנחה ליי' לפי שזכר מעשה העולה שהיא באה בנדר ונדבה והיתה המנחה באה עם העולה כמו שיתבאר במה שיבא באר בזה המקום שיש לאדם להתנדב מנחה בפני עצמה וביאר ענינה בכל אופניה וזכר תחלה מנחת הסלת כי לסלת קדימה על מה שיעשה ממנו ואחר זה זכר מאפה תנור להיות יותר נמצא ממעשה מחבת ומעשה מרחשת והנה הסלת היא סלת החטים וכבר יתבאר שלא יהיה זה פחות מעשרון כי הוא המנחה הקטנה שכל המנחות הבאות עם העולה כמו שיתבאר במה שיבא:

ויצק עליה שמן. שיהא בו מהשמן מה שראוי שיוצק על כללות הסלת וזה אמנם יהיה כשהיא בכמות ראוי שיהיה נכלל בו ושערו חכמים לוג שמן לכל עשרון ולזאת הסבה ראוי שיושם מהשמן בתחתית הכלי ואחר כן יושם בו הסולת ויוצק ממנו עליו ויבלול ונתן עליה לבונה כבר יתבאר במה שיבא בזאת הפרשה ששיעור הלבונה היה קומץ אחד והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם מלא קמצו וגומ'. ראוי שהכהן היה מגישה אל המזבח כמו שכתוב אחר זה והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח. וכבר קדם להגשה קבולה בכלי שרת והוא מתנאיה ולזה לא יהיה קבולה בכלי שרת כי אם בכהן ובכלל הנה לא התירה התורה בזה אלא הבאת המנחה אל הכהן ולזה לא נתיר הקבלה בכלי שרת כי אם בכחן ואחר ההגשה אל המזבח תהיה הקמיצה בדרך שבני אדם קומצים מלא קמצם בזולת הרחבת האצבעות ובזולת קבוצם אל קצת יותר מן הראוי:

פסוק ב

מסלתה ומשמנה. למדנו מזה שראוי שיהיה בלול באופן שכאשר יקח מסלתה יקח משמנה עמה ושהוא ראוי שיהיה זה הקומץ מסלתה ומשמנ' לא מסולת חברתה ולא משמן חברתה ולזה אם נתערבו מנחות זו עם זו באופן שלא יוכל לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה הרי הן פסולות והיה זה כן לפי שקומץ מתיר המנחה לכהנים וזלה ראוי שיהיה מהמנחה ההיא על כל לבונתה לפי שאמרנו דבר על דבר הוא שני לו במספר ואחרי המספ' הם בהכרח מסכימי' כמו שהתב' במקומותיו הנה יחוייב שיהיה שיעור הלבונה כשיעור מה שיקח מהסולת והשמן ר"ל קומץ:

והקטיר הכהן את אזכרתה המזבח. ר"ל הקומץ והלבונה. ולא תכשר זאת ההקטרה כי אם בכהן בכהונו ולזה יהיו במנחה ארבע עבודות דומות לארבע הנזכרים בעולה והם קבלה והולכה וזריקה והקטרה וכמנחה הם קבלה והגשה וקמיצה והקטרה:

פסוק ג

והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו. מגיד שלא זכו בה עד שתהיה נותרת ר"ל שיוקטר הקומץ ומגיד לך שכהן גדול קודם לכהן הדיוט באכילת שירי המנחה וכן הענין בשאר הדברים. ולזה אמרו רז"ל שהוא נוטל חלק בראש והוא מבואר שלא תותר זאת האכילה כי אם לזכרי כהונ' וזה יתבאר בפרשת צו:

פסוק ד

וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור. הנה תהיה באחד משני פנים. והוא שאם יעשה מסולת החטים. חלות מצות בלולות בשמן. ר"K שיבללו הסולת בשמן לוג שמן לכל עשרון ואחר יגמרו הלישה באופן הנהוג ר"ל המים פושרין ואפה זה בתנור או שיעשה מהסלת מצות רקיקות בזולת שמן בלישתם אבל אחר העשותם ישמחו הרקיקים בשמן באופן שיבלה לוג שמן בכל עשרון. ואחשוב שזאת המשיחה היא קודם האפייה כי בזאת האופן יהיו הרקיקה יותר ערבים:

פסוק ה

ואם מנחה על מחבת. הוא כלי מנחשת שאין לו שפה ועושה הבצק קשה שלא יצא מהכלי ואופן מעשיהו הוא שבולל הסולת בשמן לוג לכל עשרון ואחר לש הבצק בפושרין כמנהג וצוה שתהיה מצה לא חמץ:

פסוק ו

פתות אותה פתים ויצקת עליה שמן. אמרו ז"ל שכבר היה פותת אותה בזה האופן שכופל תחלה לשנים ואחר חוזר וכפלה לארבעה וכותת בזה האופן ונותן הפתיתין בכלי שרת ויצק עליה שמן:

פסוק ז

ואם מנחת מרחשת קרבניך. הוא כלי שיש לו שפה ועושה הבצק רך והשאר נעשה כמעשה מחבת אין הבדל ביניהם אלא שזה בצקו רך וזה בצקו קשה ולזה הוא מבואר שהוא פותת אותה פתים וצק עליה שמן כמו הענין במנחת מחבת אבל מנחת המרחשת יותר ראויה ביציקת השמן כי נתינת השמן בה הוא יותר ראוי ונהוג ולפי שפתיתת החלות היה כדי שיתכן לקמוץ הוא יותר מבואר שזה משותף למאפה תנור ומחבת ומרחשת ואמנם יציקת השמן לא תהיה במאפה תנור כי התורה לא זכרה אותו כי אם במנחת מחבת שהיא יותר ראוי בזה ממנחת מאפה תנור לפי הנהוג. ולזה לא נלמד ממנה זה הדין במאפה התנור והגישה אל המזבח ר"ל הכהן שכבר זכר כי ההגשה תהיה על יד כהן כמו שנתבאר בפרשת צו אמר שם זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני יי' אל פני המזבח ולזה יהיה הרצון באמרו כאן והגישו אל המזבח שתהיה ההגשה לפני יי' אל פני המזבח וזה יהיה כשתהיה הדגשה לקרן דרומית מערבית בחודה של קרן כמו שיתבאר בג"ה בפרשת צו:

פסוק ט

והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה. ר"ל מלא קומצו ולבונה כמו העניין באזכרתה הכתוב למעלה וככלל הנה ראוי שיהיו כל אלו המנחות שוות בענין הקמיצה והלבונ' וזה מבואר בנפשו מן בעטן בעצמו ומלשון התור בזה כל המנחה אשר תקריבו ליי' לא תעשה חמץ לפי שבפרשת צו חזר והזכיר לא תאפה חמץ למדנו שהוא חייב על חלק מהעשייה כי האפיה היא חלק מהעשייה ולפי השרשים הכוללים יתבאר שהקומץ אשר יקרב ליי' אם חמצו אחר שהקריבו לראש המזבח אינו לוקה שנאמר אשר תקריבו וזה כבר קרב והוא מבואר שאפילו שירי המנחה אם עשה מהם חמץ לוקה שכבר אמר בפרשת צו על שירי המנחה לא תאפה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה ליי' הנה התבאר הסבה בזה במה שיבא לפי מה שאפשר לנו והוא מבואר שלא ימנעו מפני זאת האזהרה אכילת שירי מנחות בדבש ואמנם נמנע חמוץ שירי מנחות לסבה שזכרנו קרבן ראשית תקריבו אותם ליי' ר"ל שתי הלחם שהיו באים חמץ בעצרת והוא ראשית לכל המנחות הבאות מן החיטים ולזה לא יותר להביא מנחות מן החדש מהחטים קודם זה לפי שהוא קרבן ראשית שיהא ראשית לכל המנחות הבאות מהחטי' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח כי לא היה מהם דבר למזבח אבל היו שתי הלחם בעצרת נאכלים לכהנים כמו שיתבאר במה שיבא. ולפי שאמר לריח ניחוח למדנו שאם העלה חמץ למזבח שלא לעבודה אינו לוקה:

פסוק יג

וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. ר"ל כל מה שהוא קרב ממנחתך תקריב עמו מלח כאלו תאמר הקומץ והלבונה ואמר אחר זה ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתיך לעבור עליו בעשה ובלא תעשה והוא מבואר שהמלח בא משל צבור כמו העצים והמי' אשר ידיחו בהם הקרב והכרעי' כי אין אלו דבר מעצם הקרבן אבל הם תקון לו:

על כל קרבנך תקריב מלח. זה כולל לכל הקרבנות הקרבים למזבח כמו איברי העולה ואמורי קדשי הקדשים וקדשים קלים ואם תקריב מנחת בכורים ליי' זו מנחת העומר שהיתה קרבה בי"ו בניסן והיא היתה באה חובה כמו שיתבאר בפרשת אמור אל הכהנים:

פסוק יד

ואולם אמר מלת ואם לפי שהיא תלוי' בארץ והרצון בזה כשתהי' באר באופן שתתחיי' בה וידענו שזאת המנחה בא מן השעורים שאם היתה באה מן החטים לא היו שתי הלחם של עצרת מנחה חדשה וכבר קראה הכתוב מנחה חדשה בפרשת אמור אל הכהנים ועוד שלא היו החטים נקצרים בי"ו בניסן בארץ ישראל. ואמנם היה אז קציר שעורים וזה מבואר מן החוש אביב קלוי באש ר"ל שהוא קולה השעורים באש כדי ליבשם באופן שיהיה שולט האש בכולם:

גרש כרמל. היו טוחנין אותו ברחיים של גרוסו' כדי שיהיה הסולת יותר יפה:

פסוק טו

ונתת עליה שמן. ר"ל על הסלת של זאת המנחה והנ' היה המעשה בה כמו מעש' מנח' הסלת הנזכר למעלה וזה מבוא' מלשון הכתוב והנה בזה המקום נשלם זכר המנחות הבאות בפני עצמן:

פרק ג

פסוק א

ואם זבח השלמים קרבנו. אחר שביאר הדין המנחה בא לבאר דין מעשה זבח השלמים וכבר נקרא שלמים מענין שלום ר"ל שהוא יבא אחרי היות שלום בין האדם למקום ולזה היה עניינו שיאכלו בו על שלחן אחד הבעלים והכהנים וה' יתע' וזה כי הדם והאמורים היו למזבח וחזה ושוק לכהנים והעור והבשר לבעלים. וכבר נבאר זה באור שלם אחר שישלמו לב עניני הקרבנות:

אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו. מי שהוא זכר ודאי או נקבה ודאית יצא טומטום ואנדרוגינוס:

תמי'. להוציא בעל מום והנה לא הקפידה התורה בו שיהיה זכר כמו שהקפידה בעולה לפי שהעולה כלה לשם יתעלה:

לפני יי'. ר"ל בעזרה באופן שיהיו פניו לצד המערב:

פסוק ב

וסמך ידעו על ראש קרבנו. כבר בארנו זה במה שקדם. וראוי שיובן מזה שאין הסמיכה נוהגת אלא במה שאפשר שיאמר בו שהוא קרבן שלו ולזה לא תהיה הסמיכה בפסח ובכור ובמעשר ועוד שהם אינם באים על חטא כלל והסמיכה הוא בעבור החטא כמו שקדם:

ושחטו פתח אהל מועד. מגיד שהשחיטה כשרה בזר. ושחיטת השלמים כשרה בכל העזרה. כי על העזרה היתה נקראת פתח אוהל מועד ר"ל מבוא אהל מועד ולזה אם שחטה בעזרה אפילו אחורי ההיכל כשרה כי כל העזרה היא מבוא אוהל מועד ר"ל שממנה יבואו אל אוהל מועד. ואולם אם שחטה בגגו של היכל פסולה וכן אם שחטה בעזרה והיו דלתות ההיכל נעולות כי אז אין העזרה בעצמותה מבוא אבל מועד אם אל באמצעות פתיחת דלתות ההיכל וזה מבואר מאד:

וזרקו בני אהרן הכהנים. בעת שהם בכהונם להוציא החללים ומחוסרי בגדים ושאר מה שידמה לזה ויתבאר שמשחיטה ואילך מצות כהונה על האופן שהתבאר במה שקדם:

על המזבח סביב. ר"ל למטה מחוט הסקרא ושם היה נותן שתי מתנות שהן ארבע בשתי קרנות לאלכסון המזבח כמו שביארנו במה שקדם:

פסוק ג

החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב. זה מבואר כי קצת החלב היה המכסה הקרב בלתי דבק בו וקצת דבק בו כמו חלב שעל גבי הקבה. ומשני אלו החלבים דבר בזה המקום:

פסוק ד

ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהם אשר על הכסלים. אלו לא אמר כי אם החלב אשר עליהן היה לחשוב שלא יהיה קרב מהחלב ההוא רק מה שהיא ממנו על הכליות לבד ולזה אמר אשר על הכסלים וכלל בה הנשאר מהחלב ההוא ופתילות החלב אשר על הכסלים שהוא תחת החלב הנמשך לחלב הכליות:

ואת היותרת על הכבד על הכליות יסירנה. הנה היה נוטל מעט מן הכבד עם היותרת כמנהג הטבחי' והוא מה הו מן הכבד אצל הכליות והנה ביאור הפסוק כן והיותרת נוסף על הכבד שהוא אצל הכליות יסירנה:

פסוק ה

והקטירו אותו בני אהרן המזבח. ר"ל בעל שהם בכהונם לפי שכבר אמר אחר זה בהשלמת באור מעשה זבח השלמי' והקטירו הכהן:

והקטירם הכהן על העולה אשר על האש אשר על המזבח. ר"ל על עולת התמיד של בקר שהיא ראשונה לכל שאר הקרבנות. וכבר ישימו שם עצים על האש קודם הקטרה כמו שקדם ומזה המקום יתבאר שאין דין גזירי עצים נוהג כי אם בעולת התמיד שאם היה נוהג כן בעולת יחיד הנה אל היה ראוי שיהיה הבדל בזה העניין בין העולה ויתר הקרבנות:

פסוק ו

ואם מן הצאן קרבנו לפני אהל מועד. ר"ל בעזרה וכל מקומות העזרה כשרים בזה. כמו שהתבאר במה שקדם כי אין ראוי שיהיה הבדל בזה בין קצת מיני זבח השלמים ובין קצת חלבו האליה תמימה:

פסוק ט

לעומת העצה יסירנה. רוצה לומר שמנו והנבחר ממנו והוא האליה ויסיר אותה בשלמות עם חליות השדרה עד מקום חבור הכליות והוא נקרא העצה בלשוננו:

פסוק טז

כל חלב ליי'. רוצה לומר שהמכוון בהקטרת חלבים האלו הוא שיהיה כל חלב ליי' באופן שלא יאכלוהו בני ישראל והנה יתבאר במה שיבא חלק הכהנים בזבח השלמים והשאר יהי' נאכל לבלעי':

פסוק יז

חקת עולם לדורותיכם בכל מושבתיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו. מגיד שלא נאסר לבד החלב והדם של הקרבנות אבל נאסר כל חלב וכל דם מהבהמות המותרות באכילה ולזה אע"פ שהותר בשר תאוה אחר הכנס ישראל בארץ הנה ינהג בבשר ההוא זה הדין ולמדנו עוד עם זה שאין המצוה הזאת תלויה בארץ ולזה אמר בכל מושבותיכם שלא יחשוב חושב מזה יהיה נוהג לבד בקרבנות כי אין הקרבנות נוהגות בכל מושבות כמו שיתבאר במה שיבא. ולפי שסמך אזהרת החלב למה שאמר כל חלב ליי' למדנו שהחלבים שהם ליי' הם הנאסרים לבד מזה המקום יתבאר שהחלב שבתוך הכליות ושבתוך הכסלי' אינו נאסר מן התורה כי התורה לא זכרה בחלבי' אשר לה' כי אם החלב שעל הכליות ועל הכסלים ולא שבתוך הכליות ובתוך הכסלים. ולפי שלא זכר בקרבנות בדם מינים שונם כמו שזכר בחלבים ואמר כל דם לא תאכלו למדנו שכל אחד ממיני הדם הוא בלאו לא הדם היוצא בשעת שחיטה לבד אשר היה נזרק על המזבח כמו דם האברים ודם התמצית ומה שידמ' להם ובכאן נשלם זכר הקרבנו' שיהיו על צד הנדר והנדבה ואולם למה היו אלו הקרבנות בזה האופן הנזכר הנה נבא זה אחר שנשלם זכר הקרבנות כלם כדי שלא נכפול המאמר בזה ושם נבאה בג"ה התועלות המגיעות מהם ומה מהם על הכונה הראשונה ומה מהם על הכונה השנית:

פרק ד

פסוק ב

אחר שזכר הקרבנות הבאים בנדר ונדבה ובאר קצת מהם וקצת דיניהם שב לבאר לזכור הקרבנות הבאים על חטא והחל מהבאים על החטאים היותר עצומים והם אשר יתחייבו על זדונם כרת וכבר למדנו זה ממה שאמר והוא שכבר זכר בכאן בזה החטאת דין מיוחד מיחיד ודין מיוחד אם נעשה מפני העלם דבר מעיני העדה יש לספק בזה המקום על הדם למה מנה שתי מצות בעניין החטאת וידמה שהכל מצוה אחת כי כבר התחיל בכללות נפש כי תחטא ואחר כך ביאר דיניו אם היה החוטא כהן משוח או כל עדת ישראל או נפש אחת מהם. והנראה בעיני שכל זה מצוה אחת לפי העקרים הכוללים שעליהם ונבנתה שרש המנות המצות ובכמו זה תמצא זאת החלוקה במה שאמר בפרשת שלח לך וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה והנה חייב שם לצבור פר כמו שחייב בכאן אלא שהוסיף שם שעיר ותמצא שחייב שם ליחיד עז בת שנתה לחטאת כמו שחייב בכאן שעירה או כשבה ולזה למדנו שהמצות אשר יהיה זה הקרבן עליהם הוא מסוג המצוה הנזכרת בפרש' שלח לך. ואמנם המצוה הנזכרת בפרשת שלח לך היא אשר יתחייבו על זדונה כדת כמו שנתבאר שם באמרו והנפש אשר תעשה ביד רמה וגומר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה ולזה יהיה מה שאמר בזה המקום מכל מצו' יי' אשר לא תעשינה במצו' לא תעשה מחייבין על זדונה כרת. ואמנ' נתיחדה מהם הנזכרת בפרש' שלח לך לפי שהיא בע"ז כמו שנבאר שם בג"ה. ומזה המקום יתבאר שלא יתחייבו חטאת על מצות עשה ואע"פ שחייבין על זדונו כרת כמו פסח ומילה שנאמר אשר לא תעשינה מכלל שבלא תעשה הכתוב מדבר וכן לא יתחייבו חטאת על מצות לא תעשה שחייבין על זדונה כרת אם לא היה מעשה כמו המגדף כי הדבור איננו מעה שנאמר אשר לא תעשנה וזה ממה שיורה שיש מעשה באלו המצות אשר ידבר בבזה המקום:

ועשה מאחת מהנה. מגיד שכל אחת ואחת מהנה חייב חטאת ולזה יתבאר על דרך משל אם אכל חלב ודם בשגגה חייב שני חטאות וכן על כל מצוה ומצוה מאלו:

פסוק ג

אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. בעבור שהכהן המשיח הוא היותר נכבד שבעם ונתקדש יותר התחיל המאמר בו כזה תמצא במה נזכר בחטאת יום הכפורים שראשונה הקדים פר חטאת אשר לו לזאת הסבה בעינה. וראוי שתדע כי הכהן המשיח היה מוכן להורות משפטי ה' לישראל כמו שנאמר בפרשת שופטים ושוטרים. לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם את יי' אליך והנה נשתתפו בזה כל הכהנים כמו שאמר שם ובאתה אל הכהנים הלויים ואמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל והנה הנבחר מהם היה כהן גדול ולזה היה הוא יותר מיוחד בזה ולזה יהיה אמו לאשמת העם ר"ל שיהיה חטאו במה שאולי יהיה סבה שיאשמו בו העם וזה יהיה כשיטעה בהוראה באלו המצות הנזכרות כי בזה האופן אפשר שיחטאו העם בסבה זה הטעות והנה יהיה כשישאלו ממנו שיורה אותם זה הדין ומזה המקום יתבאר שזה הדין יהיה כשטעה בהוראתו אם עשה על פי הוראתו כמו שקדם אמרו ועשה מאחת מהנה ושיהיה ראוי להוראה כי בזולת זה לא יתכן שיאשמו העם בסבת הוראתו והוא מבואר מלשון התורה שהוא ראוי שיהיה כהן משיח בעת שחטא ואז ינהג בו זה הדין. ובזה יתבאר ממנו שהוא ראוי גם כן שיהיה כהן משיח בעת שיקריב קרבנו ואז ינהג בו זה הדין:

והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים ליי' לחטאת. למדנו מאמרו תמים שלא יתכן בזה הפר שיהיה בעל מום. ולמדנו מאמרו פר שלא יתכן שיהיה עגל ומאמרו בן בקר שלא יתכן שיהיה זקן וכבר נתבאר מצד הוראת הגדר שזה השם לא יפול כי אם כאשר אין לו יותר משלש שנים ולא פחות משנה ומאמרו על חטאתו אשר חטא למדנו שהקרבת החטאת ר"ל שחיטתו וקבלת דמו והולכתו וזריקתו ראוי שתהיה לשם הבעלים ולשם החטא אשר עליו בא ומאמרו ליי' לחטאת למדנו שצריך שיקריבהו לשם הקב"ה ולשם החטאת וכבר למדנו שזה הדין נוהג בכל חטאת ר"ל שיהיה קרב לשם הבעלים ולשם החטא שעליו בא ולשם חטאת לפי שכבר נאמר בחטאת יחיד על חטאתו אשר חטא ושחט אותה לחטאת:

פסוק ד

והביא את הפר פתח אהל מועד. ר"ל מבוא אהל מועד והוא העזרה:

לפני יי'. שיהיה ראשו לפאת מערב ששם קדש הקדשים באופן שיהיו פני הכהן לפאת מערב כשיסמוך ידו על ראש הפר. וכבר זכרנו בהם שקדם עניין הסמיכה ושיש עמה ודוי ושחט את הפר לפני יי' שיהיה ראשו לפאת מעב באופן שיהיו פני השוחט לפאת המערב כשישחט אותו:

פסוק ה

מדם הפר. מהדם שהוא דם הפר והוא דם הנפש לא דם העור ודם התמצית ומגיד שזאת הקבלה מצוותה בכהן משוח אך אין זה מעכב ר"ל שאם קבל דמו כהן הדיוט כשר שהרי אמר אחר כן וטבל הכהן ונתן הכהן והקטירם הכהן ולא זכר שם משוח ואין ראוי שידקדק יותר בקבלת הדם מזריקתו שהוא מהלך אל השלמות אל הקבלה. ואם אמר אומר שכבר הקפידה התורה שתעשה הקבלה על ידו ולא הזריקה כי בה תלויה הכפרה ואין ראוי שיהיה המכפר והמתכפר איש אחד בעינו אמרנו לו שכבר יראה דברי התורה הפך זה והוא שבעבודת יום הכפורים יכפר הכהן הגדול תחלה על עצמו ולא יתכן שתעשה העבודה ההיא על יד אחר כמו שירא' מלשון התורה כזה בפרשת אחרי מות והביא אותו אל אהל מועד. לפי ששם תהיה ההזאה על הפרוכת ועל קרנות מזבח הזהב וטבל הכהן את אצבעו בדם כבר התבאר בשרשים הכוללים כי זה האצבע הוא ימיני וכן הקבלה וההולכה והזריקה הוא בימין והזה מן הדם שבע פעמים לפני יי' את פני פרכת הקדש אחרי שטבל אצבעו בדם יזה מן הדם אשר באצבעו ולזה הוא ראוי שיהיה באצבעו כדי הזאה וכזה יעשה שבע פעמים ר"ל שיטבול אצבעו בדם ויזה באופן שיהיה כל הזאה טבילה ויהיו פניו למעבר בעת הזאתו באופן שתהיה הזאתו את פני פרכת הקדש ותהיה ההזאה נכח קדש הקדשים:

פסוק ז

ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטרת הסמים. והם ארבע מתנות על ארבע קרנותיו וזה המזבח הוא מזבח הזהב שהוא באהל מועד ובו יקטירו קטרת הסמים לא זולת זה כמו שהתבאר במה שקדם ואמרו לפני יי' אין הרצון בו שתהיינה אלו הזאות הארבע לפני יי' כי זה בלתי אפשר אך היה בזה שזה המזבח הוא לפני יי' לפי שהוא סמוך לקדש הקדשים כמו שהתבאר במה שקדם ואולם מזבח העולה היה מחוץ לאהל מועד בעזרה:

ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח הועלה. ר"ל הנשאר מדם הפר אחר אלו ההזאות. וכבר זכרנו במה שקדם מה הוא יסוד מזבח העולה. ומזה המקום למדנו זה הענין גם כן בשאר הקרבנות הנוהגים זה המנהג כמו פר יום הכפורים:

אשר פתח אל מועד. ר"ל ממה שיהיה היסוד ההוא לפארת מבוא אהל מועד והוא יסוד המערבי:

פסוק ח

ואת כל חלב הפר וגו'. עד כאשר יורם משור זבח השלמים כבר נתבאר כל זה במה שקדם כאשר יורם משור זבח השלמי'. ידוע שזה לא יהיה צריך להזכיר להודיע מה ירים ממנו שכבר זכרו בזה המקום בשלמות כמו שזכר בשור זבח השלמים. ואמנם לבאר שזה יעשה בזה הקרבן לסבה בעינה שיעשה בשור זבח השלמים. וכן אמרו בספרא מה שלמים מביאי' שלום לעולם אף זה מביא שלום לעולם. וכבר נבאר זה בג"ה כאשר נבאר למה היו הקרבנות באופן שבאה המצוה בהם:

פסוק יא

ואת כל עור הפר ואת כל בשרו על ראשו ועל כרעיו. למה שמנה הראש והכרעים אחר כירתו כל בשרו. למדנו שכבר ינתחהו לנתחיו כמו העניין בעולה וזה כי הראש הוא נתח מהנתחים כמו שהתבאר במה שקדם וכן הענין בכרעים אין הבדל אלא שאלו הנתחים יעשו בזולת הפשט העור כי הם היו נשרפים עם עורם מה שאין כן בנתחי העולה:

קרבו ופרשו. ר"ל הקרב עם פרשו מה שאין כן בקרב העולה שכבר היו מסירים את פרשו ורוחצין אותו כמו שהתבאר במה שקדם:

פסוק יב

והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה. ר"ל חוץ למחנה ישראל במקום שהיה שם היה נקרא בית הדשן ומגיד שאחר שקרעוהו והוציאו אימוריו והקטירום על מזבח העולה מוציאין אותו שלם חוץ למחנה ישראל ושם מנתחין אותו באופן שקדם ושורפים אותו שם ולפי שלא אמר והוציא הכהן למדנו שזאת ההוצאה כשרה בזר:

אל מקום טהור. שיהא מקומו טהור:

אל שפך הדשן. אל מקום ששופכין שם הדשן:

ושרף אותו על עצים באש. מפני שלא אמר ושרף אותו הכהן למדנו שהשרפה הזאת כשרה בזר. ולפי שאמר על עצים ולא אמר על העצים. למדנו שאיזה עצים שיהיו כשרים לזה ואפילו קש וגבבה שהם נקראים עצים גם כן בלשוננו. ובכלל הנה כונת התורה להסיר היופי והנוי מזה החלק מזה הקרבן הנשרף בחוץ. ולזה לא רצה השם יתעלה שישרף בחוץ במקום בלתי קדוש עם עורו ועם פרשו ולא דקדק בשורפו שיהיה כהן. וזה יורה שכאשר אמר עצים הוא לכונה שלא יקפיד אי זה עצים שיהיו אלו העצים:

על שפך הדשן ישרף. רוצה לומר על מקום ששופכין שם הדשן:

פסוק יג

ואם כל עדת ישראל ישגו. רוצה לומר כל ישראל או רובם וכבר יבאר אחר זה זאת השגגה איך תהיה:

ונעלם דבר מעיני הקהל. הנה לפי שהעינים מורים לב"ח איזה הדרך ילך בה וישמרוהו מהכשל בהליכתו קרא עיני הקהל ב"ד הגדול כי הם המורים לכל ישראל אי זה הדרך ילכו בו בדרכי התורה כמו שהתבאר בפרשת זקן ממרא או יהיה הרצון באומרו אל כל עדת ישראל בית דין הגדול כי הוא כולל לכל ישראל. והנה מצאנו בתורה שקראה הבית דין עדה אמר ושפטו העדה. והצילו מעיני העדה להורות כי מבית דין ידבר. ולפי שאינם עיני הקהל אם אינם ראויים להוראה חוייב שיהיו כלם ראויים להוראה ואז ינהג בם זה הדין הנזכר פה ומזה גם כן יתבאר שהוא ראוי שיהיה נעלם מכלם לא מקצתם ואז ינהג בם זה הדין ואמרו ונעלם דבר רוצה לומר שיזכור אחר זה והם אשר לא תעשינה שחייבין על זדונם כרת כמו שבארנו ולפי שאמר ונעלם דבר חוייב שלא תעלם מהם כל המצות אבל דבר ממנה כאלו תאמר שיורו שהדם היוצא מהשחיטה הוא אשר אסרתהו התורה אבל דם הלב הוא מותר:

ועשו אחת מכל מצות יי' אשר לא תעשנה. ר"ל ישראל שכבר זכרם בראש הפסוק או יהיה שב אל הקהל שזכר קודם תיבת ועשו. והנה הרצון בו כל ישראל לא קהל מקהלות ישראל כי כבר לקח העניין כולל בבית דין מפני כללות העושים על פיהם. ולפי שסמך העשייה להעלם הדבר מעיני הקהל הנה יחוייב שיהיה ההעלם ההוא סבת עשייתם זאת ההעברה. ואמנם זה יהיה כשיאמרו להם מותרים אתם לעשות זה. ואם עשו או ישראל כלם או רובם כי הוא בכם כמו שהתבאר בשרשים הכוללים מפני הוראתם זאת אך ינהג בהם זה הדין ולפי שאמרו ועשו שב אל הקהל או אל ישראל לא הב"ד הנה יתבאר שאם עשו בית דין על פי הוראתם לא ימנו עם העושים מישראל להשלימם לרוב ונודעה החטאת אשר חטא עליה ר"ל למי שהיה להם ההעלם נודעה שגג' ההוראה אשר חטאו עליה ישראל ועשו אחת מאלו העבירות החמורות והוא ראוי שתודע להם החטאת אחר שעשו כל ישראל או רובם על פיהם ואז ינהג בהם זה הדין לפי שכבר זכרם התורה זאת הידיעה אחר המעשה. וראוי שתודע להם החטאת ההוא בייחוד לא שיודע להם שטעו בדבר מה שהורו ולא יזכרו מעצמם איזה דבר הוא שנאמר ונודעה החטאת ולא שיודיעוה להם:

פסוק יד

והקריבו הקהל. ידוע כי השבט האחד נקרא קהל שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודה וכל ישראל גם כן קרוי קהל ואלו היה הרצון בזה כל ישראל לא היה צריך לומר כי אם והקריבו כי אמרו ועשו שב אל כל ישראל כמו שבארנו. ולזה יהיה אמרו והקריבו הקהל שב אל כל שבט ושבט ואם אמר אומרו שאם יהיה הענין כן יהיה כל קבוץ שבמקום מקו מעיירות ישראל מביא פר לפי שכל קבוץ מהם נקרא קהל אמרנו לו שזה בלתי ראוי וזה כי החלק כלל כל ישר' חלוקה ראשונה הוא לשבטים לא אללו הקהלות והנה יקריבו כל שבט ושבט פר אע"פ שלא חטאו כיון שחטאו רוב ישראל והנה שאר מה שבא בזאת הפרשה עד אשר נשיא יחטא מבואר ממה שזכרנו בפרשת כהן משיח בכל דבריו כי ענין זאת החטאת שוה לחטאת כהן משוח לכל דבריו כמו שנזכר בזאת הפרשה:

פסוק כב

אשר נשיא יחטא. ראוי שתדע כי נשיא השבט יקרא נשיא והמלך גם כן יקרא נשיא כאמרו ועבדי דוד נשיא להם לעולם. ויתבאר במה שיבא זה שהמאמר בזה המקום הוא במי שוהא מלך לא בנשיא השבט וזה שכבר לקח מן הכהנים מי שאין שם כהן עליו גדול ממנו והוא הכהן המשיח. ולקח מהב"ד ב"ד הגדול שאין עליו ב"ד. וראוי שיקח בכאן הנשיא שאין עליו אדם מישראל והוא המלך והוא מבואר מלשון התורה שזה הדין ינהג כשהיה נשיא ואחר כך חטא לא אם חטא ואח"כ היה נשיא ובזה יתבאר שאם עבר מנשיאותו אדם שיקריב קרבנו לא ינהג בו זה הדין:

ועשה אחת מכל מצות יי' אשר לא תעשנה. כבר בארנו במה שקדם שהמאמר פה הוא למצות לא תעשה שחייבין על זדונן כרת שיש בהן מעשה:

פסוק כג

או הודע אליו חטאתו אשר חטא. עניינו והודע אליו חטאתו אשר חטא. למדנו מזה ממה שאמר בשגגת בית דין בהוראה ונודעה החטאת וכאשר תמצא גם כן בנפש כי לחטא מעם הארץ או הודע אליו חטאתו ועניינו בהכרח והודע. לפי שאם לא הודע לו לא יתחייב חטאת אבל יתחייב אשם כמו שאמר אחר זה ואם נפש כי תחטא וגו' ולא ידע ואשם וגו'. והנה הענין במלת או כמו העניין באות וא""ו זה כי אות וא""ו פעם עודפת ופעם עניינה עניין מלת או כמו אביו ואמו קלל ורבים זולתו וכן מלת או מחלקת ולפעמים עודפת וכבר מנה מהם ר' יונה מהמדקדק רבים. ועניין הודע אליו שיהיה ידוע אליו באי זה אופן שיהיה אבל אם לא היה ידוע לו אף על פי שהעדים מעידים שכן הוא לא יתחייב חטאת אם לא היה לבו סומך על דבריהם. וראוי שיהיה ידוע לו חטאתו אשר חטא בה אבל אם לא נודע לו אף על פי שנודע בודאי שחטא לא ינהג בו זה הדין משל זה אם היה חלב ונותר לפניו ואכל מהם בשגגה ואינו יודע אי מזה מהם אכל פטור מקרבן חטאת:

שעיר עזים זכר תמים. זכר ולא נקבה ולא טומטום ואנדרוגינוס:

תמים. ולא בעל מום וכבר יזכרו המומין הפוסלין בקרבנות במה שיבא:

פסוק כד

וסמך ידו. כבר ביארנו דיני הסמיכה ושהיא עם ודוי ועל ידי בעלים ולא על ידי זולתם:

ושחט אותה במקום אשר ישחט את העולה. רוצה לומר לצפון העזרה ואמרו חטאת הוא רוצה לומ' שישחטוה לשם חטאת וכבר פירשנו במה שקדם איך ישחטנה לפני השם. וכן אמר בפרשה הבאה אחר זה ושחט את החטאת רוצהלומר שיהיה חטאת כשישחטוהו וזה אמנם יהיה כשישחטוהו לשם חטאת:

פסוק כה

ולקח הכהן. מקבלה ואילך מצות כהונה:

באצבעו. רוצה לומר הימני וכן הקבלה היא ביד הימנית באופן הנהוג רוצה לומר בכלי וזה אמנם יהיה בכלי השרת:

על קרנות מזבח העולה. הם ד' קרנות על ד' הזאות:

ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העולה. ר"ל הנשאר מדמו וכבר ביארנו באי זה חלק מהיסוד יהיה זה:

פסוק כו

וכפר עליו הכהן מחטאתו. שתהיה הכפרה לשם הבעלים ולשם חטאת:

פסוק כז

ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ. רוצה לומר שאינו מלך ולא כהן משוח:

בעשותה אחת מכל מצות השם אשר לא תעשנה. כבר ביארנו שאלו המצות הם מצות לא תעשה שיש בה מעשה שחייבין על זדונו כרת וזה הדין. אמנם יהיה כשלא עשה זה על הוראת בין דין באופן הנזכר במה שקדם כי יפטר היחיד ויביא כל שבט ושבט פר כמו שהתבא' והנה הנמשך מזאת הפרשה עד ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה מבואר ממה שקדם:

פרק ה

פסוק א

ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. ר"ל שבועה או קללה בשם מן השמות הקדושים כי על כל אחת מאלו יפול שם האלה כבר תמצא בקללת סוטה שנקראת אלה ושם התבאר גם כן שהאלה היא שבועה וזה אמנם כשישביעהו בעל דין שיעיד לו אותו עדות שיודע לו. ולמדנו שזאת השבועה היא על פי בין דין ר"ל התובע ולפי שאמר והוא עד הנה יחוייב שיהיה ראוי לעדות לא קרוב או פסול או שומע מפי שומע ולפי שאין דבר העד עדות אל בפני בית דין הנה לא יתחייב העד אם לא יגיד חוץ לבית דין כי שם אין דבריו עדות אלא ספור דברים לבד ולא יתחייב גם כן אם לא היה שם עד זולתו כי דברי העד האחד אינה עדות על דרך האמת אם לא היה שם עד אחר זולתו שנאמר על פי שנים עדים אם שלשה עדים יקום דבר. וראוי גם כן שיהיה השומע הוא העד שנאמר ושמעה והוא עד רוצה לומר שיהיה עד בעת ששמע:

וראוי גם כן שתהיה ספירתם העדות אחר שמיעת הקול שנאמר ושמעה קול אלה אם לא יגיד ולזה אם קדמו וכפרו ונשבעו שאין יודעין לו עדות לא ינהג בהם זה הדין. וראוי גם כן שתדע שזה הדין לא ינהג אלא בדבר של ממון ויהיה עם זה מטלטל וגופו ממון ולזה לא ינהג בעבדים ושטרות וקרקעות אף על פי שהם ממון באופן מה וזה יתבאר ממה שאומר אמנם לא ינהג אלא בתביעת ממון כי התורה אמרה והוא עד או ראה או ידע מכלל שהנושא אשה בו העדות יוכל להתקיים העדות בו בראייה שלא בידיעה ובידיעה שלא בראיה וזה שלא יתכן אלא בתביעת ממון. והמשל שכבר יראו עדים שראובן הלוה לשמעון ויעידו מה שראו או יודה בפניהם שמעון ויאמר להם שיהיו עדים לראובן שהוא הלוהו ויתבאר שלא ינהג זה הדין בקרקעות ועבדים ושטרות כי הוא ראוי שלא נחמיר בעדים יותר ממה שנחמיר בנתבע וזה שהנתבע לא יחוייב שבועה באלו הדברים אף על פי שיהיה מודה מקצת כמו שהתבאר בפרשת ואלה המשפטים ואם הוסר דין שבועה מהנתבע באלו הדברים כל שכן שראוי שיוסר מהעדים והוא מבואר שבשבועת העדות אין הבדל בהבאת הקרבן בין שוגג למזיד שהרי לא נאמר בה ונעלם ממנו כמו שאמר בשאר הדברים הנזכרים עמה וזה אמנם הוא לחייב על המזיד כשוגג ואם אמר אומר שלא יתכן שיבא קרבן על הזדון אמרנו לו שכבר מצאנו בשפחה חרופה קרבן על הזדון וכן הענין באשם גזלות הנזכר אחר זה ולזה נשפוט בזה המקום שיבא זה הקרבן גם על הזדון או נפש אשר תגע בכל דבר טמא לפי שלא זכר פרטי זה הכלל כי אם אבות הטמאות למדנו שאינו מדבר במגע וולד הטמאה וזה כי נבלות הבהמה והחיה והשרץ הם אבות הטומאה כמו שיתבאר:

פסוק ב

ונעלם ממנו והוא טמא. ר"ל שנעלם ממנו היותו טמא ואינו זכור שנגע באלו הטמאות והנה הוא עדין טמא ר"ל שלא טהר עדיין מטמאתו:

ואשם. ר"ל שעשה מה שלא יתכן עשותו לטמא לפי משפטי התורה וזה אמנם יהיה אם כשנכנס למקדש או כשאכל קדש כי משני אלו נזהר הטמא כמו שיתבאר במה שיבא. והנה אף על פי שיש בזדון אלו העבירות כרת כמו שיתבאר במה שיבא הנה הבדילה התורה בין אלו העברות ושאר העברות שחייבים על זדונם כרת כי בשנים אלו יביא קרבן עולה ויורד ולא חלק בו בין נשיא ובין כהן משיח וכהן הדיוט:

והנה אמר בנבלת חיה טמאה אף על פי שכל נבלת חיה היא טמאה להתנות שיהיה בה שעור טומאה והוא כזית כי פחות מכזית ממנה לא יטמא במגע וכן העניין במה שאמר בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו אשר יטמא בה רוצה לומר הן טמאת מת הן טומאת זב וזבה ונדה ויולדת ובועל נדה ומה שידמה לזה:

פסוק ד

או נפש כי תשבע לבטא בשפתי'. לא שיגמור בלבו לבד ולא יוציא בשפתיו:

להרע או להטי'. כמו שנשבע שאוכל ולא אוכל שארחץ ושלא ארחץ:

לכל אשר יבטא האדם בשבועה. רוצה לומר לכל מה שדרך האדם לבטא בו בשבועה למנוע ממנו דבר מה או הפך זה וזה אמנם יהיה כשיוציא בפיו מה שגמר בלבו לא שיהיה בלבו דבר מתחלף למה שהוציא מפיו כי אין זה דרך האנשים לבטא בו באופן הזה וכ"כ בשבועה כי אז ידקדקו יותר שיהיה מה שהוציאו מפיהם לפי מה שבלבם ויתבאר עוד שזאת השבועה אמנם תהיה בדבור הרשות לא בדבר של מצוה כי אין הענין ההוא בבחירתו להתרחק ממנו ולהמשך אליו אבל יחוייב לו שינהג בו לפי משפטי התורה וכבר יתבאר זה עוד ממה שפירשה התורה באחד מנדרי אסר ר"ל בנזיר שהוא למנוע ממנו היין שאין שם מצוה תכריחהו לשתות יין או שלא לשתות ובכלל הנה זה ממה שאינו צריך אל ביאור. וזה שכבר אמר שהשבועה תהיה להרע או להטיב ואם היתה השבועה בקיום דבר מצוה הנה היא שבועת שוא אחר שאי אפשר לו לקיימה ואם אפשר לו לקיימה אינה להרע או להטיב כי בזולת השבועה היה מוכרח בזה. ואם היתה הבטול בדבר מצוה הנה היא שבועת שוא אחר שאי אפשר לו לקיימה כפי משפטי התורה ולזה יתבאר שאין שבועת בטוי נוהגת בדבר מצוה:

ונעלם ממנו. ר"ל שנעלמה ממנו השבועה שזכר קודם זה:

ונעלם ממנו והוא ידע ואשם. רוצה לומר שאחר שידע היותו טמא נעלם ממנו ואשם אם כשנכנס למקדש או כשאכל קדש ולזה יחוייב שתהיה לו ידעיה אחר ההעלם כי לולי הידיעה לא יתעורר להביא קרבן על חטאתו ולא יוכל להתודות אשר חטא ולזה יחוייב שתהיה לו ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתים ואז ינהג בהם זה הדין:

והוא ידע ואשם. ר"ל שכבר ידע קודם זה השבועה ואחר כך אשם כשנעלמה ממנו ועבר עליה או יהיה הרצון בזה שיודע אחר שנעלמה ממנו השבועה שעבר עליה מפני העלם ממנו השבועה כאלו תאמר שנשבע שלא יאכל תאנים ואחר כך נעלמה ממנו השבועה ואכל תאנים ואחר כך זכר ענין שבועתו ויתברר לו שכבר עבר עליה:

לאחת מאלה. רוצה לומר לשבועת העדות או לטמאת מקדש או לטמאת קדשיו או לשבועת בטוי וזה יתבאר שאם עבר על כל אלו חייב על כל אחת ואחת ואין צריך לומר אם עבר על אחת מהם פעמים רבות באופן הנזכר שכבר יתחייב קרבן על כל פעם ופעם:

פסוק ה

והתודע אשר חטא עליה. ר"ל שיתודה בסמכו ידיו על ראש קרבנו כמו שהתבאר במה קדם וכבר קצרה התורה בזה להשענה על מה שכבר התבאר שהוידוי יהיה עם הסמיכה על ראש הב"ח:

פסוק ו

והביא את אשמו ליי'. שתהא הקרבתו לשם הקב"ה על חטאתו אשר חטא שיהיה לשם אותו החטא:

נקבה. ולא טומטום ואנדרוגינוס:

תוכן העניינים

רלב"ג ביאור המלות על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה